פרק ה' משנה טו' - יט'

לעילוי נשמתה של

שלומית

סוסים, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

בנימה אישית

במשנה הזכרנו קשה לכעוס ונוח לרצות. קשה היה למצוא רגועה ונוחה משלומית...

 

מוריה, חברה של שלומית, מספרת:

"אני זוכרת שביום החתונה שלי (שהיה משהו כמו חודשיים- שלושה אחרי החתונה של שלומית ואוריאל) ידעתי שאני רוצה ששלומית תלווה אותי באותו יום. דווקא בגלל החיוך התמידי שהיה נסוך תמיד על פניה והשלווה שכמעט היתה חלק אינטגרלי מהמושג שלומית.

 

כבר באותו בוקר של החתונה שלומית הופיעה בבית הוריי כשהיא מצויידת בכוס קפה ובחיוך טוב, כהרגלה. בנוסף הפקדתי בידיה את ה"אחריות" לשירים שיושמעו באותו היום ברכב, מתוך ידיעה שהשירים שהיא תבחר תמיד יהיו כאלו שיעשו לי טוב וירגיעו אותי בתוך היום המיוחד הזה.

 

שלומית היתה בדיוק מה שצריך בשביל להוביל כלה לחוצה בשלום לחופה. אתמול נזכרנו יחד בשלומית נתי ואני ואז פתאום נתי נזכר בספר שנתנה לו שהציץ אלינו מתוך מדף הספרים. ספר של אדם ברוך שנקרא בצמד מילים שאחר כך הירהרתי כמה הם מאפיינות דווקא את שלומית - "בתום לב".

 

מקורות:

 

1. עמיחי רוזנפלד – על אבותינו ועלינו – פרק ה' משנה יד' (גוגל).

 

הרחבה – פירוש פשט המשנה:

ארבע מידות בדעות – יש ארבעה מצבים בתכונות האדם:

 

נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו - "אדם שכועס מהר על כל דבר, אע"פ שהוא חוזר ומתרצה מהרה, הפסדו מרובה משכרו, שרוב מעשיו מקולקלים, מאחר שהוא 'נוח לכעוס' על כל דבר ודבר" (רע"ב).

 

קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו - מי שקשה להכעיסו, ומאידך גיסא קשה לפייסו, "יצא הפסדו בשכרו", דהיינו, אמנם יש בו חיסרון, שהוא קשה לרצות, אך שכרו מרובה מהפסדו, כי רוב מעשיו מתוקנים.

 

קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד - כלומר, שאע"פ שהוא קשה לכעוס, ומן הסתם כועס רק כשנעשתה לו רעה גדולה, אף על פי כן הוא נוח להתרצות. מעלה כזו היא מעלת "חסיד".

 

נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע

 

ארבע מידות בתלמידים- ישנם ארבעה סוגי תלמידים (בהקשר של הבנה וזיכרון):

מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו- מי שתפיסתו מהירה אך הדברים אינם נשארים בזכרונו, יצא שכרו בהפסדו, דהיינו, "מאחר ששוכח מה שלומד, מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע? נמצא הפסדו גדול משכרו" (רע"ב)

 קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו- מי שהבנתו קשה אך זכרונו טוב, שכרו עולה על הפסדו.

מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם- לתלמיד זה יש את כל הדרוש כדי להחכים.

 קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע- כלומר, עליו להכיר בכך שנגזר עליו להתאמץ יותר מן השאר.

ארבע מידות בנותני צדקה:

הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים- הוא עצמו רוצה לתת צדקה, אך רע הדבר בעיניו כשגם אחרים נותנים.

עינו רעה בשל אחרים- אדם כזה אינו רוצה באמת בטובת אחרים, אלא בטובת עצמו בלבד.

יתנו אחרים והוא לא יתן- זהו אדם שתכונתו הפוכה משל הראשון. הוא חפץ בטובתם של עניים, ואין מניעה מבחינתו שאחרים יתנו להם, אך לא על חשבונו שלו - עינו רעה בשלו- כאן, הביטוי "עין רעה" משמש במובן של קמצנות. אדם כזה, אולי חפץ בטובתם של אחרים, אך קמצנותו מאפילה על כך.

יתן ויתנו אחרים, חסיד- זהו אדם החפץ בטובת העניים בלב שלם, ולכן הוא נותן להם בעצמו, ואף שמח בטובתם כשאחרים נותנים להם.

לא יתן ולא יתנו אחרים, רשע- אדם זה חפץ בסתר לבו בהנצחת המצב של חוסר שוויון בין עניים לעשירים, ולדעתו עצם הנתינה לעניים אינה רצויה.

 

ארבע מידות בהולכי לבית המדרש:

הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו- מדובר באדם שהולך לבית המדרש, אך תלמודו אינו עולה בידו והוא אינו מבין כראוי (על פי רע"ב)

 עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו- "כלומר, שאינו מטריח עצמו לילך למקום שמרביצין בו תורה, אבל מתעסק בתורה בביתו ועולה בידו; אע"פ שאם היה הולך למקום תורה היה עולה בידו יותר ויותר, מכל מקום שכר מעשה בידו" (מאירי).

הולך ועושה חסיד; לא הולך ולא עושה, רשע- פירושו על פי המבואר לעיל.

 

ארבע מידות ביושבים לפני חכמים :

ספוג ומשפך, משמרת ונפה: ספוג, שהוא סופג את הכול- "ספוג, הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים; כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כוח לברור האמת מן השקר" (רע"ב). דהיינו, מדובר במי שהולך לבית המדרש ולומד וסופג לקרבו הכול, בין דברים נכונים וטובים שהוא רואה ולומד שם, ובין להיפך.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו- "כך יש מי שמקבל כל מה שלומד, וכבולעו כך פולטו" (רע"ב). דהיינו, מדובר במי ששוכח את כל מה שלמד בבית המדרש, בין את הדברים הנכונים ובין את הדברים שאינם נכונים. הוא יוצא משם כלעומת שבא.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים- משמרת היא מסננת, המפרידה בין משקה לפסולת, באופן שהפסולת נשארת בה. תלמיד המשול למשמרת, סופג רק את ה"פסולת" שבבית המדרש, ונפשו נמשכת דווקא לכך (על פי רע"ב- "מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, ושומע דבר של בטלה"). הוא חוזר לביתו בתום לימודו, כשרק הדברים הגרועים נקלטים בו.

ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת- "נפה" פועלת פעולה הפוכה מ"משמרת"- הסולת (שהיא החלק המשובח בהשוואה לקמח) נשאר בה, והקמח מסתנן החוצה. תלמיד המשול לנפה, קולט את הטוב ואת הנכון בלבד, ומסנן את השאר.

 

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

משנה טו:

'אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת:נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ.קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ.קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת - חָסִיד.נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת - רָשָׁע:

משנה טז:

'אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים:מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ.קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ.מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, חָכָם.קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע:

משנה יז:

'אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה.הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים.יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ.

יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים - חָסִיד.לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים - רָשָׁע:

משנה יח:

'אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ: הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ.עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ.הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד.לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:

משנה יט:

'אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים - סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה:סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל.מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ.מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים.וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת

 

פירוש הפשט מופיע הפעם בהרחבה בסוף.

כשרונות ודרגות בלימוד התורה

קל לזהות את המבנה המשותף למקבץ משניות אלה. כל משנה מתארת ארבע מדות סביב נושא מסוים: דעות, תלמידים, נותני צדקה, הולכי בית המדרש ובתלמידים היושבים לפני החכמים.

מאחר ואנו עוסקים במידות ובמוסר, המשניות נותנות בדרך כלל שיפוט מוסרי, ערכי. התנהלות מסוימת, לדוגמה, מתארת את האדם העושה כמוה כ"רשע", ואילו התנהלות אחרת מזכה את ההולך באותה הדרך כ"עם הארץ", וכן על זו הדרך.

 

במשנה טז', המתארת מידות בתלמידים, השיפוט המוסרי מתחלף בשיפוט מעשי – "יצא שכרו בהפסדו , זה חלק רע" וכו'. מכיוון שמדובר בכשרון שאומנם ניתן לשפר אבל בבסיסו הוא מולד לא נכון יהיה לכנות את ה"קשה לשמוע וקל לאבד" רשע, אם כי זה אינו חלק טוב.

 

למעשה, שלוש מתוך חמש משניותינו מתייחסות ללומדי התורה:

 

  • משנה טז': תלמידים – מהר/קשה לשמוע, מהר/קשה לאבד
  • משנה יח': הולכי בית המדרש – הולך, עושה
  • משנה יט': יושבים לפני חכמים – ספוג, משפך, משמרת, נפה.

 

אולם, בטרם ניגשים למעלות בלימוד התורה, משנה טו' – הראשונה בסדרה - ניצבת כתמרור אזהרה:  "ארבע מידות בדעות: ... קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד.."- בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה! כלומר, ללא תיקון המידות הפרטי, כל הכשרונות השכליים לא יועילו בכדי לקבל את התורה.

 

עם זאת, אל לו ללומד התורה להתגדר בתיקון מעשיו הפרטי. וכך גם לאחר שעמל וקנה את מידת קשה לכעוס ונוח לרצות (משנה טו'), ואפילו הצטיין במשנה טז' – מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם -  עליו לעלות למדריגת ארבע מידות בנותני צדקה: ... יתן ויתנו אחרים, חסיד. להפתח ממבט צר של תיקון עצמו, אל עבר מבט נרחב לתיקון הסביבה בנתינת צדקה, אל מבט של עין טובה כלפי הסביבה – יתן ויתנו אחרים.

 

וכאשר הגיע לכך, הרי הוא רשאי להמנות בין ארבע הולכי בית המדרש (משנה יח').

ובעזרת ה' גם יזכה להיות הולך ועושה!

 

וכאשר העפיל לומד התורה לפסגה - תיקן מידותיו, השתלם במקצועות התורה, הפך לאדם שופע חסד (נותני צדקה) ובעל עין טובה לבריות (יתן ויתנו אחרים) המעוגן היטב בקרקע המציאות (הולך ועושה) – כאשר רכש כל זאת, מגיע הוא אל המדריגה העילאית – היושב לפני החכמים (משנה יט').

 

לא סגידה עצמית כי אם ענווה. שליחות בהעברת התורה בצורתה הכי מזוככת וטהורה בשרשרת הדורות.

 

בלשון חז"ל: תלמיד חכם.

 

הולך בית המדרש

את משנה יח' (הולך ועושה) נראה לפרש ע"פ "נעשה ונשמע". כלומר – הולך בית המדרש הינו הלומד המקיים "נשמע". העושה – מקיים בפועל את התורה - "נעשה".

 

גם שיפוט המשנה מתאים לאידיאל השלם "נעשה ונשמע".

אולם מדוע המשנה מכנה את היושב בבית המדרש ולומד כ"הולך"?

 

מכיוון שהלימוד אינו נמדד רק בכמות (מהר לשמוע וקשה לאבד) אלא הוא גם תהליך מעצב שאינו נפסק. למרות שהלימוד לא יפסק, החסיד גם עושה, כלומר החיים דורשים הכרעה מיידית, מעשית, למרות שניתן להמשיך בלימוד. הלימוד איננו עוצר ועומד במקום אלא הוא "הולך" עם הלומד מבית המדרש אל שאר מסלולי החיים [1].

 

ספוג ומשפך, משמרת ונפה – אמור לי מי אתה?

לכאורה משנה יט' ("ספוג, משמרת...") מתארת מידות זהות למידות שהוזכרו במשנה טז' בנוגע לתלמידים ("מהר לשמוע מהר לאבד..."). שימו לב עד כמה הדברים מקבילים:

 

  • ספוג - מהר לשמוע וקשה לאבד
  • משפך – מהר לשמוע ומהר לאבד
  • משמרת – קשה לשמוע ומהר לאבד (לא שומר את החלק הטוב)
  • נפה – קשה לשמוע וקשה לאבד (שומר את החלק הטוב)

 

אולם בעוד שבמשנה טז' ישנו שיפוט מעשי למידות, משנה יט' חסרת שיפוט כלל. מתוך זה נראה לומר שיש מקום לכל המידות שבמשנה יט'.

 

נשים לב שכאן התלמידים כבר מכונים "יושבים לפני חכמים". וודאי מהם נדרש יותר. כלומר לא רק יכולת למידה (מהר לשמוע וקל לאבד) ולמידה כהליך מעצב אינסופי מתוך "נעשה ונשמע" אלא גם הבנה עמוקה. מתי נכון לקלוט הכול ללא ביקורת (ספוג), מה כדאי לזכור (נפה) ומה נכון להעביר הלאה לאחרים

 

(לדוגמא המפרשים מסבירים שמשמרת הקולטת את השמרים שאמנם נצרכים לייצור היין אבל לא לשתיה מתאימה ללימוד הקבלה לאחרים. לא ניתן להעביר את היין אלא רק את השמרים שבעזרתם יוכלו השומעים לייצר את יינם אם יסתייע בידם).

 

לכל זמן ולכל עת.