פרק ה' משנה כג' - כד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

אריה, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו -  מי שבידו שלושת הדברים (שלוש התכונות) שיבוארו להלן במשך המשנה, הרי הוא הולך בדרכו של אברהם אבינו, שמצאנו בו את שלוש התכונות הללו. ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע - מי שבידו התכונות ההפוכות משלש התכונות לעיל, הרי הוא הולך בדרכו של בלעם, כמבואר בהמשך.

 

עין טובה - "מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים, שכן מצינו באברהם, שאמר למלך סדום (בראשית יד, כג), 'אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך'" (רע"ב).

ורוח נמוכה - "ענווה יתרה, וכן מצינו אברהם אומר (בראשית יח, כז) 'ואנוכי עפר ואפר'" (רע"ב)

ונפש שפלה - שאינו הולך אחר תאוותיו אלא מתרחק מהן

 

מתלמידיו של אברהם אבינו - כמבואר לעיל, שהיו בו ג' מידות אלה.

 

עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע - בלעם היה בעל חמדן ותאב כסף, שחמד את כספו וזהבו של בלק ולשם כך הלך לקלל את ישראל אף שידע שאין זה רצון הקב"ה, כמבואר בפרשת בלק; והיה גאוותן, שאמר על עצמו (במדבר כד, טז), "נאום שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון"; ואף היה בעל תאווה, ולכן עלה בלבו הרעיון להכשיל את עם ישראל בזנות, כמבואר בסוף פרשת בלק (רע"ב).

 

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? -  לעניין גמולם בעולם הזה ובעולם הבא.

תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה, ונוחלין בעולם הבא - ההולכים בדרך אברהם אבינו, דהיינו שיש בידם התכונות האמורות, זוכים לעולם הזה ולעולם הבא; כי מי שיש בו שלוש תכונות אלו חייו הם חיים נכונים המביאים לאושר גם בעולם הזה

שנאמר (משלי ח, כא): 'להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא' - הפסוק נדרש כך: "אוהבי" הם מי שהולכים בדרכו של אברהם, שנקרא בתורה "אוהב" (ישעיה מא, ח- "אברהם אוהבי"). אוהבים אלה ינחלו "יש", שהוא כינוי לעולם הבא. ומלבד זאת, "אוצרותיהם אמלא"- גם בעולם הזה.

 

אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת - דרכו של בלעם מובילה לא רק לאובדן עולם הבא אלא גם לאובדן העולם הזה, על דרך האמור לעיל (ד, כא) "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"

שנאמר (תהלים נה, כד): 'ואתה, אלוקים, תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה, לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך' - לפי דרשה זו של חז"ל, "אנשי דמים ומרמה" הוא כינוי לבלעם ושכמותו, על שם דרכיו הערמומיות ועל שם שגרם במעשיו למגפה גדולה בישראל (כפי שמתארת התורה בפרשת בלק)

ועליהם נאמר, שיירדו ל"באר שחת", וכן, ש"לא יחצו ימיהם", דהיינו, שימיהם מתקצרים (במובן הפשוט, או שמא במובן זה שחייהם אינם חיים).

 

יהודה בן תימא אומר:

הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים - מפרש רע"ב: "הוי עז, ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו (לעיל ב, ה) 'לא הביישן למד'... וקל כנשר, לחזור אחר תלמודך ולא תיגע (=תתייגע)... ורץ כצבי, לרדוף אחר המצוות. וגיבור כארי- לכבוש את יצרך מן העבירות".

 

הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן - על אף שלעתים יש להשתמש בתכונת ה"עזות", כמבואר בתחילת דבריו של יהודה בן תימא ('הוי עז כנמר'), הרי שבאופן כללי תכונת עזות הפנים היא תכונה רעה (רשב"ץ, ספורנו ועוד); ומדברי המפרשים נראה, כי "עזות פנים" בלשון המשנה, הינה מעין גאווה מהולה בזלזול בתוכחות וביקורות, וחוסר בושה מפני איש. אדם כזה, סופו לחטוא ולסטות מדרך הישר. תכונת "בושת פנים" היא ההיפך מכך, והיא מביאה לידי הימנעות מחטא.

 

יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו, שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

 

 

מתלמידיו של אברהם אבינו

משנתנו, העוסקת בתלמידי אברהם אבינו בעלי "עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה", מזכירה את משנתו של הלל שקראנו בעבר "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [1].

 

בניגוד לתימצות במשנתו של הלל, משנתנו מרחיבה. כנגד שלוש התכונות החיוביות של תלמידי אברהם, המשנה מעמידה שלוש תכונות שליליות של תלמידי בלעם הרשע.

בנוסף המשנה חותמת בפסוק "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך". זהו פסוק שנאמר על ידי דוד המלך.

 

לא ברור מדוע משנתנו לא נכתבה ב'פורמט' קצר, ממוקד וחיובי כמו משנת תלמידי אהרון.

מדוע המשנה מאריכה ומתמקדת בתלמידי בלעם הרשע? מה עניין סיומת הפסוק "ואני אבטח בך"?

 

הרבי מליובאוויטש מסביר שישנו הבדל מהותי בין שתי המשניות [2].

 

משנת אהרון הכהן עוסקת בעניינים מעשיים - "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

וזוהי עניינה הכללית של מסכת אבות 'מילי דחסידותא' - מעשים טובים.

 

החידוש במשנתנו הוא העיסוק בתכונות הנפש הפנימיות.

 

יכול אדם לחשוב שהעיקר הנו מבחן התוצאה. מעשים טובים בפועל.

כלומר, גם אם תכונות הנפש מקולקלות זה לא כל כך נורא, כל עוד המעשים טובים.

 

משנתנו מחדשת שלתכונות הנפש כח רב בפני עצמן.

אדם בעל "עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה", על אף שהדבר לא בא לידי ביטוי, הרי שהוא כבר נמנה מתלמידיו של אברהם אבינו. מעלה גדולה מאוד!

 

המשנה ממשיכה לפרט על השכר הצפוי לבעל תכונות טובות, בעולם הזה ובעולם הבא,  וכנגד את את הנזק המגיע בעקבות תכונות שליליות.

 

זהו דבר מפחיד, אפילו שהתכונות השליליות לא באו לידי ביטוי, בכוחן להמיט אסון.

על כן המשנה חותמת במילים של דוד המלך "ואני אבטח בך".

 

איננו מפחדים מתלמידי בלעם הרשע והשלכותיהם. הכל בא מאת הקב"ה ובו מבטחנו.

 

'מנשרים קלו ומאריות גברו'

יהודה בן תימא מוזכר פעם אחת בשישה סדרי משנה. במשנתנו!

מסופר שהאמוראים נחלקו בהיקף חכמת התורה שהיתה בידי רבי יהודה בן תימא וחבריו.

"חד (אחד) אמר, שש מאות סדרי משנה. וחד (ואחד) אמר שבע מאות סדרי משנה".

 

לסבר את האוזן, בידינו נשתמרו רק 6 סדרי משנה, שהן הבסיס לכל מסכתות התלמוד ולכל עולם ההלכה.

אם כן, רבי יהודה בן תימא, ענק שבענקים.

 

את הקטע להן (עד לכותרת הבא), אולי כדאי להכניס להרחבה

לא ברור לגמרי מתי הוא חי, כלומר באיזה דור של התנאים.

ישנה דעה שרבי יהודה בן תימא הוא לא אחר מאשר רבי יהודה בן דמא, מעשרת הרוגי מלכות.

 

כאשר רבי יהודה בן דמא הובל לפני הקיסר, אמר לו ר' יהודה: חייך, המתן לי מעט עד שאקיים מצוות עצרת ואקדש, כדי לשבח להקב"ה שנתן לנו את התורה.

והקיסר שאל אותו: עדין אתה בוטח בתורה ובאלהים שנתנה?

אמר לו: הן.

אמר לו: מה שכרה של תורתך?

אמר לו: עליה אמר דוד עליו השלום: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

אמר לו הקיסר: אין שוטים בעולם כמותכם, שסבורים שיש עולם אחר.

אמר לו: אין שוטים בעולם כמותכם, שכופרים באלהים חיים, ואוי לך ואוי לבושתך כשתראה אותנו באור החיים ואתה תרד בשאול תחתית.

מיד חרה אפו של הקיסר וצוה לקשרו בשערות ראשו בזנב סוס ולמשכו בכל רחוב של רומי, ואחר כך צוה וחתכוהו איברים איברים. ובא אליהו זכור לטוב, וליקט את האברים, וקברם במערה אחת סמוכה לנהר שיורד לפני רומי [3].

 

אם יהודה בן תימא הוא אכן יהודה בן דמא, הרי שהוא מהנמנים על קידוש ה' בגופם, עליהם נאמר 'מנשרים קלו ומאריות גברו' [4] [5].

 

 

הוי עז כנמר / לעשות רצון אביך שבשמים

משנתו של יהודה בן תימא בנויה משלושה חלקים:

 

 

ארבעת החיות (הוי עז כנמר..).

עז פנים לגיהנם.

תפילה ("יהי רצון.. שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך").

 

הגרעין המרכזי עליה המשנה מושתת הנו החלק עם ארבע החיות. הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.

 

עולם דימויים זה הנו סוחף ברמה האישית, הנפש מתמלאת במוטיבציה לעשות את רצון ה'.

אולם ייתכן שיהודה בן תימא עוסק כאן בתכונות חובקות עולם של מגמות באנושות, כחלק מתהליך תיקון העולם שסופו ביאת המשיח.

 

 

3 מתוך 4 החיות הללו (הנמר, הנשר והאריה) מופיעות ב'חזון ארבע החיות' של דניאל הנביא.

בחזונו רואה דניאל 4 חיות עולות מן הים, המדמות את 4 המלכויות שישלטו בעולם עד לבואו של המשיח.

 

"רוֹאֶה הָיִיתִי בַּחֲזוֹנִי עִם לַיְלָה, וְהִנֵּה... וְאַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלוֹת מִן הַיָּם, שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ.

הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וּכְנָפַיִם שֶׁל נֶ שֶׁר לָהּ... וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה, דּוֹמָה לְדֹב.. אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר...  אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה חַיָּה רְבִיעִית נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה וַחֲזָקָה יוֹתֵר... וְהִיא מְשֻׁנָּה מִכָּל הַחַיּוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ" [6].

 

 

המהר"ל מפראג [7] מסביר מהן 4 המלכויות שדניאל מתנבא עליהם.

 

בפרט הוא מסביר שהנמר הנו משל למלכות יוון, אשר עניינה היה החכמה והפילוסופיה.

כדי לעסוק בחכמה יש צורך להיות עז, שכן למדנו "ולא הביישן למד" [8], ולכן היוונים נמשלו לנמר העז.

מעצם עיסוקם בחכמה, הם ראו בתורת ישראל איום ועל כן נלחמו בנו.

 

כאן אנו מגיעים לחלק השני של משנתנו – "עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן".

כפי שראינו אצל היוונים, תכונת העזות היא בעייתית, 'אליה וקץ בה'. לכן, בחלקו האמצעי של המשנה, יהודה בן תימא מרכך את דבריו לגבי העזות ומעלה על נס את מידת הבושה. כל אחת ממידות אלו לבדה לא תספיק, יש לאחוז בשניהם, אך במידה הנכונה, ולמטרה הנכונה – "לעשות רצון אביך שבשמים".

 

"יהי רצון"

הקונפליקט הזה בין החלק הראשון המגביהה עוף ובין הנפילה הטמונה בו בחלק השני, מוליד בחלק השלישי תפילה לבורא עולם:

 

"יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו, שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך".

 

זהו הבסיס לאותו 'יהי רצון' בו אנו חותמים יום יום בסיום תפילת שמונה עשרה.

המשנה פותחת בתיקון העצמי שלנו, מלמטה למעלה, עוברת בשבר, ומסיימת בתפילה לבורא עולם.

בנימה אישית – כותרת

כאן נכתב החלק האישי. 

 

הרחבה:

לימוד מידות טובות מבעלי חיים מזכיר לנו את דברי שלמה המלך "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם".

 

אך האם זה באמת נצרך? האם יש משמעות להבוננות בבריאה, ובפרט בבעלי החיים, כדי ללמוד מידות טובות?

 

לפני כמעט 175 שנה, ישב לו רבי חנוך זונדל בן הרב ישעיה לוריא, בנאווהרדק, וכתב את חיבורו 'כנף רננים' על פרקי שירה.

 

פרקי שירה הנו חיבור קצר (ברייתא) המכילה קטעי שירה אותם שרות כל הבריות בשבח הקב"ה.

הקטעים הנם פסוקים מהתנ"ך, כאשר רובם לקוחים מספר תהילים.

 

פרק א' עוסק בבתי גידול (רוחניים ופיסיים) - שמים אומרת. ארץ אומרת...

פרק ב בתופעות בהם תלויים החיים - יום אומר, לילה אומר, שמש...גשמים.

פרק ג - הצומח - אילנות השדה, גפן, תאנה... דשאים

פרק ד - ציפורים, דגים..

פרק ה', בהמות וחיות השדה ..גמל, סוס...צבי, פיל,, אריה..

פרק ו' - שרצים וכלבים - נחש, עקרב,..נמלה..

 

(לדוגמה: "נֶשֶׁר אוֹמֵר: וְאַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָקִיצָה, לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם; אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה)

 

בחיבורו, ר' חנוך זונדל מדגיש שעל ידי התבוננות בבריאה האדם משלים את עצמו

"ויהיה כדאי מציאות זה הנמצא (עליו האדם מתבונן), למען השלים האדם בדבר הנלמד ממנה. ויודה וישבח האדם לממציאה על עניין הטוב ()אשר) השכיל ממנה, ויהי כאילו הנמצא בעצמה תשיר ותשבח.

וזה עניין שמים אומרים, ארץ אומרת..

הוא אף אומר שחיבור כל הקולות הללו יוצר מוזיקה...

 

בכל נברא, כך אומר רבי חנוך, נטע הקב"ה "טבע מיוחד להורות לנו על עניין מיוחד לשלימותינו"

 

לבסוף, מבאר רבי חנוך שזוהי חכמה שנשתכחה (ושלמה המלך ידע אותה. וידע את שיח אליני השדה...)  ומי שיקבל חכמה זו ידע את טבעי המצוות מתוך טבעי הנמצאים.

שכן המצוות עניינם תיקון האדם, רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. וגם זה עניינו כך..

 

מעלה נוספת, העוסק בפרק שירה "דבק תמיד באלוקיו והוא הבוטח השלם"

 

מקורות:

 

1.         פרקי אבות פרק א' משנה יב'

2.         תורת מנחם תשמ"ו, כרך ד', עמוד 55. וראה גיליון שיחת השבוע.

3.         על פי מדרש "אלה אזכרה"

4.         מתוך קינת דוד. שמואל ב' פרק א'.

5.         הרעיון לקוח מתוך ספרו של הרב לאו 'אבות לדור'.

6.         דניאל פרק ז'. התרגום לעברית מתוך ויקיפדיה.

7.         המהר"ל בספרו לחנוכה 'נר מצוה'.

8.         פרקי אבות, פרק ב' משנה ו'.

 

משנה כג':

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

 

מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?

תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ":

 

משנה כד':

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר:

הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

 

הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ: