פרק ד' משנה יז' - יח'
לעילוי נשמתה של
שלומית
עץ ענק ה"עולה על גביהן" - יער טרופי, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות - נצטווינו בתורה לכבד תלמידי חכמים ("כתר תורה"), לכבד כהנים ("כתר כהונה") ולכבד מלך ("כתר מלכות").
וכתר שם טוב עולה על גביהן - כל שלושת הכתרים הללו זקוקים לכתר נוסף, שבלעדיו אין להם קיום, והוא "כתר שם טוב"; כי תלמיד חכם, כהן או מלך, שחסר לו כתר זה - דהיינו, שהוציא לעצמו שם רע ע"י מעשים רעים או מידות רעות - אינו ראוי לכבוד.
רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה - אם אין תלמידי חכמים במקומך, גלה למקום תורה.
ואל תאמר שהיא תבוא אחריך - אל תסמוך על כך שהתורה היא שתבוא אליך (היינו, תלמידי החכמים יבואו אליך למקומך, ומדוע תלך אליהם), אלא לך אתה למקום תורה.
שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תישען - זוהי נתינת טעם, מדוע אין אדם יכול לסמוך על כך שילמד לבדו: "שחבריך יקיימוה בידך", ליבון הדברים במשותף הוא תנאי להבנת התורה כראוי, ואין האדם יכול להישען על בינתו בלבד.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
כתרו של אדם
את הפירוש כתב אלישע, גיסה של שלומית
שתי המשניות הללו עוסקות בעיניי בערכו העצמי של האדם, מצד עצמו בלבד.
אנו חיים בעולמות מקבילים שונים בו-זמנית – במשפחה, בעבודה, בין חברים. כל עולם שכזה הוא מעגל מקביל למעגלי חיים אחרים שלנו. ולכל עולם נחשפות פנים שונות מעט שלנו. במעגל אחד נהיה "החכמים", במעגל אחר "העוזרים" ואילו במעגל שלישי נהיה "המיוחסים", או אולי "הנדיבים".
בכל עולם אנו חובשים "כתר" אחר דרכו אנחנו מתנהלים ו"מתוייגים" ודרכו אנשים מסתכלים עלינו ואף שופטים אותנו לפיו.
האם בכל מעגל אנחנו אותו האדם? או שמא יש בנו מעין "פיצול אישיות"? שכן איננו מתנהגים באופן זהה לחלוטין בכל פעם. זו כמובן תכונה אנושית וטבעית, שאין דרך לחמוק ממנה.
רבי שמעון, במשנה הראשונה, מנסה לעשות סדר ב"כתרים" המשמעותיים ביותר בעולם היהודי:
כתר תורה - כתר החכמה,
כתר כהונה – כתר הייחוס
וכתר המלכות – כתר המעמד והכח.
בעולם לא כולם שווים, ולא כולם מתחילים מאותם "תנאי פתיחה", יש מי שחכם יותר וזכה ב"בינה יתרה", יש מי שזכה בייחוס שפותח עבורו דלתות ועוזר לו "להתקדם בחיים" ויש מי שצבר השפעה, כח ועוצמה המסייעים לו בחייו. כל אחד זוכה בכתר אחר, כתר משלו אותו הוא רוכש בין בכוחותיו הוא ובין מצד זכות אבותיו.
רבי שמעון מזכיר לנו ש"כתר שם טוב" הוא הכתר הגבוה ביותר שעולה על גביהם. זהו הכתר הקשור אך ורק למידותיו של האדם. לא יעזרו לו שכלו, חריפותו, ייחוסו ומעמדו – מבלי עבודה עצמית ועמל לרכוש שם טוב לא יוכל לעטר את ראשו ב"כתר שם טוב".
יציאה מאזור הנוחות
המשנה השנייה, משמו של רבי נהוראי, מציינת הוראה מוכרת "הוי גולה למקום תורה", אך חריפה וקשה פעמים רבות לביצוע.
לכאורה, ניתן להבין כי יש חיוב של ממש לצאת ל"גלות" אל מקום אחר. "הוי".
"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", שורר שאול טשרניחובסקי. אנחנו תוצר של העולם בו גדלנו וקשה לצאת ולפרוץ אל מעבר לכך. ויותר מזה: פעמים רבות אנחנו כלל לא מעוניינים לצאת מהמקום הנוח והמוכר. אולם חלק מהבנייה של אופיו ואישיותו של האדם הם ביציאה מהעולם המוכר והליכה ל"גלות", אל עולם אחר. מקום תורה. מקום שלא ימשוך אותנו אל הרגיל והמוכר – אלא יעלה אותנו לעולמות גבוהים יותר, מלאי תורה ואמונה.
בפרשת נח ה' מצווה את נח: “בא אתה וכל ביתך אל התיבה". מפורסמת היא תורת הבעל שם טוב על פסוק זה (הוספות ל’כתר שם טוב’ ס”ח ואילך), שהמילה “תיבה” רומזת לתיבות (אותיות ומילים) התורה והתפילה, והפירוש “בא אל התיבה” הוא שיהודי צריך “לבוא” ולהכניס את עצמו בתוך תיבות התורה והתפלה. מבחוץ פנימה. בהמשך הפרשה ה' מצווה את נח – “צא מן התיבה”. כיצד ייתכן הדבר?
הבעל שם טוב מסביר זאת כסדר בעבודת האדם, שקודם האדם “בא אל התיבה”, וכאשר הוא מלא וגדוש בתפילה ואמונה הוא יכול להענות לצו "צא מן התיבה". לצאת החוצה מהאזור הנוח ולשוב אל העולם.
ניתן להבין את החיוב בגלות למקום תורה, על פי פירושו זה של הבעש"ט. האדם לא יכול להישאר במקומו – עליו לבוא ולצאת בכדי להיות אדם טוב יותר.
במקום חדש, מקום גלות, בו האדם איננו נבחן לפי ייחוסו, ידיעותיו או עמדתו וכוחו, הוא יכול לעטות על ראשו את כתר השם הטוב. לעמוד על דעתו ומעמדו ללא "כתרים" שונים שמלווים אותו, ודרכם מתייחסת אליו הסביבה ואף הוא עצמו מחשיב את עצמו על פיהם.
בגלות האדם "נקי", ועליו לרכוש את שמו הטוב בעמל ובקושי, מבלי לסמוך על עזרים חיצוניים. זו עבודה נפשית ורוחנית קשה ומאומצת, ועל כן אין זו קריאה פשוטה של רבי נהוראי. זו אינה הבחירה הטבעית לקום ולצאת לגלות. נוח לנו להישאר במקומנו ולרוב נעדיף את המוכר על פני הבלתי ידוע.
פעמים רבות אנחנו חושבים שאנחנו מתגוררים ב"סביבה טובה", ואנחנו בטוחים שהסביבה כבר תשמור עלינו ולא תיתן לנו לאבד את הכיוון. אך אין זה כך. רבי נהוראי מזהיר שלא לסמוך על אחרים, חברים וידידים, אלו שהתרגלנו לסמוך עליהם, ואף על החוכמה - "בינתך" אל תסמוך ו"תישען".
בנימה אישית
קרוב משפחה מספר:
יש משהו בשתי המשניות הללו שמאוד איפיין את שלומית.
שלומית באה מבית טוב, גדלה בסביבה נחמדה וטובה – מעין "כתר כהונה ומלכות" – היא אף ניחנה בוודאי ובוודאי בחכמה רבה – מעין "כתר תורה".
עם זאת, ברור לכל מי שהכיר אותה, שמה שאיפיין אותה הוא כתר "שם טוב". כל שאר הכתרים היו טפלים, כי אם היא השתמשה בהם זה היה כדי להיטיב את העולם (תואר שני במחקר רפואי ואח"כ עבדה בחברה העורכת ניסויים קליניים) או לעזור לזולת. "שם טוב" בהחלט זרח מאישיותה.
וכאן אני מגיע למשנה השנייה.
בחייה הבוגרים, שלומית אכן "גלתה למקום תורה", יצאה מאזור הנוחות והלכה לשרות לאומי בסביבה פחות מוכרת לה, נחשפה למקרים לא פשוטים ונרתמה יחד עם חברותיה לשרות להיטיב את העולם ככול שידן מגעת. מילת המפתח הייתה 'עשייה'.
אך החלום לא תם בסוף השרות הלאומי.
כששלומית חיפשה אוניברסיטה ללמוד בה, היא יכלה לבחור כל מוסד אקדמי בארץ, איזה פקולטה שהיתה רוצה היתה מקבלת אותה על סמך ציוניה.
הוריה לחצו עליה לבחור באוניברסיטה הקרובה לבית.
אחותה קרן שגרה בירושלים, הזמינה אותה לשבת וניסתה לשכנע אותה שתבוא ללמוד באוניברסיטה העברית. "בואי, נהיה ביחד ויהיה לך כיף, את תהני מהאוירה הירושלמית ומהחיים הסטודנטיאליים כאן".
אך לשלומית היה ברור, היא ממשיכה במקום שקרוב למקום השרות הלאומי, כדי שהיא תוכל להמשיך לתרום לקהילה שהפכה לחלק ממנה. כך היא היא עשתה. 8 שנים תמימות של עשייה והתנדבות, גם תוך כדי הלימודים, ובעיקר 8 שנים של שמחה.
משנה יז':
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת,וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
משנה יח':
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:
הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ.
וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן