פרק ה' משנה כא' - כב'

לעילוי נשמתה של

שלומית

שמים מעוננים.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים - כל מחלוקת שהצדדים לה אינם מנהלים אותה מתוך שנאה או רצון להתנצח, אלא מתוך שאיפה לחתור אל האמת, "סופה להתקיים", יעלה הדבר בידם ותצא האמת לאור, כי כל ויכוח ענייני מועיל ללבן את צדדי הסוגיה עד תום (ובלשון רע"ב- "מתוך הויכוח יתברר האמת").

 

ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים - כל מחלוקת שכוונת הצדדים לה היא רדיפת כבוד, או התנצחות לשם עצם ההתנצחות (בלשון רע"ב- "בקשת השררה ואהבת הניצוח") אפילו מטרה פסולה זו לא תעלה בידם, כי מחלוקת כזו מביאה על הצדדים רעה בלבד, וכולם יוצאים נפסדים.

 

 איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי - שעל אף כל מחלוקותיהם המצויות בש"ס, מעידה עליהם הגמרא (במסכת יבמות, דף יד ע"ב): "שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט), 'האמת והשלום אהבו'". מחלוקתם הייתה לשם גילוי האמת ולא לשם כבוד או התנצחות לשמה.

 

ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו - "שהתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה" (רע"ב).

 

כל המזכה את הרבים - מי שלימד אחרים תורה, או סייע להם ללכת בדרך הישר,

אין חטא בא על ידו - משמים מסבבים שלא ייכשל בחטא, כי מי שזיכה אחרים ומנע אותם ממכשול, זוכה לסייעתא דשמיא, שלא ייכשל הוא עצמו.

 

וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה – כמבואר לעיל, על דרך ההיפך.

 

משה זכה וזיכה את הרבים. זכות הרבים תלוי בו - ישנה מעלה נוספת במי שמזכה את הרבים, והיא שהמעשים הטובים שעושים הרבים בזכותו, נחשבים כאילו הוא עשאם. וכך נדרש הפסוק שנאמר (ביחס למשה) "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל" - המשפטים שלימד לישראל נחשבים כצדקתו שלו.

 

ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו, שנאמר (מלכים - לא ק א, טו, ל): 'על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא נאמר בפסוק "על חטאות ירבעם וישראל", אלא "אשר חטא ואשר החטיא את ישראל", משמע שגם מה שחטאו הם, נזקף לחובתו (רע"ב).

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

 

 

מחלוקת לשם שמים?

את הפירוש כתב משה, גיס של שלומית:

משנתנו עוסקת במחלוקת, ובאופן די מפתיע היא נותנת לה מקום ולגיטימציה, כל עוד נשמרת המסגרת של "לשם שמים". למעשה, המחלוקת נמצאת בבסיסה של כל חברה אנושית ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

 

חז"ל הניחו, שבאמצעות המחלוקת מתחדדות עמדות ומתבהר הדיון, ואף נתנו לכך ביטוי הלכתי. כך, למשל, פוסק הרמב"ם:

" סנהדרי (סנהדרין) שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן חייב - הרי זה פטור,עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין; ואחר כך ייהרג".

 

באופן אבסורדי, דווקא אם כל הדיינים פסקו פה אחד לחיובהרי זה פטור!

ובעקבות כך הסביר בעל ה"לב אבות":

"הטעם אשר שמעתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל הוא נכון מאד, והוא עצמו מה שכתבתי, להודיע ולהשמיע שכשאין כת מנגד על פי קושיות וטענות בחקירה מן החקירות אי אפשר שיצא הדבר לאור ואפשר שכולם יפלו בטעות".

ראינו אם כן, שחז"ל ראו לא רק את הכרחיות המחלוקת אלא גם את התועלת שבה, וזאת כל עוד שהמוטיבציה הבסיסית היא לשם שמים, כלומר, בירור האמת ללא נגיעות אישיות.

 

אמת בעולם פוסטמודרני

למרות שחז"ל הדגישו את יתרונה של המחלוקת, הם לא העלו על דעתם לנטוש את המחויבות להגיע לחקר האמת.

לעיתים אנו שומעים במהלך דיון את הביטוי "שבעים פנים לתורה" או "איש באמונתו יחיה", כאשר כוונת המתדיין היא – לי יש את האמת שלי ולך יש את האמת שלך. אנו חיים בעולם המערבי שאימץ את התפיסה והשיח הפוסטמודרני, שהתייאש מהאמת המוחלטת (כי אין כזו) ומתוך כך גם עיקֵר במידה רבה את היכולת שלנו לדון בכל נושא, הרי ממילא לא נגיע לחקר האמת...

את הביטוי "שבעים פנים לתורה" אפשר להבין גם להיפך – לא רק פלורליזם אין סופי, אלא תורה שיש לה גבול – שבעים פנים. איננו יודעים מהם אותם פנים, אבל אנו יודעים שיש גבול אותו לא ניתן לעבור. זהו גבול האמת, מעבר לו – זהו הפן ה-71, או אם נרצה "איש באמונתו יחיה".

 

"כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ"מספרים שחסיד חב"ד נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שחסידי חב"ד יוצאים לשליחות במקומות רחוקים, פיסית ורוחנית, ובכל זאת, מצליחים לשמור על המסגרת התורנית של המשפחה, ובעיקר, של הילדים.

ענה החסיד – "כלי פולט אינו בולע", וכך גם אנו – עסוקים כל הזמן בהפצת תורה החוצה. כאשר כל מעייננו הוא להפיץ תורה, החטא הופך ללא רלוונטי.

כלשון משנתנו "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו".

"וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – הביטוי "אין מספיקין" מופיע גם במשנה אחרת "האוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". אם נדייק נשים לב שאין הכתוב אומר שלא ניתן לחזור בתשובה, אלא "אין מספיקין", כלומר, "שאין עוזרין אותו לשוב אבל אם הוא בעצמו ישתדל לשוב מתכפר לו".

 

אם כן, המחטיא את הרבים, אם נחזור לסיפור על אותו חסיד, עוסק גם הוא ב-"לפלוט". אם הוא שקוע בכך כל כך, לא יסייעו לו מן השמים, אבל אם רק ירצההדרך חזרה תמיד פתוחה.

 

1. רמב"ם, סנהדרין ט', א'.

 

2. ר' שלמה ב"ר יצחק לבית הלוי (תורכיה, המאה הט"ז)

 

3. זוהי שגיאה, כמובן. במקור כתוב: "הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק, ב',ד').

 

4. ואולי לכך התכוונו חז"ל שב-"דור שבן דוד בא... והאמת נעדרת" (סנהדרין, צז', א', ישעיהו, נט', טו').

 

5. בהלכות איסור והיתר (כשרות) בזמן שכלי שמבשלים בו פולט טעם הוא אינו בולע טעם אחר.

 

6. יומא, ח', ט'.

 

7. מהר"י בן חביב על המשנה ביומא.

בנימה אישית

את הנימה האישית כתב אוריאל:

 

במשנה למדנו כי "המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". כלומר כאשר אדם מחליט לבחור בדרך הנכונה,  ויתירה מכך, כאשר הוא יוצא מגדרו ופועל למען הרבים - אזי מן השמים מסייעים אותו שלא יגיע לידי תקלה.

 

שלומית לקחה חלק בהרבה דברים "למען הרבים" (ואף יזמה לא מעט מהם). הקימה גרעין סטודנטיות במקום בו שרתה בשרות הלאומי (כדי ליצור אוירה טובה ולעודד את האוכלוסיה המקומית גם להמשיך ללימודים גבוהים). התנדבה בגמ"ח שחילק מצרכי מזון למשפחות נזקקות. ועוד ועוד התנדבויות עם נוער ואוכלוסיה מבוגרת... והכל באהבה ובשמחה.

 

מי שהכיר את שלומית, ידע שכל זה נבע מהאכפתיות שלה. אם היתה רואה עוול, זה היה מטריד אותה. לא היתה מוכנה לקבל ש'ככה זה'.  האכפתיות התחילה במעגלים הרבה יותר קטנים. היא היתה שמה לב מה חשוב לכל אחד ומה כל אחד צריך.

 

כדי לזכות את הרבים, אדם צריך קודם לזכות את הסביבה הקרובה שלו.

 

הדברים הבאים שסיפרה שירה, חברה ושותפתה לחדר של שלומית (בשרות הלאומי ואחרי), מלמדים מעט על איך שלומית היתה נוהגת עם חבריה והסביבה הקרובה:

 

זיכוי הרבים: "לשלומית היה מנהג קבוע, היא היתה קוראת לפני השינה הלכה יומית ומקריאה לי בקול. היא גם היתה מנויה במייל להלכה יומית וכל פעם שנתקלה בהלכה שמצאה חן בעיניה, היתה שולחת אותו הלאה אליי.

 

במשך השנים שגרנו ביחד, בבוקר היום-הולדת שלי שלומית היתה קמה מוקדם ומכינה לי ארוחת בוקרהפתעה- מפנקת, הכוללת טיגונים, דבר שהיא לא כ"כ אהבה לעשות בבוקר ולמרות זאת עשתה זאת עבורי J (אמרה שריח הטיגון עושה לה בחילות בבוקר). שלומית ידעה בדיוק מה אני אוהבת ומה משמח אותי. לחברה אחרת היתה מכינה משהו מיוחד אחר. היא ידעה שאותי תשמח ארוחת בוקר, אז הכינה ארוחת בוקר בשבילי, ובדיוק עם הדברים שאני אוהבת".

משנה כא':

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

 

 

משנה כב':

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ.

וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

 

משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל".

יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל":

פילים חוצים נהר, דרום אפריקה.   צלם: אוריאל אודס ©​