פרק ד' משנה יט' - כ'
לעילוי נשמתה של
שלומית
להקת לביאות, Kruger Park, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי ינאי אומר:
אין בידינו, לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים - אין בידינו להבין כיצד ייתכן הדבר, שישנם רשעים החיים בשלווה בעולם, ומנגד צדיקים השרויים ביסורים.
רבי מתיא בן חרש אומר:
הוי מקדים בשלום כל אדם - בין גוי ובין יהודי
והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים - ראוי להתחבר ל"אריות", כלומר לגדולים ממך, שתוכל ללמוד מהם (על אף ששם תיחשב ל"זנב"), מאשר להתחבר ל"שועלים", לקטנים ממך (על אף ששם תהנה ממעמד מכובד ותיחשב ל"ראש").
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
מדוע דרך רשעים צלחה? [1]
נכתב על ידי עודד ברט, אבא של שלומית
משנה יט' היא מסוג החוויות הרוחניות שהן מתת חסד עבור האדם החושב, כאשר ניסוח בהיר, קצר וממצה של בעיה שעומדת לפתחנו מדי יום ומאתגרת אותנו, מקבלת במשנתנו הגדרה חדה וברורה - "אין בידינו (להבין את) שלוות הרשעים" וביתר מיקוד: "(צדיק ורע לו),רשע וטוב לו".
אני מבקש לתת למשנה כוון משלי. הרשע אינו יכול להיות שליו, והצדיק לא באמת מתייסר.
כבר משה רבינו, אדון הנביאים תמה כיצד פועל מנגנון השכר והעונש – הוא פונה לקב"ה בתביעה -"הודיעני נא את דרכך"(2),
וכשהרומאים סורקים את בשרו של רבי עקיבא פורצת זעקה גדולה-"זו תורה וזו שכרה?"
ומי לנו סובל כאיוב המכונה על ידי הקב"ה –"איש תם וישר וירא אלוקים..."(כזכור - האסונות פוקדים את איוב ברצף מהיר - רוח גדולה סוחפת את ביתו וכל רכושו, שבעת בניו ושלש בנותיו נהרגים בנפול הבית עליהם והוא עצמו מוכה שחין וכל רכושו הוא חרס בו הוא מגרד את פצעיו בעודו ישוב באפר) (3).
"מאתגרים" אמרנו כיוון שהסבל יכול להביא חו"ח לאבדן אמונה שהרי דוד המלך,הסובל במשך כל שנות בחרותו מאחיו, משאול המבקש להורגו מבניו ויועציו הבוגדים בו, מעיד על עצמו "ואני כמעט נטיו רגלי...כי קנאתי בהוללים.."(4) - כלומר מרוב סבל כמעט סטיתי מדרך הישר.
ואם כך הרי כל אחד מהקוראים ברגע זה משוכנע שהוא מכיר כמה רשעים והם שלווים, וטוב להם.
אני חולק על זה.
כדרכנו,נגדיר מושגים:
שלווה: יונג הגדיר זאת כך:"השלווה מתחילה במקום בו השאפתנות נגמרת",
ואני סבור ששאפתנותו של הרשע איננה נגמרת ולכן לעולם אין הוא יכול להיות שליו.
"הזאב מוול סטריט" הוא ספר על הברוקרים הרשעים מ"וול סטריט" הגונבים כסף מלקוחותיהם ומבלים בנעימים. האמנם "בנעימים"? כשהברוקר הראשי נשאל-"מה המספר שלך" (כלומר,כמה אתה רוצה להרוויח כדי לפרוש ולהיות מאושר), הוא מהרהר בסוגיה ועונה "יותר". אין לו "מספר".עוד ועוד.
הוא לעולם לא יהיה שליו.
"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"(5).והרי כל אדם מת? אלא שרק החכם יודע מתי להפסיק לרצות עוד. ואז הוא שליו.
שמעתי אומרים: רוצים עוד. מהכל.
נאמר מעתה - "אין בידנו משלות הרשעים", כי באמת, אין להם שלווה. "והרשעים כים נגרש,כי השקט לא יוכל" (6).
וויליאם רנדולף הרסט (7) היה גדול עשירי ארה"ב בתחילת המאה העשרים, גר בטירה מפוארת שעד היום רבים נוסעים לראותה, בעל רכוש רב והשפעה רבה, ניזון בכל יום מאוכל בעלות של 10 סנט בלבד. כיבי קיבה מרוב לחץ אפשרו לו לאכול רק כוס אורז אחת ליום ותו לא...
כשיעקב ועשו הרשע נפגשים אומר יעקב "יש לי כל"- כל מה שאני צריך. עשו אומר "יש לי רב". הרבה, אבל אני רוצה יותר. אין שלווה לרשעים.
צדיק וטוב לו – צדיק גמור!
ומכאן כבר נבין את הסיפא - הצדיק האמיתי לא באמת סובל. משה רבינו אכן קיבל תשובה לשאלתו:
"צדיק וטוב לו - צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור" (8).
נדיר לנו למצוא צדיק גמור, וכבר אמר קהלת (9):"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אולם מי שמבין את תכלית חייו בעולם יודע שהעולם הזה דומה לפרוזדור המוביל לטרקלין שהוא העולם הבא.
אשרי מי שזוכה ומקבל את עונשו בחייו ובא לעולם הבא צח ונקי.
ומסביר יפה הרב לאו (10) שלכן אומר התנא "אין בידנו". יש תשובה להנהגת ה' את עולמו,אך אין היא "בידינו" - אין היא בתחום הבנתנו.
זנב של אריה, עדיין אריה הוא
כאן הקשר למשנה שאומר רבי מתיא בן חרש - אם אתה רוצה להתקדם - מוטב תדבק בזנבם של האריות.
מי שלעומתך הוא אריה - ממנו תוכל ללמוד, אך אם אתה ראש 'לכל דבר' -שוב אין לך מה ללמוד וממי ללמוד.
ואם תשאל, והרי הקב"ה בעצמו מברך אותנו (11) "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" הבן זאת כך - עליך לשאוף להיות בין הראשים לאריות, אך הדרך לכך היא להיות קודם כל זנב לאריות.
סנטור רומאי טעה לחשוב ההיפך - "מוטב לי להיות ראש כפר קטן" אמר, "ולא סגן ראש הסנט". הוא לעולם לא ילמד. וכי ממי ילמד? ממי שיודעים פחות ממנו?
זנב של אריה - עדיין אריה הוא (ראה תמונה למעלה), ואילו ראש לשועלים - עדיין הוא שועל, ועל השועלים אומר שלמה בשיר השירים (12) "שועלים קטנים"-מה עושים?-"מחבלים בכרמים",ואלו הם הרשעים שהזכרנו.
רבינו הרב זושא
נסיים ברבינו הרב זושא מאנאפולי שהיה תמיד שמח.
הרב זושא היה עני מרוד אך תמיד עבד את בוראו בשמחה. מעשה שאל רבו,המגיד ממזריטש, הגיע חסיד מר נפש שהתלונן על חיי צער ועוני. שלח אותו המגיד לבית בקצה אנאפולי לראות איך נראים חיי צער ועוני אמיתיים. בבית מצא אשה וילדים ללא בגד וללא אוכל ושאל על זושא. "בבית המדרש" אמרה האשה. משהגיע לבית המדרש ושאל על זושא הראו לו יהודי לומד ורוקד מאושר. "אליי שלח אותך המגיד הקדוש? - זושא לא ראה יום עצב אחד בחייו".
הוא אשר אמרנו - הצדיק האמיתי לא באמת סובל.
מומלץ להקשיב להקלטה של הרב שלמה קרליבך על הרב רבי זושא (החל מ 1:38)
.
בנימה אישית – "תכנית יפה"
הטלוויזיה מעולם לא היה חלק מרכזי בחיי משפחתנו.
עומדת היא בחדר צדדי ורק לעיתים רחוקות היא מופעלת.
כששלומית היתה צופה בה והיתה תוכנית שנראתה לה מעניינת, הייתה קוראת בקול "תוכנית יפה". כל אחיותיה אף הן נהגו כך.
למשמע "תכנית יפה!" - מכל עבר נשמעו רגליים טופפות לעבר המכשיר.
אף אני הייתי קם ממקומי ומסתכל. לא בטלוויזיה. בשבעת ילדיי מרותקים לתוכנית והייתה בי הנאה גדולה לראות עיניים בורקות, חכמות ותמימות, נתונות במרקע.
אהבתי גם את מידת החסד הזו - הרצון לשתף את הזולת ברגעים יפים, בחוויות.
אחרי דקות מספר פג הקסם. התפזרו להם הילדים איש לעיסוקו וכבר נמצאתי מחכה לקריאה הבאה - "תוכנית יפה".
מקורות:
1.ירמיהו יב,א
2.שמות לג,יג
3.איוב פרק ג.
4.תהילים עג ,ב.
5.קהלת רבה פרשה א,י"ג.
6.ישעיהו פרק נז,כ
7.וויליאם רנדולף הרסט 29.4.1863-14.7.1951 איל עיתונות וחבר סנט.
8.ברכות ז ע"א.
9.קהלת פרק ז,כ.
10.אבות לדור-הרה"ג ישראל מאיר לאו.
11.דברים פרק כ"ח,יג.
12.שיר השירים פרק ב,ט"ו.
הרחבות
1.רבי ינאי-מאחרוני התנאים,חי במחציתהראשונה של המאה השלישית,גר בעכברה שבגליל העליון והיה עשיר מופלג.
2.רבי מתיא בן חרש-בן דורו וחברו של רבי שמעון בר יוחאי.מסיבות פוליטיות עבר לרומי והקים שם ישיבה חשובה.מומלץ לקרוא על תודות חייו המרתקים בוויקיפדיה ומקורות נוספים.
משנה יט':
רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר:
אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.
משנה כ':
רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר:
הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים: