פרק ו' משנה א'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

בת יענה "צוחקת", דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנֶה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם.

מילים אלה הן מעין פתיחה לפרק, שמטרתן להקדים, כי הפרק אמנם מנוסח בלשון המשנה, אך בפועל הוא אינו חלק מהמשנה ואינו חלק ממסכת אבות המקורית.

והואיל ואמר התנא "שנו חכמים בלשון המשנה", הוסיף התנא, על דרך שבח – "ברוך שבחר בהם ובמשנתם".

רבי מאיר אומר:

כל העוסק בתורה לשמה - ולא לשם תכלית צדדית, כגון לשם כבוד וכד'.

זוכה לדברים הרבה - זוכה לדברים שיפורטו בהמשך המשנה (רש"י).

ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו - אדם כזה מצדיק את תכלית הבריאה.

נקרא רֵע - "שותף להקב"ה במעשה בראשית, בהיותו עוזר להשיג התכלית המכוון (-דהיינו, המטרה שאליה כיוון הבורא בבריאה)" (ספורנו).

אהוב - זוכה להיות אהוב על הבריות.

אוהב את המקום - עליו ניתן לומר שהוא "אוהב את המקום", שהרי הוא לומד תורה מאהבת הקב"ה ומכוח ציוויו בלבד.

אוהב את הבריות - תורתו משפיעה עליו שיהיה אוהב אדם, אוהב את הבריות.

משמח את המקום, משמח את הבריות - הוא מקיים את תכליתו ואת רצון הקב"ה, ובדרכו הטובה משפיע על העולם לטוב ומשמח את הבריות. 

ומלבשתו ענווה ויראה - התורה שאדם לומד לשמה, "מלבישה" אותו (כלומר מקנה לו) מידות של ענווה ויראת אלוקים.

ומכשרתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן.

ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות - נראה שהכוונה היא, שעל ידי הלימוד לשמה, מגיע האדם לעומק ההבנה כמה גדול חסרון החטא וכמה גדולה מעלת המצווה.

ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה - בזכות תלמודו, יש לו היכולת לתת "עצה ותושיה" ("עצה" היא ייעוץ בעניינים שונים ובמקרים מזדמנים, לאו דווקא בהקשר של תורה ומצוות, ו"תושיה עניינה ייעוץ בענייני תורה ומצוות ) וכן זוכה ל"בינה", שהיא היכולת להבין דבר מתוך דבר (ובזכות כך עצותיו מועילות יותר), ול"גבורה" (עצה כיצד להתגבר על מכשולים שונים).

שנאמר (משלי ח, יד): 'לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה' - פסוק זה נאמר כביכול מפי התורה עצמה (כביכול היא עצמה המדברת, ומתייחסת לעצמה בלשון "אני" ו"לי"), או מפי הקב"ה; ופירוש הפסוק הוא - מי שיזכה בי, בתורה, יזכה ב"עצה ותושיה, בינה וגבורה", כמבואר לעיל.

ונותנת לו מלכות וממשלה - התורה והחכמה שהוא זוכה בהן מעניקות לו סמכות טבעית (תפארת ישראל).

וחיקור דין - חכמה לרדת לחקר האמת בשבתו לדין (תפארת ישראל).

ומגלין לו רזי תורה - מגלים לו (משמים) סתרי תורה וסודותיה (ריב"ש, ועיין בתפארת ישראל).

ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק - חכמתו הולכת ומתגברת.

והוי צנוע, וארך רוח, ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים - כביכול כל הטבע, כל הנבראים, כפופים לו.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

"ברוך שבחר בהם ובמשנתם"

בחמישה הפרקים האחרונים אנו עסוקים בתיקון המידות וככול שאנו מתקדמים ישנן תובנות חדשות.

אך האם אנחנו באמת מתקדמים, או שמא אנו תקועים במעגל אינסופי?

האם הדברים חודרים אל תוכנו ומתקנים את מידות הנפש? כיצד הלימוד הופך לחיים?

הפתרון רמוז במילים הספורות בהקדמה לפרק ו':

"שנו חכמים בלשון המשנה" – השינון והלימוד נעשים על ידי דיבור - הלשון היא נקודת החיבור הראשונית בין המחשבה לבין המעשה והרגש, בין ה- 'חכמה, בינה ודעת' לבין הפה והלב.

לימוד התורה ייחודי ביחס לכל חכמה אחרת. בכל חכמה אחרת לא חייב להתקיים קשר נפשי בין הלומד לנלמד, אך בלימוד התורה, ללא חיבור פנימי בין הלומד לנלמד, אי אפשר לרדת לעומקם ולגעת בליבת הדברים.

הזכרנו בעבר, כאשר חז"ל 'אמרו' משהו, הם גם קיימו אותו. במיוחד "הוא היה אומר" של חכם בפרקי אבות הנו תמצית אישיותו והוויתו. החכם לא סתם היה אומר זאת, אלא זה היה מתבטא בכל הליכותיו ואישיותו.

גם דבר זה רמוז בהמשך ההקדמה:

"ברוך שבחר בהם ובמשנתם" – במשנה שלהם! שמתוך שעמלו בלימוד התורה, נעשית התורה תורתם, לחלק מהם, מאישיותם.

"כל העוסק בתורה לשמה"

כל עם וגיבוריו לדורותיו. כל עם ודמויותיו הנערצים והראויים לחיקוי. אנשי מופת אשר לאורם מחנכים הורים את ילדיהם. יהא זה מצביא גדול או מלך, חוקר נועז או איש מדע פורץ דרך.

בשונה מהעמים האחרים, עם ישראל, לאורך דורותיו, העריץ את דמותו האנונימית של התלמיד חכם. זה שחשקה נפשו בתורה ועמל והתייסר על לימודה, ומידותיו נוחות לבריות ולמקום.

דמות המופת בעם ישראל היא אותו האיש שהקדיש את כל מרצו לעסוק בתורה לשמה! – לא "עשיית קריירה" או צבירת הון היו לנגד עיניו, כי אם לקיים את רצון הבורא בלימוד התורה וידיעתה. הוא גם לא צריך להיות מורם מעם או בעל תכונות מיוחדות דווקא. כל הנדרש היא דבקות [1].

במשנתו, המשנה הראשונה בפרק ו', רבי מאיר מעלה על נס את לומד התורה לשמה [2]

מהמשנה לא ברור מה הכוונה בלומד תורה לשמה - האם מדובר רק בתלמידי חכמים [3] שהשקיעו שנים, לילות כימים, בלימוד התורה? או שמא כל יהודי פשוט שחשקה נפשו בתורה וקובע עיתים לתורה?

בין כך ובין כך ברור שמדובר באדם צדיק, במלוא מובן המילה. הלומד תורה לשמה, בוודאי עושה זאת ברצינות, ולא לחינם 'זוכה לדברים הרבה'.

"שכל העולם כולו כדאי הוא לו"

במשנה רואים שהחיים מאירים ללומד התורה לשמה - הוא 'זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו' (– ראה בהרחבה [4] את פירוש השפת אמת מדוע זה כך).

החיים מאירים לו, לא במובן החומרי, הם מאירים במובן הנפשי – 'נקרא רֵע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות'.

האדם מתעדן ומתעלה וכחלק מכך מקבל מעמד של סמכות וזוכה לשפע רוחני מלמעלה – 'ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה... ונותנת לו מלכות וממשלה.. ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק'.

עם כל זאת, ההצלחה אינה מסחררת את לומד התורה לשמה – 'והוי צנוע, וארך רוח, ומוחל על עלבונו' – הגאוה אינה מתגנבת פנימה.

'ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים' – דמות מופת, כבר אמרנו? נפלא!

"ומגלין לו רזי תורה"

היינו "המלאכים שאוהבין אותו ומגלין לו" [5].

אל יהא דבר זה קל בעינינו, שכן אם נזכר, בשעת נתינת התורה בסיני, המלאכים לא רצו שה' יתן את התורה לילוד אשה:

"אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה רבינו למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?

א"ל: לקבל תורה בא. א"ל: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! מה אנוש כי תזכרנו, בן אדם כי תפקדנו, מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים".

אולם לבסוף, המלאכים שהוקסמו ממשה רבנו גילו לו רזי תורה, וכך בכל דור ישנם מלאכים המגלין רזי תורה לאותם אשר לומדים אותה לשמה.

בתורת הקבלה, אותו מלאך נכלל במונח המגיד [6].

המגיד הנו כח עליון, מלאך או נשמה של צדיק שנפטר, אשר נגלה לצדיק חי ומלמדו סתרי תורה.

קיימות עדויות רבות למגידים אשר נגלו לחכמי הדורות. מן המפורסמים הם:

• מגיד שנגלה לרבי יוסף קאר, מחבר השולחן ערוך, ועל פיו הוא כתב את ספר 'מגיד מישרים'.
• הרמח"ל, מחבר ספר מסילת ישרים, זכה לגילויים ממספר מגידים, בינהם אליהו הנביא. הוא כתב מספר חיבורים בעקבות גילויים אלו.
• לבעל שם טוב נגלה אחיה השילוני.
• לגאון מוילנא, מספר מגידים ניסו לגלות רזי תורה, אך הוא – כך סיפר תלמידו, ר' חיים מוולוז'ין – סירב לקבלם וביקש לעמול על תורתו בעצמו.

"ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים"

תלמיד האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאל כותב על משנתנו [], לאחר שרואים מהן כל המעלות הרבות שזוכה להן לומד התורה לשמה האמיתי, ומה מרחקנו מהן:

"ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות, בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו".

​

בנימה אישית – "נקרא רֵעַ, אָהוּב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות..."

נטע, חברה של שלומית, מספרת:

"מלא זכרונות יש לי משלומית והרבה מהם קשורים לטבע ולטיולים. זה היה הדבר שהכי אהבנו לעשות יחד עם החברות.הבילוי הקבוע שלנו היה ללכת במוצאי שבת לים עם כלי נגינה ופק"ל קפה.החוף הקבוע שלנו היה חוף הסירות בהרצליה. לפעמים בפורום רחב של חברים מהשבט של בני עקיבא ולפעמים בפורום האינטימי של ה4-5 חברות הטובות.

היו תקופות שכמעט כל מוצא"ש היינו בים. היינו שרות מלא, שירי נשמה, אהוד בנאי והרבה שירי אהבה לארץ ישראל. שלומית לא היתה דייקנית במיוחד בשירה שלה, אבל זה לא הפריע לה ליהנות ולשיר בקולי קולות ומכל הלב. היינו צוחקות ביחד על זה והיא ידעה לצחוק על עצמה בקריצה ולהנות מזה, תמיד היה לי כיף לראות איך היא שרה, משוחררת, בלי השוואות, בלי לנסות להיות הכי טובה, פשוט היה לה טוב עם עצמה כמו שהיא. למדתי ממנה המון מהנקודה הזאת.

שלומית מאוד אהבה את הים, כמו שאהבה בכלל את הטבע. היינו הולכות קצת לתוך הים ועומדות עם רגליים במים, הרגליים שוקעות בבוץ ואנחנו מדברות. על הכל דברנו, על מה יהיה בעתיד, התייעצויות והתלבטויות שהיו לכל אחת במקום שבו היתה, וגם על נושאים ברומו של עולם כמו איפה הכי חשוב לגור ומה השליחות שלי בעולם.

היה לנו מנהג מצחיק בים, כל שנה כשנגמר הקיץ היינו מתאספות ומנסות לנחש על כל אחת מה יהיה איתה בשנה החולפת. כתבנו הכל על פתקים ושמרנו לשנה הבאה, וכל שנה התאספנו מחדש ל"טקס" שלנו, לקרוא מה כתבנו בשנה הקודמת ומה מזה התממש ולכתוב כמובן פתקים חדשים על השנה שתבוא.לצערי זמן קצר לפני שלומית נפטרה הפתקים נעלמו ולא מצאנו אותם... (היינו שומרות את כל הפתקים של השנים הקודמות בשקית).לפני שבועיים הייתי בחוף הסירות בשעת ערב, ומכל פינה היו לי המון זכרונות משותפים עם שלומית והחברות".

מקורות והרחבה:

1. הדברים יותר ממבוססים על דבריו הרהוטים של הרב לאו בספרו 'אבות לדור'.

2. את רבי מאיר כבר זכינו להכיר בפרק ד' - "רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם..ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך" [3].

נזכיר על רגל אחת: רבי מאיר היה מחמשת תלמידיו הנותרים של רבי עקיבא (לאחר מות 24,000 תלמידיו), והיה ממנהיגי התקופה שלאחר מרד בר כוכבא. אשתו, ברוריה, הייתה חכמה ובקיאה בתורה.

רבי מאיר עצמו נודע בפקחותו ובזכרונו החריף, עד שאמרו עליו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדור כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? מפני שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו".

3.  החזון איש, בחיבורו 'אמונה ובטחון' מסביר שדרך המלך בתיקון המידות היא להיות תלמיד חכם.

זאת מכיוון שאם אדם בהליכותיו נסמך רק על שיקול דעתו, בנקל הוא יגיע לידי טעות (כך אנחנו 'בנויים'. גם מחקרים מודרניים מסבירים עד כמה המוח האנושי הנו מוטה). לעומת זאת, התלמיד חכם מכיר את ההלכה היטב, וההלכה מדריכה את האדם לפרטי פרטים כיצד לנהוג בדרך הישר.

החזון איש אף שואל - מיהו הראוי לתואר הנכבד תלמיד חכם:

"והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של תלמיד חכם ומה שמו דורש ממנו? מה הוא מהותו ובמה כחו גדול?

והנה, בדברים קצרים השכיל הרמ"א (ז"ל יו"ד סימן רמ"ג ס"ב) להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וזה לשונו שם, "שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים"...

4. אם נחזור לתחילת המשנה, מדוע 'כל העולם כולו כדאי הוא לו' לעוסק בתורה לשמה? מה הקשר בין הדברים?

מבאר השפת אמת: "פירוש: שהתורה חיות הכל", והוא מסביר שעל ידי התורה ברא הקב"ה את העולם - "רק נתלבש אור התורה בכל הבריאה".

במבט שטחי נדמה כי אין קשר בין הטבע לתורה, או אפשר לומר בין הבריאה לבורא.

אך אם מעמיקים רואים  כי אור התורה מופיע בכל הבריאה. מה שעשוי להידמות כחוק טבע, הנו למעשה יד ה' המכווינה את המציאות על פי חוקי התורה.

וממשיך השפת אמת: "ונמצא כל הבריאה שם של התורה, כעניין ה' אחד ושמו אחד".

לאור מה שהסברנו על הקשר בין העולם הטבעי לבין התורה, יוצא שהעולם הוא כמו השם של התורה.

בדומה לשמו של אדם: איננו יכולים להגדיר את המהות של אדם, אך אנו קוראים לו בשמו, והשם שלו הוא כמו מעטפת לפנימיות שלו - כך העולם הוא כמו מעטפת שבעזרתה אנו יכולים לגעת באור התורה.

ומסיים השפת אמת: "ולכך העוסק בתורה לשמה = פירוש, להמשיך אור וחיות התורה לכל דבר,

על ידי זה התורה מאירה לו בכל דבר ויכול לראות ולהכיר אור התורה שיש בכל דבר, וזוכה לדברים הרבה..."

5. על פי פירוש לפרקי אבות, בהוצאת ארט-סקרול - 'פירושי השפת אמת על פרקי אבות וכן גדולי החסידות'

6. ראה ערך מגיד בויקיפדיה

7. רבי חיים ויטאל בהקדמה לספרו "עץ החיים".

​

משנה א'

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ,

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,

מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת,

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת,  וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה",

וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין,

וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק,

וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

​