פרק ה' משנה י' - יב'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

היפופוטם, Kruger Park, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רקע כללי למשנה  מאת עודד ברט

הצטוונו בתורה להביא תרומות ומעשרות מכל תנובת השדה.

תרומה גדולה - נותן בעל השדה לכהן ואין לה שיעור אלא שחז"ל אמרו שיש להפריש בערך 2%.

מעשר ראשון - נותן בעל השדה ללוי ושיעורה 10% מהיתרה (כלומר 9.8% מהכמות המקורית).

מעשר שני ובשנים מסוימות מעשר עני - 10% מהיתרה אותם אוכל בעל השדה בבית המקדש, ובשנים מסוימות נותן לעניים.

הפרשת חלה - מכל עיסה שמעל 1.65 ק"ג מפרישים מעט ובבית המקדש היו נותנים לכהן.

פירות שביעית - כל שנה שביעית לא עובדים את האדמה והיא שנת ה"שמיטה".

משנתנו פותחת בפורענויות הבאות לעולם כנגד המנעות ממתן תרומות ומעשרות:

שבעה מיני פורענויות באין לעולם, על שבעה גופי עבירה - הביטוי "גופי עבירה" פירושו כמו "עבירות נפרדות", עבירות שונות (תוספות יום טוב, תפארת ישראל)

שבע הפורענויות, וכן שבעת גופי העבירה, מנויים במשניות י', יא' ו- יב':

1) מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת בא, מקצתן רעבים ומקצתם שבעים - כאשר חלקים מהעם אינם מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות, הפורענות הבאה כעונש על כך היא "רעב של בצורת", דהיינו, ש"הגשמים מועטים, ומתוך כך השער מתייקר" (רע"ב), והתוצאה היא ש"מקצתן רעבים" (אותו חלק של העם שאין ידו משגת לשלם לפי השער היקר), מידה כנגד מידה.

2) גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת בא - כאשר כל העם אינם מעשרים מתוך החלטה כללית ולכן גם העונש חמור יותר, ובנוסף ל"רעב של בצורת" בא גם "רעב של מהומה", ומפרש רע"ב, שזהו מצב שבו - "מפני הגייסות (--צבאות הנלחמים זה בזה),יש תבואה בשדות,אך אין יכולין לאסוף את התבואה בגלל המלחמה.מצב זה קשה מקודמן-לא "מקצתם" אלא כולם,והעונש-בהתאם.

הרב לאו בספרו "אבות לדור" מרחיב-אחת ממצוות התורה היא "הוכח תוכיח את עמיתך"-אם אתה רואה שחברך חוטא-עליך להוכיח אותו שיחזור בו.מכיוון שלא קיימו מצווה זו,נגררו הרבים אחרי המעטים.

3) ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה - כאשר העם לא רק נמנע מלעשר, אלא גם נמנע מהפרשת חלה,כידוע,כדי להכנס לחיוב של הפרשת חלה,יש להדר לעשות שיעור עיסה של 1.65- ק"ג לפחות.כדי להמנע מקיום המצווה הם לשו תמיד פחות מהשיעור.העונש על כך הוא "רעב של כליה", שבו "השמים כברזל והארץ כנחושה" (רע"ב). כלומר, שהגשם נעדר לגמרי, והארץ אינה מצמיחה יבול.

4) דֶבֶר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה, שלא נמסרו לבית דין - "דבר" עניינו מגיפה, מיתה בידי שמים, והוא בא לעולם, כאשר בית דין מתרשלים מלהמית את מי שחייב מיתה (בזמן שבית המקדש היה קיים והייתה לבית דין הסמכות להמית).

יש מפרשים, שאין הכוונה במשנה למיתות בית דין, אלא למצב שבו רבים חוטאים בחטאים שהעונש עליהם הוא מיתה בידי שמים או כרת,למשל מי שרצח אך לא היו עדים והתרעה-בית הדין לא יכול להשית עליו מיתה,אך בהחלט יכול לגרום לכך שלא יאריך ימים, ואת זה הם לא עשו.

ועל פירות שביעית - "שעושין בהן סחורה ואין נוהגין בהן קדושת שביעית" (רע"ב). פירוש אחר: שמפירים את הציווי להפקיר את הפירות בשנה השביעית, והעניים מנועים מלגשת לשדות ולאכול

כאוות נפשם מכל תנובת השדות שזו היא מצוות שנת השמיטה.

5) חרב בא לעולם על עינוי הדין - פורענות של "חרב", מלחמה, באה כעונש על "עינוי הדין", דהיינו, כפי שמפרש רע"ב, "שיודעים להיכן הדין נוטה, ומעכבין ואין פוסקין אותו".

ועל עיוות הדין - כפשוטו, שהדיין מזכה את החייב ומחייב את הזכאי (רע"ב).

ועל המורים בתורה שלא כהלכה - גם זהו עיוות דין, אלא שלעיל מדובר בדיינים המהפכים דיני ממונות, וכאן מדובר במורי הוראה לעניין איסור והיתר (על פי רע"ב).

6) חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא - שאינם נשמרים מפני העוון של שבועת שווא ושבועת שקר.

ועל חילול השם - "העובר עבירה בפרהסיא, ביד רמה. אי נמי(-פירוש נוסף), שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו" (רע"ב).

7) גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים ועל השמטת הארץ - כפי שמפורשים הדברים בפסוקים:

לעניין עבודה זרה- "והשימותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגויים" (ויקרא כו, לא);

לעניין גילוי עריות - "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ... ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (ויקרא יח, כז-כח);

לעניין שפיכות דמים- "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה, לג);

לעניין השמטת הארץ (דהיינו, שחורשים וזורעים בשנת שמיטה- רע"ב)- "אז תרצה הארץ את שבתותיה... כל ימי השמה תשבות" (ויקרא כו, לד).נושא זה של שמיטת הארץ מעסיק אותנו מאד מאז קום המדינה כיוון שהצורך לסמוך על גידולי אדמה מתוצרת הארץ כפועל יוצא מהמצב הכלכלי והבטחוני מחד,והסכמי סחר ארוכי טווח  עם לקוחות בעולם מאידך,מערימים

לפנינו קשיים שלא היו קיימים בימי קדם ומעסיקים מאד את פוסקי דורנו.

(עד כאן, הפירוש מבוסס ברובו על פירוש הפשט נר למאה לר' יחיאל וינרוט)

​

טפח בענייני שכר ועונש

כבר עמדנו על כך בפירושינו למשניות הקודמות שאין בידנו להבין את נושא ה"שכר ועונש",

אף הבאנו את דברי רעיו של איוב (1)-"זכור נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו... האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר... עושה גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר.. כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה. בשש צרות יצילך, ובשבע לא יגע בך רע".

תורף דברינו הוא שהקב"ה הוא מקור הטוב, ורצון ה"טוב" - להיטיב, וכיוון שכך הרי שחסד עושה עמנו הקב"ה כאשר הוא מצמיד עונש לחטא ועל ידי כך יש לנו אפשרות לתקן דרכנו בעולם הזה.

משנתנו מצמידה תג מחיר לכל עבירה הכלולה בה. יראה האדם עונש שבא עליו וידע על מה, ואיך ניתן לכפר, ולכן לא נקט לשון שבעה מיני עונשים באין לעולם, אלא לשון "פורענויות". כאילו אומר לנו "פרע חובך ואני מוחל לך" (הרב לאו).

עוד חסד עשה איתנו הקב"ה שנטע בכל דור מי שתפילתו מבטלת גזירות קשות ואפילו מפתח גשמים מפני עונש הבצורת המוזכר במשנתנו נתן בידם.

נביא סיפור על אבא חלקיה (נכדו של חוני המעגל) (2) שכל פרט בו יכול ללמד אותנו תילי תילים של הלכות והנהגות טובות:

אַבָּא חִלְקִיָּה בֶּן בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הָיָה, וּכְשֶׁהָיָה הָעוֹלָם נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים הָיוּ הַחֲכָמִים משגרים אֶצְלוֹ, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ הָעוֹלָם לִגְשָׁמִים. שִׁגְּרוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

בָּאוּ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוּהוּ. הָלְכוּ אֶצְלוֹ לַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁהוּא עוֹדֵר. נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם - וְלֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו.

לָעֶרֶב לִקֵּט עֵצִים, וְהָיָה טָעוּן הָעֵצִים וְהַמַּעְדֵּר עַל כְּתֵפוֹ אַחַת וְטַלִּיתוֹ עַל כְּתֵפוֹ שְׁנִיָּה. כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא הָיָה נוֹעֵל מַנְעָלָיו, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַיִם נָעַל מַנְעָלָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵין קוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לָעִיר יָצְאָה אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְקֻשֶּׁטֶת, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ נִכְנְסָה אִשְׁתּוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס הוּא, וְאַחַר כָּךְ נִכְנְסוּ הַחֲכָמִים.

יָשַׁב לִסְעֹד וְלֹא אָמַר לַחֲכָמִים: "בֹּאוּ וּסְעָדוּ". פָּרַס פַּת לְתִינוֹקוֹת. לַגָּדוֹל נָתַן פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם.

אָמַר אַבָּא חִלְקִיָּה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶצְלִי הַחֲכָמִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים,

נַעֲמֹד וְנַעֲלֶה לַעֲלִיָּה וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים, וְלֹא נַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ.

עָלוּ לַעֲלִיָּה. עָמַד הוּא בְּזָוִית זוֹ וְאִשְׁתּוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים. קָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁל אִשְׁתּוֹ.

כְּשֶׁיָּרַד אָמַר לָהֶם: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה.

אָמְרוּ לוֹ: יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהַגְּשָׁמִים בִּזְכוּתְךָ יָרְדוּ, אֶלָּא יְפָרֵשׁ לָנוּ מַר דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם תְּמוּהִים לָנוּ.

מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁנָּתַנּוּ לְךָ שָׁלוֹם לֹא הִסְבַּרְתָּ לָנוּ פָּנִים?

אָמַר לָהֶם: שְׂכִיר יוֹם הָיִיתִי וְאָמַרְתִּי: לֹא אֶתְבַּטֵּל.

- מִפְּנֵי מָה הָיִיתָ טָעוּן הָעֵצִים עַל כָּתֵף זוֹ וְהַטַּלִּית עַל כָּתֵף אַחֶרֶת?

- טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה, עַל מְנָת כָּךְ הִשְׁאִילוּהָ לִי וְעַל מְנָת כָּךְ לֹא הִשְׁאִילוּהָ לִי.

- מִפְּנֵי מָה כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא נָעַלְתָּ מַנְעָלִים וּכְשֶׁהִגַּעְתָּ לַמַּיִם נָעַלְתָּ?

- כָּל הַדֶּרֶךְ אֲנִי רוֹאֶה, בַּמַּיִם אֵין אֲנִי רוֹאֶה.

- מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לְקוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבַּהְתָּ בְּגָדֶיךָ?

- זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵין מַעֲלֶה אֲרוּכָה.

- מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לָעִיר יָצְאָה אִשְׁתְּךָ מְקֻשֶּׁטֶת?

- כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת.

- מִפְּנֵי מָה נִכְנְסָה אִשְׁתְּךָ תְּחִלָּה וְאַתָּה אַחֲרֶיהָ וְאַחַר כָּךְ אָנוּ נִכְנַסְנוּ?

- מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם בְּדוּקִים לִי.

- כְּשֶׁיָּשַׁבְתָּ לִסְעֹד מִפְּנֵי מָה לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ: "בּוֹאוּ וּסְעָדוּ"?

- מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיְתָה פִּתִּי מְרֻבָּה וְאָמַרְתִּי: אַל יַחֲזִיקוּ לִי חֲכָמִים טוֹבָה בְּחִנָּם.

- מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לַתִּינוֹק גָּדוֹל פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם?

- זֶה יוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְזֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

- מִפְּנֵי מָה קָדַם וְעָלָה הֶעָנָן מִצַּד זָוִית אִשְׁתְּךָ וְאַחַר כָּךְ מִצַּד זָוִית שֶׁלְּךָ?

- מִשּׁוּם שֶׁהָאִשָּׁה מְצוּיָה בַּבַּיִת וְנוֹתֶנֶת פַּת לְעָנִי וּקְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ. אֲנִי נוֹתֵן מָעוֹת לְעָנִי וְאֵין הֲנָאָתוֹ קְרוֹבָה (בפת יכול העני לשבור רעבונו מיד ואינו נזקק ללכת ולקנות).

​

בנימה אישית

אריאלה, חברה טובה של שלומית, מספרת:

הסיפור שההורים שלי הכי זוכרים והכי מתרשמים משלומית הוא -  כשסיימתי קורס קצינים בבה"ד 1, שלומית ונטע (חברה נוספת) באו יחד עם ההורים שלי. נטע הייתה אז במדרשה ושלומית סטודנטית.

מה שקרה הוא כשנגמר הטקס (והיה כבר חשוך) הם גילו שיש פאנצ'ר באוטו. אבא שלי, שלא ידע איך לתקן פנצ'ר ולא הבין בזה בכלל, די איבד את הצפון והיה אבוד.

ואז שלומית ונטע ה"סופרוומניות" תקתקו עבודה ופשוט החליפו את הגלגל בסבבה ובלי בעיה...

עד היום זה מה שאמא שלי זוכרת ממנה..

מקורות:

1. איוב פרק ה.

2. אבא חלקיה חי בראשית המאה הראשונה למניינם.הגמרא במסכת תענית דף כ"ג עמוד א.

3. התנא הצדיק חוני המעגל חי בתחילת המאה הראשונה לספירה ומקובל שהיה בעל כוחות להוריד גשמים. קברו ליד חצור הגלילית ומשמש אתר עלייה למתפללים רבים

​

משנה י':

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה:

מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא. מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים.

גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה.

וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.

משנה יא':

דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.

חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה.

משנה יב':

חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.

​