פרק ד' משנה כג' - כד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

שועל, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

אל תרצה את חברך בשעת כעסו - אם חברך כועס, אל תנסה לרצותו ולהשקיט את כעסו בשעת הכעס ממש, אלא המתן שיירגע מעט.

ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו - "שמתוך שצרתו עומדת בפניו, אינו מקבל תנחומין" (רש"י). האבל גדול כל כך בשעה זו שהתנחומים חסרי טעם.

ואל תשאל לו בשעת נדרו - (ההלכה היא, שלאחר שאדם נדר נֵדֶר, הוא יכול להתיר את הנדר ע"י שיבוא לפני חכם, והחכם ישאלנו – "אילו ידעת כך וכך, האם היית נודר"? ואם ישיב בשלילה, הותר הנדר. זוהי "שאלת נדרים" ואליה מתייחס כאן התנא). כשאתה מתיר נדרו של אדם, ואומר לו "אילו ידעת כך וכך, האם היית נודר?", אל תעשה זאת סמוך לשעת הנדר, כי ודאי ישיב לך בחיוב, והדבר יסכל את ההתרה.

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו - "ואל תטרח ואל תבקש לראותו, כשאירעה לו שום תקלה, מפני שמתבייש מכל אדם" (ריב"ש).

שמואל הקטן אומר (רצף פסוקים אלו מספר משלי היו שגורים בפיו של שמואל הקטן):

"בנפֹל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך" - גם אם האויב שנפל או נכשל היה רשע גמור, והיה ראוי לעונשו, יש לשמוח על איבוד הרשעות בלבד, אך לא לשמוח אישית על נפילת האדם השנוא.

"פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" - שמחה לאיד אישית כזו עלולה להיות רעה בעיני הקב"ה, עד שבמקום להביא את העונש על אותו רשע, יביא אותו על האדם השמח לאיד.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

רבי שמעון והאדם המכוער

כל אחת ממשניות אלו הייתי מתמצית בשלושה מילים.

• משנתו של רבי שמעון בן אלעזר "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה..." מתומצתת ב - "טאקט, נהג בטאקט".
• את משנתו של של שמואל הקטן "בנפול אויבך אל תשמח.." - הייתי מתמצית כסיסמת ענקית החיפוש האינטרנטי, גוגל, לעובדיה: "Don't be evil"  (אל תהיה מרושע).

קשה להתווכח עם דבריו של שמעון בן אלעזר, טאקט זה דבר חשוב, אך מדוע הוא ייחד לכך את משנתו?

ייתכן שעניין זה של טאקט ושל כבוד הבריות נחרט בו בעקבות מעשה שהוא מעד בו ועשה עליו תשובה:

(גדולת חז"ל שהם אינם מסתירים זאת, אלא מספרים כדי שנפנים ונלמד מכך(

"מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו, והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים".

כמה פסטורלית תחילת הסיפור. רבי שמעון יוצא מבית רבו, מלא בתורה - כולו נמצא בעולם הרוח והאידאות - רוכב על גבי החומריות, ונפגש עם יופיו המפעים של הבריאה.

יש כאן הרמוניה בין הפנימי לחיצוני, בין עולם הרוח והחומר, בין יגיע כפיך (הלימוד בבית רבו) לבין מתנת הבורא (יופי הבריאה).

אך בדרך הוא פוגש את המציאות.

"ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר".

אמר לו (רבי שמעון לאותו אדם): שלום עליך רבי!

לא החזיר לו (שלום).

המפגש של רבי שמעון עם האדם המכוער ועם המידות הלא טובות שובר אותו, והוא נוהג בחוסר טאקט קיצוני.

"אמר לו: ריקה, כמה מכוער אתה? שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?

אמר לו: מה אעשה? לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית!"

למשמע תשובתו הנוקבת של 'המכוער', רבי שמעון מבין שהוא שגה ומנסה לעשות תשובה על אמרתו האומללה. "כיון שידע רבי שמעון שחטא, ירד מן החמור והיה משתטח לפניו. אמר לו נעניתי לך מחול לי".

שמא זה הכלל הראשון שאנו צריכים ללמוד כתשובה על הדברים במשנתנו – להיות במקום בו נמצא חברך!

במשנה יש דיסוננס בין המקום שלך והמקום של חברך.

אתה בא כדי לעזור, באמת, אבל אתה נמצא במקום אחר. חברך בשעת כעס, הוא באבל... על אף כוונתך הרצויה, אתה לא במקום המתאים לעזור.

בהמשך הסיפור, לאחר מאמצים מרובים, ובעזרת התערבותם של אנשי עירו של רבי שמעון, לבסוף אותו אדם ניאות למחול לו:

"אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

(את הסיפור המלא ניתן לראות בהרחבה: [1])

שמואל הקטן

בעוד רבי שמעון מדריך אותנו כיצד לנהוג כלפי חברינו בשעה שקשה לו, שמואל הקטן דורש מאיתנו אף יותר מזה - לשמור על אנושיותנו גם כאשר אנו מתמודדים עם אויב.

יש משהו מפתיע בדבריו של שמואל הקטן, הוא אינו מחדש דבר, כל דבריו הם ציטוט של פסוק מספר משלי?!

בשביל מה היה צריך לייחד לכך משנה?

נתבונן קמעה בדמותו:

מופיע בתלמוד הירושלמי [2]: "ולמה נקרא שמו 'קטן'?

לפי שהוא מקטין עצמו, ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי".

מי זה שמואל הרמתי? זהו שמואל הנביא, שחז"ל אומרים שהיה שקול למשה ואהרן.

כלומר שמואל הקטן כלל לא היה קטן, הוא היה ענק!

ולראיה לכך:

"משמתו נביאים אחרונים - חגי, זכריה, ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת-קול...  פעם אחת היו מסובין בעלייה ביבנה, ונתנה עליהם בת-קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן."

כל זה טוב ויפה, אך עדיין אין זה מסביר מדוע במשנתו הוא מצטט ממשלי - "בנפול איבך אל תשמח" ?!

פרט נוסף ומרכזי אודותיו ישפוך לנו אור על הנושא.

ברכת המינים

באחת המשניות הקודמות הזכרנו שאת תפילת שמונה עשרה תקנו בעקבות הסתלקות הנבואה מישראל, והיה צורך בחכמים רמי מעלה כדי לתקן את 18 הברכות.

בתקופתו רבן גמליאל הוסיף לתפילה את ברכת המינים - ברכה שעניינה הכרתת שונאי ישראל, המלשינים והמינים – כאשר ביטוי זה האחרון מופנה גם לנוצרים (הברכה מסמנת את היפרדות הנצרות והיהדות) [3].

בבואו לתקן את הברכה ה 19, רבן גמליאל חיפש אדם מיוחד, קדוש עליון ורם מעלה, אשר יוכל לחבר את מילות ברכת המינים.

"אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?

עמד שמואל הקטן ותקנה".

הרב קוק [4] מסביר את העניין כולו לעומק:

"כל ברכות התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה - ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה זאת...

אבל ברכה זו של התפילה (ברכת המינים), שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה; והאדם באשר הוא אדם, אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו - צריכה היא לבוא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל ".

כל הברכות הן על דברים חיוביים - פרנסה, בריאות וכו' וכו'  -  ואילו ברכת המינים שונה מכולן ובאה לשלול דברים.

לכן, רק אדם הנקי לגמרי מכל שנאה אנושית טבעית, רק הוא שיוכל לתקן ברכה זו בטהרה ללא שום אינטרסים וחשבונות צרים.

וממשיך הרב קוק:

"על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה - ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד: "בנפול איבך אל תשמח..". והסיר מלבבו כל רגש שנאה.

ולא תמצא בה (בברכת המינים) כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי".

אם כן, משנתו של שמואל הקטן היא תמצית הוויתו. אמנם המשנה כולה היא ציטוט ממשלי, אך שמואל הקטן חי את הפסוק, והיה נקי לחלוטין מכל איבה ושנאה אנושית, קטנה וזניחה ככל שתהיה [5].

​

בנימה אישית

קרן, אחות של שלומית מספרת:

אני רוצה השבוע לספר על תכונה שתמיד קינאתי בה אצל שלומית.

המשנה מדברת על לא לרצות אדם בשעת כעסו ולא לנחמו ברגע בו קרתה הטרגדיה. המכנה המשותף הוא היכולת לא לפעול בפזיזות, באימפולסיביות.

תמיד דומה היה ששלומית לא תדבר בלי שחשבה האם הדברים ראויים להיאמר.

לא אחת כשהייתי מתרגזת על עניין מסויים הייתי אומרת לשלומית- "תגידי להוא כך וכך", או שהייתי שואלת "למה לא אמרת לה שהיא לא בסדר?".

ותשובה תמיד היתה: "קרן, מה זה יעזור אם אני אגיד?"

בכך הבינה דבר חשוב. לפעמים האינסטינקט של ריצוי אדם כועס או ניחום אדם מתאבל, הוא דחף ששייך לנו ולאו דווקא משרת את הצורך של אותו אדם. שלומית ידעה לחשוב לפני שדיברה ולשקול האם כדאי הדבר והאם יהיו הדברים לטובה.

ואם לא היו - לא הייתה אומרת דבר.

היא הייתה נוהגת כך בטבעיות, וזה תמיד בלט ברגעים הללו.

מקורות והרחבות:

1.         המשך הסיפור הוא כדלהלן:

אמר לו: איני מוחל לך עד שתאמר לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

רץ אחריו שלושה מילין.

יצאו אנשי העיר לקראתו.

אמרו לו (לרבי שמעון): שלום עליך רבי.

אמר להם: למי אתם קוראים רבי?

אמרו: למי שמטייל אחריך.

אמר להם: אם רבי זה אל ירבו כמותו בישראל.

אמרו לו: חס ושלום מה עשה לך?

אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: אף על פי כן מחול לו.

אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

אותו היום נכנס רבי שמעון לבית המדרש הגדול שלו ודרש:

לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו, הולך ובא עמהם.

דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו. לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.

אבל ארז אינו עומד במקומו, אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.

ומה סופו של ארז? באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסבבין ממנו בתים, והשאר משליכין אותו לאור.

מכאן אמרו יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז:

(אבות דרבי נתן, מא א). וכן (מסכת תענית כ ע"א).

2.         ירושלמי, סוטה, ט יג.

3.         ראה ויקיפדיה, ערך ברכת המינים

4.         עולת ראי"ה א, עמוד רעח

5.         על פי ספרו של הרב חיים דרוקמן 'צמאה נפשי', עמודים 112-118

​

משנה כג':

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

​

משנה כד':

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר:

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

​