פרק ה' משנה ז'

לעילוי נשמתה של

שלומית

במרכז התמונה: גשם מקומי מעל ים המלח. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:

 

לא הפילה אשה מריח בשר הקודש- לא אירע מעולם, שאשה מעוברת הפילה מחמת ריח בשר הקודש, שאסור לאכול ממנו.

ולא הסריח בשר הקודש מעולם- גם בשר קדשים שלפי הדין רשאים להשהותו זמן רב יחסית (כגון קרבן שלמים,שניתן היה להשהותו יומיים) לא התקלקל מחמת שהייתו. ויש מפרשים- שלא הסריח הבשר את ידי הכהנים המתעסקים בבשר.

ולא נראה זבוב בבית המטבחים- כדי שלא יצטערו הכהנים המתעסקים בבשר בבית המטבחים בבית המקדש.

ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים- לא נטמא הכהן באופן שהיה צריך להחליף אותו בעיצומו של יום הכיפורים, והייתה נגרמת לו בושה כתוצאה מכך.

ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה- אע"פ שהמזבח היה במקום מגולה לשמים.

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן- עשן המזבח עלה כלפי מעלה בצורה ישרה ולא הושפע מהרוח, שלא יצטערו הכהנים מחמת העשן (תפארת ישראל)

ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם ובלחם הפנים - לא נמצא פסול בקרבן העומר הקרב בט"ז ניסן, ולא בשתי הלחם הבאים בחג השבועות ולא בלחם הפנים שהיו מניחים על השולחן בהיכל מדי שבוע.

עומדים צפופים ומשתחוים רוחים- כשהיו עומדים שררה צפיפות, אך כשהיו משתחווים ומתוודים על עוונותיהם, נעשה ריווח בין כל אחד לאחד, כדי שלא ישמע אדם את וידוי חברו

ולא הזיק נחש או עקרב בירושלים מעולם- "שהרי ירושלים מקום מעותד לנחשים ועקרבים, כי ירושלים הרים סביב לה, ודרך נחש עלי צור, ועם כל זה לא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מדרש שמואל)

ולא אמר אדם לחברו, 'צר לי המקום שאלין בירושלים'- הכוונה היא לעולי הרגל, שלא היה אחד מהם מיצר מחמת דוחק המקום.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

 

בית מקדשנו

 

בפרקים הקודמים נוכחנו לדעת כי תקופת התנאים בפרקי אבות נעה סביב חורבן בית המקדש השני.

משנתנו היא הזדמנות מצוינת להכיר טוב יותר את המשמעות והייחודיות של בית מקדשנו.

 

נקדים, בית המקדש הראשון החל להבנות על ידי שלמה המלך בשנת 832 לפנה"ס. הבניה ארכה 7 שנים והשתתפו בה כ 150,000 איש. המקדש עמד על תילו 410 שנים ונחרב והועלה באש על ידי נבוכדנצאר מלך בבל בתשעה באב (בשנת 422 לפנה"ס).

 

בדיוק שבעים שנה לאחר החורבן החל בניין בית המקדש השני (בשנת 352 לפנה"ס).

בנין זה עמד על תילו 420 שנה, עד שנחרב גם הוא ביום תשעה באב לעת ערב בשנת 68 שנה לספירה, על ידי אספסיאנוס קיסר רומי ומחליפו בנו טיטוס הרשע.

 

מובא בגמרא [1]: "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם.

ומי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם".

 

עשרה ניסים – כנגד מה?

משנתנו מונה עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש.

אם נתבונן בניסים עצמם, אנו נראה שהם מתחילים מפנים המקדש עד למחוץ למקדש [2]

 

בנוסף, נשים לב, אם כל אחד מהניסים המנויים במקדש היה מתקיים בפני עצמו ולרגע קט, כלל לא היינו קוראים לו נס (נחש לא מזיק כל רגע, אש יכולה לשרוד גשם קל לכמה רגעים, וכן הלאה...)!

אבל התקיימות כל הניסים כל הזמן זה נס!

 

מדוע היה צורך בניסים בבית המקדש? או כפי שראינו, בניסים תמידיים?

כזכור, בפעם הקודמת חתמנו בעשרה ניסים שנעשו לבני ישראל בקריעת ים סוף... וכן בעשרה ניסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר. תמהנו, מהיכן הגיעה הנפילה הזאת של דור המדבר??

 

אלא, שבין לבין התרחש חטא העגל, והוא אשר הוריד את מדריגת בני ישראל.

השפת אמת מבאר שלאחר חטא העגל נוצר צורך ממשי במקדש וכן שעשרת הניסים במקדש הם כנגד עשרת הניסים שהיו על הים בטרם שחטא העגל התרחש.

 

כדי להבין את הדברים לעומקם, נחזור רגע לעיצומה של קריעת ים סוף.

 

מדריגת בני ישראל בקריעת ים סוף – "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהו"

על הפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) שנאמר בשירת הים, לאחר קריעת ים סוף, נאמר במדרש [3]:

בא וראה כמה גדולים יורדי הים.

משה כמה נתחבט ונתחנן לפני הקב"ה עד שיראה הדמות שנאמר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". אמר לו הקב"ה "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי"...

ואילו יורדי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

 

כיצד בקריעת ים סוף זכו הקטנים בישראל למעלה נבואית כה גבוהה?

 

מבאר השפת אמת "כי בזמן שנעשה נסים ושינוי הטבע לבני ישראל (כדוגמת נס קריעת ים סוף) נתעלו נפשות בני ישראל... ומה הטבע נשתנה עבור בני ישראל מכל שכן שנישתנו המה בנפשותם".

 

כלומר כאשר קורה נס, השינוי הוא לא רק בטבע, מחוץ לאדם, אלא שנפש האדם עצמו מתעלית.

 

והוא ממשיך להסביר שכך גם היה בבית המקדש: "שהיה המקום מיוחד לניסים כענין עשרה נסים נעשה בבית המקדש. ובמקום שיש ניסים יש התגלות...".

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

לפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" ישנם 2 פירושים:

 

  • להתנאה לפני הקב"ה על ידי מצוותיו (כך מפרשת הגמרא. מלשון נוי).
  • בניין בית המקדש (כך מפרש רש"י. בניית נָוֶה, בית לה').

 

אך למעשה מסביר השפת אמת, שני הפירושים הללו, של רש"י ושל הגמרא, פירוש אחד הם.

"כי כשבני ישראל זכאין השכינה שורה בהם ממש, על ידי תיקון רמ"ח איברים ברמ"ח מצוות עשה, ונקראו הם בעצמן מקדש ה'.. ואחר כך הרגישו שעל ידי החטא (חטא העגל) יצטרכו לבית המקדש".

 

כלומר לכתחילה, כאשר אדם מקיים את מצוותיו של הקב"ה, מתנאה לפני במצוות, הוא עצמו נעשה מקדש לה'. ואז "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" ".

 

אך בדיעבד, לאחר חטא העגל, נוצר צורך במקדש ממש. ועל כן בא הציווי לבנות את בית המקדש – ובו עשרה ניסים תמידיים כנגד 10 הניסים שהיו על הים, כנגד מדרגת בני ישראל טרם נפילתם בחטא העגל.

 

וכאן אנו סוגרים מעגל. כמו שבקריעת ים סוף הנס לא היה רק שינוי הטבע הפיזיקלי, אלא הנס גם היה שינוי של נפש האדם - כך גם בבית המקדש, הנסים היו גם בנפש האדם:

 

  1. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש- המקדש הוא מקום של התעצמות הנפש, של הוספת חיים, ולא חלילה ההפך.
  2. ולא הסריח בשר הקודש מעולם- חוש הריח הנו ה'רוחני' ביותר מבין החושים. חז"ל אמרו עליו שהוא החוש היחידי שה"הנשמה נהנית ממנו", ושלא נפגם בחטא אדם הראשון. (לעתיד לבוא נאמר על המשיח "והריחו ביראת ה' "). בוודאי שלא ראוי שייפגם במקדש.
  3. ולא נראה זבוב בבית המטבחים- במסכת ברכות נאמר (סא ע"א): "יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב". אך בבית המקדש נשתנו נפשות בני ישראל, "ולא נראה זבוב בבית המטבחיים".
  4. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים- ללמדנו כמה הקב"ה חס על כבוד כל בריה ובריה, שלא תבוא לידי בושה. ומכאן קל וחומר לעצמנו כמה עלינו להשתדל לשמור על כבוד הזולת.
  5. ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה- כאשר בנפש האדם בוערת אהבת ה', אפילו הפכים מטבעם – אש ומים – עושים שלום.
  6. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן- "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים"– מה שנראה כלפי חוץ גדול וחזק איננו דווקא יציב ונצחי.
  7. ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם ובלחם הפנים – החיטים מעשה הקב"ה והלחם מעשה האדם. אמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע: "מעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא"... במקדש, עבודת האדם השתלבה בהרמוניה עם רצון ה' והיתה ללא שום פגם.
  8. עומדים צפופים ומשתחוים רוחים- כאשר אדם הוא גאותן, אין מקום לחברו, אך ברגע שהוא מתנהג בשפלות ,משתחוה, אז יש 'רווחים'
  9. ולא הזיק נחש או עקרב בירושלים מעולם- הנחש מכיש אותך מקדימה ואילו העקרב זורק את העוקץ ומכיש מאחורה. האדם מוטרד כל חייו ממשקעי העבר וחושש מן העתיד. יכולת התיקון תלויה בלחיות את ההווה כמות שהוא.
  10. ולא אמר אדם לחברו, 'צר לי המקום שאלין בירושלים'- למקומו של עולם יש מקום לכל אחד. כל אחד הרגיש בנפשו רצוי בירושלים ובמקדש.

 

בנימה אישית

אינגריד, אמא של שלומית, מספרת:

 

בכל משפחה יש מי שנקרא באנגלית 'The Music-Maker' - מי שבלי להיות מודע לכך קולט מה האקלים הרגשי בקבוצה בכל רגע נתון, מהם הצרכים של האנשים באותו רגע ומתחיל לשדר בהתאם את ה'מוסיקה' שתאפשר לסגור פערים בעמדות, ליישב מחלוקות ולמצוא דרך להמשיך ולפעול כיחידה מלוכדת ותומכת.

 

למרות ששלומית היקרה שלנו היתה הבת הצעירה, היא תמיד היתה זו שקלטה לפני כולנו מה קורה במשפחה, ודאגה ליצור אווירה של שלווה בין האחים והאחיות, הכלות והחתנים, וביננו, ההורים. היא תמיד עשתה זאת בצורה כל כך טובה ובשיתוף עם אחיה ואחיותיה שכל כך אהבה, שבדרך כלל זה לא היה מורגש כלל. אבל אנחנו שזכינו להיות ההורים של שלומית במשך 29 שנה תמיד סמכנו על חוש ההומור שלה, על הפרספקטיבה הבריאה ועל היכולת שלה 'להוציא את הפתיל' מכל מצב טעון. 

 

 

מקורות:

1.         סוכה נא ע"ב.

2.         4 הניסים הראשונים כולם בתוך בית המקדש עצמו (הכהן הגדול היה בתוך בית המקדש במשך כל יום הכיפורים עד לסיום עבודתו).

ה- 3 הבאים עוסקים כולם בהשפעות שבאות מחוץ למקדש (גשמים, רוח, מנחות/קרבנות שבאו מחוץ למקדש) ואינם מזיקות בתוך המקדש.

גם הנס השמיני- עומדים צפופים ומשתחוים רוחים - ניתן לראותו כדבר "מזיק" הבא מחוץ למקדש – עומדים צפופים – אך כאשר הוא כבר בתוך המקדש – משתחוים רווחים.

שני הנסים האחרונים כבר אינם מצומצמים לפנים המקדש אלא משפיעים גם מחוץ למקדש, בכל ירושלים ("ולא הזיק נחש או עקרב בירושלים..ולא אמר אדם לחברו 'צר לי המקום שאלין בירושלים'").

3.         מדרש שמות רבה כג, טו

 

משנה ז:

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,

וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם: