פרק ו' משנה ו'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

הרים, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

"שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות"

- כך כבר נאמר בפרק ד' משנה יז' בפרקי אבות. במשנתנו אנו למדים מהו מספר המעלות בכל כתר.

כתר כהונה – עשרים וארבע מעלות:

מעלות הכהונה הנם בעצם 24 מתנות הכהונה - דברים שהכהן מקבל במתנה מאנשים [1].

בנוסף, המספר 24 מתקשר לכהונה כיוון שהיו 24 משמרות כהונה – כלומר הכהנים התחלקו ל-24 קבוצות אשר ביצעו תורנות בבית המקדש [2].

24 משמרות אלו היו כנגד 24 המשמרות של מעלה, של מלאכי השרת העובדין ומקלסין לקב"ה בכל יום ויום (ראה בהרחבה: רבנו בחיי [3]).

כתר מלכות – שלושים מעלות:

30 מעלות המלך הנם למעשה זכויות שיש למלך, שעניינם: ממון, רכוש, נדל"ן וסמכויות לשפוט ולמשול [4].

השפת אמת מעיר כי הקשר בין המספר 30 לבין מידת המלכות רמוז בתורה לגבי יוסף הצדיק אשר נתמנה משנה למלך מצרים בגיל 30:

"וְיוֹסֵף, בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה, וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"

אותו קשר רמוז גם לגבי מלכותו של פרעה עצמו:

באותו פרק עצמו פרעה מוזכר פעמים רבות, אך רק לאחר שלושים פעמים, בפסוק הנ"ל הוא מוזכר לראשונה בשם התואר 'מלך מצרים'.

כתר תורה – ארבעים ושמונה מעלות:

המספר 48 מצלצל לנו מוכר.

בתנ"ך ישנם 48 נביאים, אשר נבואתם נכתבה לדורות [5].

מובא בספר הזוהר [6], בכל יום נוטפין מגן עדן 48 טיפות ומטיפות אלו המשיכו הנביאים את נבואתם.

זהו שכתוב בתורה (בפרשת בראשית) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" - 'יוצא'- בלשון הווה.

לרמוז שבכל יום נוטפין הטיפות. והנביאים ממשיכן את נבואתם מטיפות אלו.

בספירת העומר, ב 48 הימים הראשונים - כל יום נועד לתיקון מידה אחת מ 48 המידות שהתורה נקנית בהם, ואילו היום ה 49 בספירה הנו כעין סיכום כל 48 הימים הראשונים. כל זאת לקראת קבלת התורה בשבועות.

"גדולה תורה" - איכות ולא רק כמות

אילולי כל המעלות הללו, המלכות, הכהונה או לימוד התורה יהיו חסרים.

אמנם, גדולת זה האחרון לעומת השניים הראשונים אינו רק כמותי (מספר המעלות), כי אם בעיקר איכותי.

לעומת קבלת דברים מאחרים אך ורק בזכות המעמד (כהונה ומלכות), התורה נקנית על ידי מאמץ אישי וחינוך עצמי. קניין מידות טובות ודרכי התנהגות נאותה.

לא קניינים חיצוניים מגוף ונפש האדם, שבהיעדר המעמד הם בטלים – 48 מידות התורה הם קניינים נפשיים-נצחיים [7].

מקוצר היריעה, נתעכב על שניים מתוך 48 המידות שהתורה נקנית בהן, על פי פירושיהם של אב ובנו – השפת אמת (האדמו"ר השני לחסידות גור) ובנו האמרי אמת (האדמו"ר השלישי):

"אוהב את התוכחות" - האם באמת אפשר לאהוב תוכחה?

בילדותו היה השפת אמת לומד בלילות בבית המדרש עם חבר. פעם אחת נמשך הלימוד עמוק לתוך הלילה ולקראת הבוקר הוא הלך לישון שינה חטופה. השינה התארכה מעט ובבוקר, בעודו נכנס באיחור לתפילה, הבחין בו סבו (בעל חידושי הרי"ם) והוכיחו קשות על האיחור. השפת אמת קיבל את התוכחה ולא ענה מאומה.

החבר, נדהם מכך ושאל אותו מדוע הוא לא הסביר לסבו שהם למדו כמעט כל הלילה?

ענה לו השפת אמת: אנו רואים בתורה שכשמשה רבנו הוכיח את בני ראובן ובני גד, הם הקשיבו לכל תוכחתו של משה במשך שעה ארוכה וענו לו רק לאחר שסיים. והסיבה לכך היא "לפי שהיה חביב עליהם תוכחתו של משה רבנו עליו השלום. אף אני חביבין עלי תוכחות מורי זקני, על כן לא רציתי לתרץ עצמי".

"וזה עיקר פירוש 'אוהב את התוכחות' – להאמין כי הוא מאהבה. שכשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא, מקבלין התוכחה, ועל ידי זה נהפך באמת לאהבה".

"האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם"

אכן זו מידה טובה, אך האם "האומר דבר בשם אומרו" היא המידה העילאית הראויה לחתום את 48 המדות בהן התורה נקנית? וכיצד היא מביאה גאולה לעולם – אין כאן הגזמה?

ראשית, האמרי אמת מבאר את פסוק הסימוכין שהמשנה מצטטת - "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי":

אנו יודעים כי אסתר המלכה היתה אחת מ 7 הנביאות שהתנבאו לעם ישראל. בשל כך,מסביר האמרי אמת, עוד לפני שמרדכי סיפר לה, אסתר כבר ידעה על המזימה להתנקש באחשוורוש. עם זאת, כאשר היא ניגשה לספר זאת לאחשוורוש, היא ציינה את מרדכי כמקור הדברים, ובכך 'הביאה גאולה לעולם'.

ואכן, בהמשך סיפור המגילה, אנו יודעים שבלילה ש"נדדה שנת המלך", האחשוורוש נזכר במרדכי היהודי... ומשם החל להתהפך סיפור המגילה. אמנם, בפנימיות הדברים, נקודת המפנה בשמים היה בשל אותו מעשה של אסתר, ולא לחינם ממנו הגאולה נבעה.

האמרי אמת ממשיך ומבאר משמעות עמוקה יותר של מידת "האומר דבר בשם אומרו":

מי הוא מקור כל המאמרות? הקב"ה. 'אמרו' הוא מי שאמר והיה העולם!

וכך הוא מבאר את המשנה - "בשם אמרו: היינו שהוא דבק בה' יתברך, וזו היא גאולה".

כלומר, כאשר יהודי לומד תורה ומודע לכך שכל לימודו (כל מה שהוא אומר) הוא מאת הקב"ה, נותן התורה, והוא מקור כל מחשבה  - ענווה ודבקות כזאת בבורא מביאה גאולה לעולם.

​

בנימה אישית – "ואינו מחזיק טובה לעצמו"

המידות הללו שהמשנה מונה מתבטאות בכל הליכות חייו של מי שרכש אותם.

הסיפורים הבאים, שסיפרו שירה וקרן, אחיות של שלומית, מתקשרות למידה "ואינו מחזיק טובה לעצמו":

שירה מספרת:

"כמה שבועות לפני פסח הייתי אצל שלומית והיא הציעה להשאיל לי לחג שמלה חדשה שלה - היא אמרה לי בפשטות "קניתי אותה מזמן ועוד לא לבשתי, אבל יקח זמן עד שהיא תתאים לי (היא היתה אחרי לידה), אז בינתיים תהני ממנה את".

זה היה כל כך נדיב מצידה - לתת בגד משומש זה דבר אחד, אבל לתת למישהי להנות לפנייך מבגד שאתה אוהב זה נדיב מאוד.

זאת הייתה שמלה ממש יפה וקיבלתי עליה בחג מלא מחמאות, אבל הסיפור לא נגמר שם - לצערי השמלה נקרעה.

לקחתי אותה לתופרת שלא הצליחה לתקן את השמלה כי הבד היה מאוד עדין אלא הוסיפה סרט. היה לי מאוד לא נעים משלומית שהבגד נהרס עוד לפני שהיא הספיקה להנות ממנו, אבל שלומית בכלל לא התרגשה אלא ישר נתנה לי תחושה טובה כשאמרה שלדעתה הסרט ממש מוסיף.

זה היה כל כך נדיב ומפרגן מצידה. היה לה יחס בריא לחפצים - למרות שהיא אהבה דברים יפים היא לא היתה רכושנית כלפיהם ותמיד שמחה לחלוק ולתת משלה".

קרן מספרת:

"סיפור קטן ומשעשע על איך ששלומית תמיד היתה לוקחת כל דבר בקלות ומצליחה לגרום לתחושה טובה. ערב פסח, ואני מסתובבת כמה שעות בקניון מחפשת לי בגד נחמד לחג... אין אחת שלא תזדהה.

אנחנו האחיות של שלומית נהגנו לעיתים קרובות להיעזר אחת בשניה בקניות בגדים... בדרך חזרה מהקניון התקשרתי לפטפט ודיווחתי לה- קניתי שמלה לחג! גם אני! ענתה.אני קניתי בזיפ!גם אני!אני שמלה אפורה!גם אני!

שלי עם קפלים!גם שלי!

פה נפל האסימון שקנינו שתינו את אותה שמלה בדיוק... עוד לא הספקתי להתבאס ושמעתי אותה נקרעת מצחוק... כמובן שלא יכולתי גם אני לא לצחוק. שלומית אמרה "שטויות, אז מה? אני אשים גם איזה שרוולון, זה ייראה אחרת לגמרי ואת תראי יותר טוב בכל מקרה" (-וכל מי שמכיר את שתינו יודע שברור שאין מצב)

וכך לבשנו שתינו את אותה השמלה בליל הסדר כשאנחנו כל הזמן צוחקות על זה" :) 

מקורות:

1. ראה מסכת כלה פרק ח'

2. משה התקין 8 משמרות כהונה. שמואל הנביא חילקם ל 16 משמרות ולבסוף דוד המלך חילקם ל 24 משמרות. כל זאת בתהאמה לגידול הטבעי שהיה בעם ובכהנים.

3. רבנו בחיי על דברים פרק יח פסוק ח – "אבל דע והבן כי הכהנים משרתי המקדש עבודתם למטה דוגמת העבודה של מעלה, וכשם שיש למעלה משמרות של מלאכי השרת עובדין ומקלסין להקב"ה, כן חלקו האבות את הכהנים למשמרות לעבוד עבודתם, ותיקנו עשרים וארבע משמרות כנגד שלש כתות של מעלה שכל אחת מהן עשרים וארבע, כנרמז בספר הבהיר (אות קז), והיו המשמרות קבועות, כי כן של מעלה קבועין כל ימי היות הרצון בהם, והיו מתחלפין וחוזרין חלילה כי כן למעלה הקב"ה בורא כל יום כת של מלאכים ואומרים שירה והולכים להם, והיו מברכין כל משמרת ומשמרת היוצא מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם שלום ורעות, כי כן של מעלה אין ביניהם קנאה ושנאה אלא אהבה שלום ורעות. והנה הענין בחילוק המשמרות עצה יעוצה היתה מן האבות שבימי דוד ושלמה נעשה בכוונה ידועה וחכמה נפלאה".

4. שמואל א', פרק ח', מסכת סנהדרין פרק ב' ובמסכת כלה רבתי פרק ה'.

5. מהתנ"ך אף ידוע על 7 נביאות. כמו כן, ידוע לנו שהיו עוד נביאים לעם ישראל, אלא ש 48 הנביאים הללו, נבואתם נכתבה לדורת. לעומת האחרים שנבואתם נצרכה רק לצורך שעה או דור מסוים.

6. פרשת חיי שרה, במדרש הנעלם

7. לומד התורה קנה קניין גמור בנפשו - ראה משנת אבות.

משנה ו:

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן:

בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ,

הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:

​