פרק ה' משנה יד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

ג'ירפות, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

ארבע מידות באדם: ישנן ארבע קבוצות של בני אדם (בהקשר שלהלן):

 

האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית - מדובר במי שאינו רוצה לתת או לוותר לאחרים, אך גם אינו מצפה לקבל טובה מאחרים (רע"ב). זוהי מידה "בינונית" - לא ניתן לכנותו "רשע", אך גם לא "חסיד",

ויש אומרים זו מידת סדום - דהיינו, הרגיל במידה זו ("שלי שלי ושלך שלך") בא לבסוף לידי מידת סדום, שלבסוף מסרב לתת לחברו גם כשהוא עצמו אינו נחסר מכך, וזו הייתה מידת העיר סדום.

 

שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ - מדובר באדם שנותן לאחרים משלו ("שלי שלך"), ומשום כך גם אין בו בושה לקבל מתנות חינם מאחרים ("שלך שלי"). חוסר הבושה לקבל מאחרים, הוא חיסרון, ולכן בעל מידה זו מוגדר כעם הארץ; כי אילו היה לומד, היה יודע שהתורה מַגנה קבלת מתנות חינם - "ושונא מתנות, יחיה" (משלי טו, כז).

 

שלי שלך ושלך שלך, חסיד - "מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים" (רע"ב). דהיינו, מדובר באדם שמקיים, מצידו, את הכלל "ושונא מתנות - יחיה", ומתרחק מהטבות ומתנות חינם, אך אין בכך כדי למנוע אותו מלהעניק לאדם אחר בשעת הצורך.

שלי שלי ושלך שלי, רשע.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

ארבע מידות באדם הפרטי

משנתנו בנויה על היחס בין הרצון לתת והרצון לקבל, והיא פותחת בתפיסה הרגילה שלנו - "שלי שלי, ושלך שלך" – אין כאן חידוש וגם אין כאן צידקות גדולה –"זוהי מידה בינונית" – "אזרח שומר חוק" בלשון ימינו.

אך עיתים שצריך להרים מבט מעבר לחוק היבש, ואם נחטא בכך, הרי שזוהי הדרך ל"מידת סדום".

 

לכאורה היינו חושבים ש-"שלי שלך, ושלך שלי" זוהי הנדיבות המוחלטת. טשטוש כל הגבולות - למעשה כבר אין "שלי" ואין "שלך", הכל של כולם.

אך זו גישה של הבל – "עם  הארץ" – כי כשאין בעלות על רכוש, גם אין אחריות, לאף אחד לא אכפת ואף אחד גם לא יתאמץ שיהיה מה לחלוק.

כלומר, גישה זו שבאה לחלוק את העושר, סופה שתביא עוני לכולם.

 

מהתסכול הזה לפתע מגיח לו החסיד – "שלי שלך, ושלך שלך".

אך אם החסיד מחלק את כל מה שיש לו, מי מה החסיד יתקיים?

 

ראשית, נזכור כי ההלכה מגבילה את האדם במתן הצדקה שלו (חמישית מעושרו), כדי שבסוף הוא בעצמו  לא יזדקק לצדקה.

עם זאת, עדיין מנכרת השאלה, מי מה החסיד יתקיים?

אך המשנה ממשיכה הלאה, ומותירה פלא זה כאתגר אישי עבורנו.

 

סוף המשנה – "הרשע" – מצב זה של "שלי שלי, ושלך שלי" כבר רחוק מדי מאיתנו. מי שחושב ומתנהג כך הוא באמת רשע.

למען האמת, אדם שתמיד חושב שמגיע לו.. הוא גם הכי מסכן, לעולם יהיה מתוסכל מהסביבה ש"חייבת" לו.

 

לכאורה אנו חושבים שהתנהגות מרושעת שכזו היא מנת חלקם של פושעים. אך נחשוב לרגע על הדברים לא במובן של ממון, אלא בהקשר של זמן – הזמן שלי והזמן שלך:

אם הזמן שלי הוא רק שלי ואיני מקדיש מזמני (בהתנדבות) למען אחרים, אך כאשר אני זקוק לעזרה, הזמן שלך הוא כן שלי... אז מי אני?

 

נחזור לתחילת המשנה – "שלי שלי ושלך שלך". נשים לב, מילים אלו מקבלות משמעות שונה לגמרי בהתאם למי שאומרם:

 

  • אם אני והזולת שווים, אפשר לומר שזו מידה בינונית.
  • אך אם אני עשיר (לאו דווקא במובן החומרי, אם אני עשיר "כלשהו") והזולת עני, הרי שזו מידת סדום.
  • אם אני עני (במובן כלשהו) והזולת עשיר, ואני אומר "שלי שלי ושלך שלך", האין כאן חסיד?

 

ארבע מידות באנושות

משנתנו מונה ארבע מידות יסודיות בנפש האדם. ניתן לראות ביטוי למידות אלו גם בהשקפות העולם הכלכליות הרווחות בעולם המודרני:

 

  • "שלי שלי ושלך שלך" – קפיטליזם. משק חופשי מייצר שרות טוב יותר ופריון גבוה יותר. אין טענות כלפי המדינה, הכל לפי החוק – "זוהי מידה בינונית" - אך ללא מעשי החסד של האזרחים, בקלות, כשהחוק לצד החזקים, זה יכול להפוך ל"מידת סדום".
  • "שלי שלך ושלך שלי" – סוציאליזם/קומוניזם לכאורה רעיון מהפכני ואידאלי, אך כידוע לנו לאחר מעשה, סוף הכלכלה לקרוס ולהביא עוני.
  • "שלי שלך ושלך שלך" – בתקווה אנחנו, האנשים הפרטיים. שיתופיות, כמו שיתוף מידע באינטרנט.
  • "שלי שלי ושלך שלי" – דיקטטורה.

 

(*הערה: התייחסנו לגישות הכלכליות השונות באופן פשטני ובוודאי שאין הדברים 'שחור ולבן'). 

 

ארבע מידות בין האדם ובוראו

עד כה הנחנו שהמשנה מדברת בין אדם לחברו, אך אם היא מדברת על יחס האדם לבוראו, הרי שמתקבלת תמונה מרתקת!

  • "שלי שלי ושלך שלך"- אם האדם מקיים את מצוות ה', אך אינו מאפשר לה' להכנס לחייו, בבחינת "השמים שמים לה' (שלך שלך) והארץ נתן לבני אדם (שלי שלי)" - מצד אחד אין לנו טענות כלפיו, הוא לא חטא. אך בוודאי שיש כאן בינוניות ופספוס. ויש אומרים "מידת סדום" שהאדם מפספס את העיקר.

 

  • "שלי שלך ושלך שלי" – אדם שרואה את הקב"ה כמקביל לו, אינו ירא את ה' במיוחד, גם אינו מישיר מבטו אליו בהשתאות כיאה לבורא העולם... הרי שאמונתו פגומה והוא נוהג כ"עם הארץ".

 

  • "שלי שלך ושלך שלך" –"אספרה כבודך ולא ראיתיך". צדיק שכל יהוו לה' - "שלי שלך"! אך עם כל קרבת ה' שהוא מבקש, הוא גם יודע שהקב"ה רם ונשא מעליו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" [1]. חסיד.

 

  • "שלי שלי ושלך שלי" – בוודאי שרשע.

 

המגיד מקוז'ניץ דורש את משנתנו באופן ייחודי: [2]

ה"שלי" אלו צרכיו החומריים של האדם – אכילה ושתיה, שינה וכדומה. החסיד עושה את ה"שלי שלך", לשם שמים. גם מאכלו ושאר צרכי גופו, את כולם הוא מכוון לשם שמים, כדי שיהיו לו כוחות רעננים לעבוד את ה'.

 

קל וחומר, כשהחסיד מקיים מצווה שהיא תהיה לשם שמים. "שלך שלך".

משנה יד':

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם.

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

בנימה אישית – הענק הגנדרן

כפשטותה, כן עומק הרף שמשנה זו מציגה בפנינו.

אמנם העמקנו בפירוש המשנה, אך נדמה לי שדווקא הסיפור הפשוט הבא קולע ללב המשנה ויקרב אותה לליבנו ומעשינו.

 

לאחר ששלומית נפטרה, קניתי לילדים מספר ספרים. אחד הספרים הפך לספר "מרכזי" בבית, ספר שאני מקריא לילדים בדרך קבע. שם הספר הוא "הענק הכי גנדרן בעיר".

 

לפני כמה זמן יעל, חברה טובה של שלומית, סיפרה לי בדרך אגב שיש ספר שהיא מקריאה לילדיה לפני השינה, ושכל יום הספר מזכיר לה את שלומית.

 

"איזה ספר?" שאלתי. "הענק הכי גנדרן בעיר" ענתה.

 

אני מספר כל זאת, כיוון שספר ילדים זה של הסופרת Julia Donaldson, שתורגם מאנגלית, מגלם בתוכו במידה יפה מאוד את שאיפת משנתנו – "שלי שלך ושלך שלך, חסיד".

 

הספר נפתח בג'ורג', ענק הלבוש בבגדים ישנים ובלויים ומרגיש עקב

כך מדוכדך. חנות חדשה לבגדי ענקים נפתחת וג'ורג' ממהר לקנות

לעצמו בגדים נאים.

הוא יוצא מהחנות, לבוש היטב ונרגש. הוא בגג העולם.

 

בשלב זה מתחילה להתגלות, כלשון המשנה, דמות הענק ה"חסיד".

 

ג'ורג' יוצא מהחנות ופוגש ג'ירפה עצובה, כי אין לה צעיף וקר לה.

גו'רג' לא מתבלבל ומיד עוטף את הצוואר הארוך של הג'ירפה עם

העניבה החדשה שלו.

"ממילא העניבה לא התאימה לגרביים שלי", מפטיר ג'ורג' כלאחר יד.

לאחר מכן הוא פוגש עז על ספינה שמפרשה עף ברוח הסערה. תכף ומיד חולצתו המכופתרת והמהודרת של ג'ורג' משמשת כמפרש – "ממילא החולצה כל הזמן יצאה לי מהמכנס" אומר ג'ורג' לעז, וממשיך לפזם שהוא הענק השמח בעיר.

 

כך ג'ורג' ממשיך לפגוש דמויות במצוקה והוא נותן להם את בגדיו החדשים.

 

נעל שהופכת לבית עבור משפחה של עכברים שביתה נשרף כליל.

גרב כשק שינה לשועל.

חגורתו מונחת כגשר מעל ביצה טובענית.

 

וג'ורג' ממשיך לפזם שהוא הענק השמח בעיר.

 

לקאת סוף הספר, לג'ורג' נהיה קר (כי חסרים לו בגדים) והוא נהיה עצוב.

הוא מוצא את בגדיו המקוריים זרוקים בפינת רחוב וג'ורג' חוזר ללבוש אותם, והוא שמח והוא גם מגלה שהוא רכש חברים רבים בדרך...

 

אז נכון, ג'ורג' קיים את "שלי שלך", אך כפי שנראה להלן, ישנו רובד עדין יותר שמתחבא בסיפור.

 

"למה הספר מזכיר לך את שלומית?" שאלתי.

 

יעל ענתה "כזאת הייתה שלומית. תמיד הייתה נותנת דברים, אך אף פעם לא היית מרגיש שהיא נותנת.

היתה לה דרך כזאת, היתה נותנת לך את התחושה שזה בכלל שלך ולא שלה. שלה אין צורך בזה.

כמו הענק בסיפור – "ממילא העניבה לא התאימה לגרביים שלי"

 

אז כשאני קוראת את הסיפור, זה תמיד מזכיר לי את שלומית".

 

מקורות:

1. ישעיהו נה' ח'.

2. מתוך ספרו של הרב לאו, 'אבות לדור'. וחילופו ברשע, שממלא צרכי גופו למילוי תאוותיו ואת ה"שלך", קיום המצוות, הוא עושה לצורך עצמו, לשם התפארות.