פרק ה' משנה כה'

לעילוי נשמתה של

שלומית

לביאה, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

הוא היה אומר - המשך דבריו של יהודה בן תימא מהמשנה הקודמת.

בן חמש שנים למקרא - הגיל הראוי להתחיל ללמוד בו מקרא, הוא גיל חמש.

בן עשר למשנה - שכן, יש להתחיל בלימוד משנה רק לאחר לימוד המקרא, והואיל והתחיל ללמוד מקרא בגיל חמש, ואורך הזמן הנדרש ללימוד מקרא הוא חמש שנים, יתחיל בלימוד המשנה בגיל עשר.

בן שלוש עשרה למצוות - מגיל שלוש עשרה, מתחייב אדם במצוות.

 

בן חמש עשרה לתלמוד - לאחר שלמד מקרא חמש שנים ומשנה חמש שנים, יש לו היכולת לעסוק ב"תלמוד", שהוא לימוד המשניות בצורה מעמיקה יותר.

בן שמונה עשרה לחופה - גיל שמונה עשרה הוא הגיל הראוי לישא אישה.

בן עשרים לרדוף - "לרדוף אחר מזונותיו; לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא, ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות" (רע"ב).

בן שלושים לכוח - בגיל שלושים מגיע אדם לכוחו, ולכן מצאנו בתורה (במדבר ד, ג), שהלויים נשאו את קרשי המשכן על כתפם רק מגיל שלושים (רש"י, רע"ב).

בן ארבעים לבינה - "כבר נתבשל כוח שכלו להבין דבר מתוך דבר (תפארת ישראל).

בן חמישים לעצה - "בכל עצה יש שתי דרכים, ובן חמישים כבר יוכל לשקול המובחר משתי הדרכים" (תפארת ישראל).

 

בן ששים לזקנה - "שכבר יודע להטעים חכמתו בדברי טעם ושכל טוב, ומתוקים לכל טועמם כאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן" (תפארת ישראל).

בן שבעים לשיבה - דוד המלך נפטר בן שבעים, ונאמר בו "וימת בשיבה טובה". מכאן, שגיל שבעים הוא גיל שיבה (רע"ב). ומגיל זה ואילך חייבים לקום בפניו, כמצוות התורה (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום" (תפארת ישראל).

בן שמונים לגבורה - "דכבר התגברו בו כוחות הנפש על הגוף ותאוותיו שנחלשו, ונקל לו מאד לקיים התורה ומצוותיה" (תפארת ישראל).

 

בן תשעים לשוח - יש מפרשים "לשוח" בשי"ן ימנית, כמו "הולך שחוח", שתש כוחו. ויש מפרשים "לשוח" בשי"ן שמאלית, מלשון שיחה- נחלש כוח העשייה שבו, אך כוחו עדיין עמו ביחס לדברים התלויים בדיבור, כגון תורה ותפילה.

בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם - לפי רוב המפרשים, הכוונה היא שבגיל זה ישנה דעיכה מוחלטת של כוחות האדם, אך התפארת ישראל מפרש: "כשזכה לכך, נדבקה נפשו ובינתו בעליונים, ונתבטל ממנו העולם ותאוותיו, כאילו עבר כבר ממנו".

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

בן מאה

רבי יהודה בין תימא במשנה מסדר תחנות בחייו של אדם. ואם כי אדם בן מאה בעת העתיקה לרוב לא היה בבריאות תקינה ובדעה צלולה, עדיין אנו באים במבוכה לנוכח הדברים "בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם".

היו שפירשו את האמירה הנ"ל בכיוון חיובי כפי שמבאר הרבי מליובאוויטש:

 

הביאור במאמר חז"ל באבות "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", שלכאורה אינו מובן: כל העניינים הנמנים במשנה שם הם הוראות למעשה בהנהגתו של האדם – "בן חמש שנים למקרא", "בן עשר שנים למשנה", "בן י"ג למצוות" כו',

ומהי ההוראה בזה ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"?!...

 

והביאור בזה: ענינו של "בן מאה" בעבודת האדם הוא שלימות הבירור והזיכוך בכל עשר כוחות הנפש, ובאופן פרטי דווקא, כפי שכל כוח (מעשר הכוחות) כלול מעשר, אשר על-ידי זה נעשה "בן מאה" (עשר פעמים עשר). ואז – הרי הוא "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כלומר, שכבר אין לו שייכות עם ענייני העולם, ובמילא אין לו לחשוש ממציאות העולם, כאילו שאין לו יצר הרע.

 

המשמעות תלויה בנו

עדיין אין מקרא יוצא מדי פשוטו. תכתיב זה (אם גילךX  אזי ערכך Y) אינו מובן ובוודאי יש חולקים עליו. על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"  לצד הפירוש הפשוט – כיבוד אדם בגיל מופלג (ללא קשר למעשיו) ישנה גם דעה המסבירה 'זקן' – זה שקנה חוכמה.

 

כלומר הוצאת המקרא מידי פשוטו בכדי לא לחרוג מהעקרון – הכל לפי המעשה (ערכו של אדם נקבע לפי מעשיו). וכפי שכותב פרופ' ישראל (איסי) דורון במאמרו "דילמת האסקימואים (או: מדוע לא לשלוח את כל הזקנים למות על קרחון נודד?)":

 

פרופ' רבינוביץ', גריאטר ישראלי בעל ניסיון עשיר בתחום הטיפול באוכלוסייה הזקנה, כתב ספר פורץ דרך: גילו של אדם (1985). ספר זה, המבוסס על שורה של סיפורי-מקרה מתוך התנסותו האישית של המחבר, מצביע על כך שלכל אדם ישנם למעשה 'גילים' רבים ושונים.

פרופ' רבינוביץ מתאר כיצד היה מסוגל לזהות אצל כל מטופל הוא, 'גיל חברתי', 'גיל פסיכולוגי', 'גיל ביולוגי' וכך הלאה, וזאת לצד הגיל הכרונולוגי. חשוב מכך, מבין שלל הגילים הללו, היה הגיל הכרונולוגי החשוב פחות לצורך בהבנת איכות החיים ומשמעותם בעבור למטופלים.

 

לפי ניסיונו של פרופ' רבינוביץ', מספר השנים הכרונולוגי שאדם צבר הינו מנבא גרוע, אם לא חסר רלוונטיות, לצורך הבנת מצבו של האדם.

 

במילים אחרות, החוויה וההתנסות של פרופ' רבינוביץ' אוששו את מה שאנו יודעים כיום ממחקרים רבים אחרים ‒ גילו הכרונולוגי של האדם אומר לנו מעט מאוד על אודות אופיו, תכונות אישיותו, מוסריותו או ערכיו. יתר על כן, זהו אף מנבא חלש ביותר בנוגע ליכולת להעריך את מצבו האובייקטיבי (לדוגמה: היותו בריא או חולה) או הסובייקטיבי (היותו מאושר או מדוכא).

 

נראה שיש להבין את דברי רבי יהודה בן תימא כמקשה אחת עם דבריו במשנה הקודמת. לכל תחנה בחייו של אדם יש פוטנציאל - משמעות, תפקיד וגם מגבלות. עם זאת תמיד תמיד "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם"

בנימה אישית – בן שלוש עשרה למצוות

אוריאל מספר:

פעם אחת, כשהלכנו ברחוב, שלומית ראתה ילד עובר מולנו ואמרה לי "הוא מזכיר לי את הילד החמוד עם הבר מצווה".

לא היה לי מושג על מה היא מדברת. "מה? לא סיפרתי לך?" שאלה.

 

כששלומית היתה בשרות לאומי, יום אחד היא גילתה שיש ילד אחד בשכבה שלא יחגוג את בר המצווה שלו, כיוון שלהוריו אין אמצעים לקיים מסיבה. מסתבר שזה היה ידוע.. שלומית היתה בהלם מכך והחליטה שהילד הזה יחגוג בר מצווה.

 

מיד הלכה לחפש אברך בישיבה הגבוהה שילמד את הילד לקרוא בתורה. החלה לגייס תרומות בשביל המסיבה. ביררה ומצאה מקום שייתנו לערוך שם את בר המצווה. מצאה נהג אוטובוס שהתנדב לקחת את כל הילדים למקום המסיבה, הלוך ושוב. דאגה לתרומות לכיבוד... מצאה מישהו שהתנדב לעשות מוזיקה. וכן צלם וידאו וסטילס...  להכל היא דאגה. וכמובן ששאר חברותיה לשרות הלאומי, שהיו בהלם מהאמביציה הזאת של שלומית, הצטרפו ועזרו.

 

אך כששלומית סיפרה לי, לא על פרטים אלו היא שמה את הדגש. הדגש היה על הילד. "וואי, הוא היה ילד כזה חמוד! היית צריך לראות אותו. פשוט ילד מתוק!!!" חייכה ועיניה נצצו.

 

לפני מספר חודשים, יעל, חברה של שלומית, סיפרה לי בהתרגשות שהגיע לידיה העתק של הוידאו מהמסיבה. "אתה רוצה שאשלח לך?". "בוודאי!" עניתי.

 

כשהפעלתי את ההקלטה אחזה בי התרגשות. 40 דקות היה הסרט, החל מהעליה לאוטובוס.

אך למרבה האכזבה, שלומית מופיעה בו פחות מ 5 שניות. רואים אותה ברקע, מאחור, מסדרת את הכיבוד תוך כדי שהמסיבה ממשיכה, עם חיוך על הפנים.

 

כזאת היתה שלומית, זה שהיא דאגה לכל המסיבה לא גרם לה לרגע לחשוב שהיא צריכה להיות במרכז העניינים. והיא היתה שמחה. "ילד מתוק!".

משנה כה':

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

 

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,

בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,

בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,

בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,

בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,

בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,

בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,

בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,

בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,

בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,

בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,

בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: