פרק ה' משנה ח'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

יעל בזריחה, מצפה רמון. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

עשרה דברים נבראו בערב שבת  בין השמשות - בערב השבת הראשונה לבריאת העולם

ואלו הן:

פי הארץ - לבלוע את קורח ועדתו (במדבר טז, לב),כאשר קורח וחבריו מורדים במשה רבנו.

ופי הבאר - "בארה של מרים, שהייתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות" (רע"ב).

ופי האתון - "בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם" (רע"ב),כשבלעם הולך לקלל את בני ישראל.

והקשת - לאות ברית, שלא יהא עוד מבול (בראשית ט, יג).

והמן - שירד לישראל במדבר ארבעים שנה, כמפורש בספר שמות (טז, טו)

והמטה - מטהו של משה, שנעשו בו האותות במצרים (שמות ד, יז).

והשמיר - תולעת שבאמצעותה ביצעו מעין חריטה של שמות השבטים על אבני האפוד והחושן במקדש.

["כמין תולעת, ובו נרשמו שמותם של ישראל באבני האפוד והחושן (- במקדש)... שהיו כותבין את השם על גבי האבנים, ומוליכין את השמיר לפני תבנית האות, והאבן מתבקעת כנגדו במקום הכתב". ולא רצו לחרוט על האבנים חריטה רגילה באזמל, כי האבנים צריכות להיות מלאות, ללא חריטה המחסירה מהן, כלשון הכתוב (שמות כח, כ): "במילואותם" (ריב"ש)].

והכתב - צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות (-לוחות הברית).

והמכתב - האפשרות הניסית לקרוא את הכתוב בלוחות הברית, מכל ארבעת הצדדים.

והלוחות - הלוחות עצמם.לוחות הברית.

ויש אומרים: אף המזיקין – השדים. (לדברי המאירי הם רומזים על יצר הרע, כלומר, קיבלנו את כוח הבחירה, וניקבע לנו ייעוד, תכלית ויכולת להתגבר עליו. לשם כך קיבלנו תורה ומצוות).

 וקבורתו של משה - "שבריאת המערה ההיא (- שבה נקבר משה), נס היה, שהרי משנקבר שם נגנזה המערה, כמו שכתוב (דברים לד, ו) 'ולא ידע איש את קבורתו' " (תפארת ישראל).

ואילו של אברהם אבינו - שנגזר עליו כבר מאז, שיהיה נאחז לעתיד לבוא בסבך בקרניו בזמן העקידה (כמבואר בספר בראשית כב, יג - כשמלאך משמיים עוצר את אברהם אבינו מלעקד את יצחק בנו,הוא מזמן לו איל לעקוד תמורת בנו).

ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה - דהיינו, הואיל ויצירת צבת נעשית בעזרת צבת קודמת (ככל כלי ברזל, שלשם עשייתו משתמשים בצבת), הצבת הראשונה נבראה ע"י הקב"ה עצמו.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

ערב שבת בין השמשות-זמן של ניסים

עודד ברט – אבא של שלומית

משנתנו כוללת נושאים רבים,ומעלה שאלות ותהיות הן על תוכנה והן על עיתויה. נשאל:

• מהו "בין השמשות"?
• מדוע דווקא בערב שבת?
• מה תורמת לנו הידיעה שדברים אלו נבראו בערב השבת הראשונה בעולם, בתום ששת ימי הבריאה?
• מה המשותף לכל הדברים שנבראו 'בין השמשות'?

"עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות"

נכתב בידי הגברת תמי ביטון

הבה נישאב עם התמונה המשורטטת אל שלהי היום השישי של בריאת העולם, ערב שבת בראשית עם דמדומי ששת ימי המעשה. כבר נשמעה הצפירה הראשונה של השבת הראשונה בעולם, כמעט "ויכולו השמים והארץ...", והנה בדקה ה-90, כמעט במחטף, מספיק האל להכניס לבריאה עוד כמה הערות-שוליים, חריגות קלות מן התכנית המקורית.

נראה שחשוב מאד לחז"ל להכניס את כל הניסים העתידיים אל תוך העולם הנברא, הטבעי, ולהדגיש כי גם יוצאי הדופן הם נבראים מתוכננים, הגלומים בחוקי היסוד של העולם. ...מה שנברא בין השמשות הוא האידיאה, הפוטנציאל של כל נס, שיתרחש בשעתו היעודה.

זמן בין השמשות הוא זמן מרגש, נוגע ללב בערפולו, ... אלה רגעים שאחרי האור וטרם החושך, זמן ומרחב מיטשטשים, גבול הדמדומים בין אדום לכסוף. רגע בין השמשות של יום שישי הוא דרמטי במיוחד – זהו הסף הכסוף שבין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם הטבע לעולם הפלא. ובימי הבריאה – זהו גם הרגע האחרון שבו עוד "מותר" לבורא לעסוק במלאכת חולין, אך כבר הילת הרוחניות שואבת את הנברא למעין עולם הבא של שבת.

ומהן אותן בריאות חריגות וקסומות הגלומות בעולמנו? מה היחס בינן לבין האדם שנברא בבוקרו של אותו היום? האם הן תוכננו מלכתחילה להיות חותם אחרון או שצצו כתגובה לטבעו המוגבל של האדם הנברא? הייתכן כי הם סוגים של תיקון או השלמה?

...ננסה לראות את הרגע המתואר במשנה, בהשראת הפירוש שמדובר בפוטנציאל של ניסים, כאותו הרגע באגדת "היפיפייה הנרדמת", בו מקבלת הנסיכה הזעירה שאך נולדה, עשר מתנות טובות, צידה לדרך החיים. אולי גם כאן, בין השמשות שלאחר בריאתו של האדם, הוא מקבל מהבורא סדרת מפתחות שיעזרו לו להתמודד עם מורכבותו של העולם שנברא לפניו. הבה ונקרא את המשנה במעין "מדרש-יוצר", כרשימת רמזים לברכות הניתנות לאדם, קודים של עוצמה למסלול חייו:

פי הארץ: גבולות, סדר, הבחנה בין טוב לרע. התמונה לקוחה מענישתם של קרח ועדתו – "ותפתח הארץ את פיה" - מעין דימוי מואנש של השאול הנפערת לבלוע את הרוע.פי הבאר: שפע, רפואה, ליווי מתמיד. תמונה הפוכה-משלימה להגבלה והענישה של פי הארץ, לקוחה מבאר מרים שהתגלגלה עם ישראל בכל נדודיהם במדבר. מעלה דימוי אימהי של הנקה לא מוגבלת, זמינה, תומכת. קו הקרקע נפער במדבר פעמיים – כדי לבלוע חיים וכדי להעניק חיים, דימויים גבריים מול נשיים של הורות וחינוך.פי האתון: פוטנציאל, כוח הדיבור. מסיפור בלעם נלמד על כוחו של הדיבור לבנות ולנתוץ עולמות. דיבורה של האתון משקף יכולת סמויה שבאה לידי ביטוי לא צפוי בסיטואציות מסוימות בחיים.

הקשת: השלמה, הכלה, ויתור. הסמל להשלמתו של האל עם כך שיצר לב האדם רע מנעוריו והמסקנה המתבקשת שלא להגיב עוד בטוטאליות. הקשת מעניקה את הכוח לסלוח, להכיר במוגבלות, לחיות בחלקי ולשמוח בו.המן: מידתיות, הסתפקות, אמון. לא לאגור את החיים מעבר לצורך, לחיות את ההווה במלאותו, להאמין כי יבוא מחר ויביא בכנפיו את ברכתו.המטה: הובלה, זריזות, שקדנות, מיקוד. הנהגת המטה בזרועו הנטויה של משה מוציאה את ישראל בחפזון ממצרים. המטה שעושה ניסים, הופך לנחש ובוקע את הים מתגלה במחלוקת קורח דווקא כ"מקל שקד"- הראשון לפרוח. בכך הוא הופך אות לשקידה, ליכולת לקצר תהליכים ולהתמקד במטרה.   השמיר: פתרון, גמישות, חשיבה אלטרנטיבית. התולעת הקטנה המסוגלת לבקע אבני גזית מהווה דוגמא לחשיבה יצירתית, לא שגרתית, המגייסת את הדמיוני והמופלא כדי לפתור בעיות גדולות.הכתב: רוחניות, התגברות, נצח. האותיות של הדיברות היו כתובות באש שחורה על גבי אש לבנה וכשנשתברו הלוחות הן פרחו באוויר. נבקש לראות בהן אות לרוחניות שאינה תלויה בחומר ואינה משועבדת לגוף. הכתב מהווה כנפיים לעופף מעבר למציאות כובלת.

והמכתב: חירות, זהות והזדהות. המכתב הוא התוכן החרות על הלוחות (לוחות הברית). "אל תקרי חרות אלא חירות". אם התורה מוטבעת וחרותה בנו, אזי אנו הופכים לאחד עם השליחות או המטרה של חיינו ואין לך בן חורין מזה.והלוחות: שבר ותיקון, תשובה, הזדמנות נוספת. לוחות ושברי לוחות מסמלים את היכולת לחתוך, "לשבור את הכלים" כשנדרש, ועם זאת גם את היכולת לרפוא, להתאושש ולתת הזדמנות שנייה.

המזיקין: בחירה, הכרעה, שליטה בגורל. הדברים הרעים בעולמינו יכולים להתפרש גם כשדים וככוחות חיצוניים וגם כיצר הרע וככוחות פנימיים. המזיקין מסמלים את היכולת שלנו לבחור כיצד לפרש את הקשיים ולשלוט בהם במקום שישלטו הם בנו.קבורתו של משה: העלם, מסתורין. מקום הקבורה שלא נודע מסמל את העוצמה שבהעלם, את החירות שקיימת לפעמים גם בחוסר הידיעה ובחוסר השליטה.אילו של אברהם אבינו: פתרון, גילוי, פקיחת עיניים. האיל של סוף העקידה המתין לתפקידו בסיפור כשהוא אחוז בסבך מששת ימי בראשית. הוא מודיע לנו כי הפתרונות קיימים בעולם עוד לפני הבעיות, וכי צריך לשאת עיניים כדי להבחין בהם בסמוך לנו.צבת בצבת עשויה: יצירתיות, אקטיביות, תיקון עולם. צבת יוצרים תוך שימוש בצבת אחרת ולכן הכרחי שהצבת הראשונה, "האידיאה של הצבתות" – ניתנה משמים. מסירתה של הצבת הראשונה לאדם היא ברכת פיתוח העולם, העברת השרביט להמשך בריאה ויצירה אנושיות.  

תודה לתמי ביטון, דיונא, ששיתפה אותנו ברעיונותיה ,ועדיין אנו ניצבים מול החידה - למה בין השמשות?

המהר"ל מפראג הסביר את מהות המאמר בכך שהזמן שבין השמשות, שאינו יום ואינו לילה, הוא זמן גבולי ומיוחד שאינו חולין כששת ימי הבריאה ואיננו קדוש כמו השבת, ולכן מצד קישורו וקרבתו לששת ימי הבריאה, ראויים עדיין להברא בו חפצים גשמיים, אך בשל הקרבה ליום השבת הם ראוים להיות כאלו שיוצאים מגדר הטבע ובעלי קדושה.

את מספרם הוא מסביר בכך שכל דבר שבקדושה ראוי לו המספר עשרה כמו המאמרות שנברא בהן העולם ועשרת הדברות וכו'- עד כאן.

אפשר לומר גם ש"בין השמשות" הוא הרף עין, זמן שהוא "לא זמן". עשרת הדברים שבמשנתנו נבראו ב "לא זמן". הם לא שייכים לבריאת העולם שעניינו גדילה והתפתחות, אלא הם יצירה חד פעמית, מענה לבעיה חד פעמית וזמנם קצוב (ואל תתמה על הקשת כיוון שהקשת תחדל בימות המשיח).

​

בנימה אישית – ערב שבת בין השמשות

אוריאל מספר:

לשלומית היה מנהג מאוד יפה..  היא היתה משתדלת לסיים את ההכנות לשבת לפחות שעה לפני כניסת השבת, היתה מתיישבת בסלון, ספל קפה בידה האחת ובידה השניה ספר של פרשת השבוע (לרוב 'נתיבות שלום'  של הרבי מסלונים,  או לפעמים ספר דרשות של הרב ריסקין על החומש). גם פרוסת עוגה היתה חובה.

פעמים רבות היינו יושבים כך שנינו ולומדים ביחד. כמובן ששלומית היתה היוזמת. יושבים ומקבלים את השבת בנחת.

לפעמים לא הספקתי להתכונן בזמן, אבל הלימוד היה כל כך חשוב לשלומית, אז היא היתה מתיישבת לבדה וקוראת בהנאה.

היה משהו קסום בריכוז שלה, ולמען האמת גם מעט הומוריסטי. שכן שלומית היתה כה מרוכזת בספר שכל פעם שהיתה באה ללגום מהקפה היתה מהססת ונמשכת חזרה לספר. כך שכל לגימה באה לאחר כמה ניסיונות.בכלל, כשרצתה לטעום מהעוגה, זה לא היה פשוט. שכן בידה האחת הספר, וביד השנייה ספל הקפה... לבסוף הסיחה דעתה לרגע והרימה את העוגה, אך מיד היתה שקועה שוב בלימוד.

גם לאחר לידת ילדינו התאומים, היו שבתות ששלומית הכניסה כך כמנהגה, בנחת.

ניכר היה בערבי שבתות אלו, שבין השמשות היה מעין עולם הבא.

קישור לשיר  "יה אכסוף" - שלומית מאוד אהבה אותו. לא היינו שרים הרבה שירי שבת בשולחן שבת, אבל על "יה אכסוף" לא ויתרנו.

הרחבות ונקודות למחשבה:

ישאל השואל - הרי יש עוד ניסים בתורה שנעשו לשעתם בלבד (קריעת ים סוף,שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון", מכות מצרים ועוד).

 לדעת המאירי,הייחוד של 10 הדברים שבמשנתנו תפקידם ללמד את יסודות האמונה.

ראו בהרחבה בספרו של הרב ישראל מאיר לאו,"אבות לדור",עמוד 71.

יש אומרים שרק ב 10 הניסים שבמשנה שלנו נאמר בפירוש שנעשו ישירות בידי הקב"ה.

בדקו זאת במקורות שהובאו בגוף פירוש הפשט.

"צבת בצבת עשויה" - לדעתי, טמונה כאן כוונה עמוקה ומתנה גדולה מאבינו שבשמים, בחינת "אחרון אחרון חביב". הכוונה היא שהקב"ה הנחיל לנו מערכת לוגית שעיקרה הבנה של "דבר מתוך דבר".

הקב"ה נתן לאדם את ה"דבר" הראשון וממנו התפתח כל הידע האנושי. שרשרת של מידע כאשר כל דור מוסיף על שלמד מקודמיו וכך האנושות יכולה להתקדם.

            כל דור הוא כ"ננס שעומד על כתפי ענק".

​

משנה ח:

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן:

פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

​