פרק ד' משנה כא' - כב'
לעילוי נשמתה של
שלומית
קניון עין עבדת וברקע שדה בוקר, הנגב. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי יעקב אומר:
העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא - העולם הזה הוא כמבוא לעולם הבא, שהוא העולם העיקרי.
התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין - תקן מעשיך בעולם הזה, הנמשל כאמור ל"פרוזדור", וכך תזכה לעולם הבא, שהוא העולם העיקרי, ונמשל במשנה ל"טרקלין" [שפירושו -
"מקום מושב המלך"]
הוא היה אומר:
יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא - על אף שהעולם הבא הוא העולם העיקרי והחשוב כמבואר במשנה הקודמת, מבחינה אחת יש יתרון לעולם הזה על פני העולם הבא - רק בעולם הזה, שהוא עולם של בחירה, יכול האדם לתקן את עצמו ואת מעשיו, ולא בעולם הבא, שהוא עולם נטול בחירה.
נמצא שב"שעה אחת", כלומר בזמן קצר, בעולם הזה, ניתן להשיג תיקון, תשובה ומעשים טובים יותר ממה שניתן להשיג בכל חיי העולם הבא (שהרי שם אין כלל אפשרות לתקן).
ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה - כאן מתייחס התנא לעניין הגמול: שעה אחת של עולם הבא, עולה בערכה על כל הנאות העולם הזה.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
רבי יעקב
אלישע, גיסה של שלומית, כתב את הפירוש
בעל המשנה, רבי יעקב, איננו מוכר כל כך. אנו יודעים שהיה חברו של התנא רבי מאיר, שחי בדור הרביעי לתנאים, לאחר מרד בר כוכבא. בתקופה זו, בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני, חלק גדול מעם ישראל עדיין היה בארץ ישראל, אולם הם נעו ונדו ורושם החורבן היה גדול.
רבי יעקב, יחד עם רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את ה ב, לאחר שנעקרה ונסגרה ב, בעקבות המרד. העולם הפיזי של עם ישראל בארצו הלך והתפורר והעתיד לא היה ברור.
אולי על רקע קשיי התקופה, פותח רבי יעקב את דבריו בדימויים מהעולם הפיזי, עולם האדריכלות: פרוזדור וטרקלין, ומדמה אותם לעולמות הרוחניים – עולם הזה ועולם הבא. זו בחירה מפתיעה שגורמת לנו ממש לדמיין את הסיטואציה המוכרת של ההליכה במסדרון צר וארוך, חשוך וקודר, כמעט בלתי נגמר, עד ההגעה המפתיעה אל הטרקלין המואר ורחב הידיים.
לאחר חורבן בית המקדש וערעור כל הסדר וההיררכיה בעולם היהודי, מנחם רבי יעקב את העם ומכין אותם לגלות אלפיים הצפויה להם – פרוזדור ארוך של קשיי העולם הזה בדרך אל העולם הבא, אל הגאולה המובטחת. זו נקודת המבט ברובד הלאומי.
ברובד הפרטי – בגלות, במידה רבה, כל יהודי הוא בפני עצמו, עומד מול מצוקותיו וקשייו ומול עולם רוחני שנשבר – אין אפשרות להביא קורבן לכפר על חטאינו, אין כפרה כללית על כל העם עם השעיר ביום הכיפורים בבית המקדש. עם ישראל עובר מ'רבים' ל'יחידים'. כל עבודת השם הפרטית זקוקה לעדכון ו"להמציא" את עצמה מחדש.
רבי יעקב מבטיח ליהודי שיושב בגליל ועובד קשה בשדה - התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין. תקן עצמך. תיקון עצמי-פרטי. גם תיקון פרטי פעוט כזה יכניס אותך לטרקלין. התיקון האישי הוא חלק מהתיקון הרחב – הלאומי.
בין שני עולמות
נראה שענייני העולם הזה לעומת העולם הבא מעסיקים מאוד את רבי יעקב: גם במשנה השנייה משמו הוא מעניק את המקום העיקרי לעולם הבא, אך מסייג ומעלה את ערכו של העולם הזה - עולם העשייה – שגם כאן אנו עדיין יכולים להמשיך ולעשות מעשים טובים ולשוב בתשובה. להמשיך ולתקן בעולם הזה, עולם העמל – בטרם נגיע ונקבל את שכרנו בעולם הבא.
נושא זה של העולם הבא הוא כידוע נסתר ונעלם. איננו יודעים מה מתחולל בעולמות עליונים. באופן מפתיע דווקא בתורה (תנ"ך) העולם הבא איננו מוזכר באופן מפורש, עד שעלולה להיווצר מחשבה כאילו כלל אינו קיים. זו כמובן, חלילה, איננה כפירה בקיומו של העולם הבא, אלא תיאור של המופיע (או נסתר) בתורה, למעט רמזים קלים.
מה הסיבה לכך?
מן הסתם יכולות להיות מספר תשובות אפשריות. ייתכן שהקדוש ברוך הוא רוצה להבהיר לנו מה צריך להיות מוקד תשומת הלב שלנו: העולם הזה ופיתוחו. לא חשבונות של שכר ועונש וחישובי גמול עתידיים הם שצריכים להניע את מעשינו בעולם הזה, אלא הרצון לתקן את עצמנו ואת העולם כולו, כאן בעודנו בעולם החומר.
כך ממש מבאר הרב קוק את "העלמת" העולם הבא מהתנ"ך, ברצון אלוקי-עליון להסתירו, בכוונת תחילה. העולם הבא – ממש כמו הטרקלין – הוא מסנוור וממכר, מה שעלול לבלבל את האדם ולהשכיח ממנו את חשיבות העבודה האנושית גם בפרוזדור הצר של העולם הזה.
גם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מבאר כי "הסתרת" העולם הבא נועדה להבהיר שני כיוונים רצויים אליהם מכוונת התורה: ייעוד חיינו הוא לעבוד את השם כאן בארץ, במציאות הממשית, ולא נהייה ו"בריחה" אל העולם שמעבר.
כיוון שני: בניגוד לשאר הדתות, התורה איננה מבטיחה הבטחות אלא מוכיחה כי יש גמול בעולם הזה ממש, "למען יאריכון ימיך". ומתוך קיומו של גמול בעולם הזה אנו מסיקים מסקנות וודאיות על ההבטחות של העולם הבא.
אולי גם בשל התפיסה הזאת ביהדות אין כמעט "פולחן מוות", כמו בדתות רבות. הרמב"ם אסר על עלייה לקברים, ומנהגי ה"השטתחות" על קברי צדיקים הם מנהגים חדשים שנוצרו בשנים האחרונות ולא היו מוכרים כלל באותו היקף בעבר. המוות מתואר בתנ"ך כדבר רע, ולא כמשאת נפש וכתכלית רוחנית. גם מוות על קידוש השם ומסירות נפש הם אילוץ ולא המציאות הרצויה. המוות מנוגד לחיים – שהם העיקר.
במשניותנו, רבי יעקב אינו חומק ומסתיר את העולם הבא, אך ביחס בין שני העולמות, הוא דואג ומבהיר ש"יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא". תשומת הלב של ההולכים בפרוזדור לא יכולה להיות מוסחת מאורותיו המסנוורים של הטרקלין ועליהם להעריך ולנצל את זמן ההליכה לתשובה ומעשים טובים.
.
בנימה אישית – רגע של נחת
קרן, אחות של שלומית, מספרת
כשהיתה בחודש השמיני קיבלה שלומית במתנה שתי שקים ענקיים של ביגוד תינוקות, אחת לבן ואחת ולבת. כשחיוך ענק על הפנים הוציאה שמלה קטנטנה אחרי שמלה, סוודרים וחליפות קטנטנות והראתה לי אותם אחד אחד כשהיא מתפעלת מכולם עד אין סוף. אפילו החליטה כבר אז מה ילבש כל אחד מהקטנים לליל הסדר. היה כיף לראות.
במיוחד בגלל שבבית של חמש בנות תמיד יש עניין סביב בגדים, למי יש מה וכמה, מי לבשה למי, בכיות "אין לי מה ללבוש" ועיסוק לא קטן סביב זה. שלומית, למרות שאיכשהו תמיד היתה לבושה בחן ובצניעות ובסטייל, אף פעם לא גילתה עניין רב בבגדים ולא עשתה מזה עניין גדול.
אך כשזה הגיע לבגדי התינוקות, ראו איך שלומית מתרגשת.
משנה כא':
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר:
הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.
הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:
משנה כב':
הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: