פרק ד' משנה יג' - יד'
לעילוי נשמתה של
שלומית
עכבר סוחב מזון בפיו, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד - אל תהיה אף מצווה או עבירה קלה בעיניך, כי כל מצווה שעושה אדם משמשת לו כ"פרקליט", סניגור, וכל עבירה קטיגור היא לו.
תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות - "תריס" פירושו מגן. תשובה ומעשים טובים, הם מגן מפני פורענות, מפני רעה.
רבי יוחנן הסנדלר אומר:
כל כנסיה (- התכנסות) שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים - כשאנשים מתאגדים יחד לקדם מטרה מסוימת, אם המתאגדים פועלים "לשם שמים", כלומר, שעיקר מטרתו של כל אחד מהם היא לקדם את טובת העניין שלשמו התאגדו, אזי "סופה להתקיים", ההתאגדות תשיג את תכליתה, ויעלה הדבר בידם. אך אם מטרת המתאגדים אינה לשם שמים, כגון, שכל אחד מהם חושב בעיקר כיצד לנצל את ההתאגדות לשם השגת פרסום, כבוד או מעמד וכדומה, סופם שלא ישיגו את מטרתם.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
שבעת תלמידי רבי עקיבא
ידוע כי לאחר מות שנים עשר אלף תלמידי רבי עקיבא, העמיד רבי עקיבא חמישה תלמידים:
רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע [1], ותלמידים אלו הקימו מחדש את תורת רבם.
אך לפי מדרש רבה, לרבי עקיבא לא היו חמישה תלמידים, כי אם שבעה.
השנים הנוספים הלא הם דוברי משניותינו: רבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר [2].
הדעה הרווחת היא כי התלמידים לחמו ונפלו במרד בר כוכבא [3].
רבי עקיבא, רבם ומנהיגם, פורש בפני שבעת תלמידיו את משנתו וחזונו - וכך אמר להם:
"בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
להלן פירוש חדשני לדברי התלמידים החדשים, נושאי לפיד תורת רבם.
אם מתבוננים במשניותנו בהקשר למות תלמידיו הקודמים של רבי עקיבא, הרי שהן מקבלות משנה תוקף.
תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות - פורענות מלכות הרשעה שהכריעה את המרד.
ורבי יוחנן הסנדלר מסביר מהי הסיבה הרוחנית שהמרד נכשל: ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים - ההתכנסות לא היתה לשם שמים, כפי ההסבר המקובל שהתלמידים לא נהגו כבוד זה לזה. על כן לא התקיימה בסוף.
מצוה אחת של רבי אליעזר בן יעקב
במשנתו רבי אליעזר בן יעקב אומר "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד".
אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, אך לפעמים מעשה אחד, מצוה אחת, יכולה לעשות שינוי גדול.
בירושלמי, בסוף מסכת פאה, מופיע הסיפור הבא על רבי אליעזר בן יעקב.
מעשה בעני סומא שקיבץ נדבות ברחובה של עיר. דאז כהיום, עוברי האורח חלפו על פניו ולא עצרו להוציא פרוטה מכיסם. ראה זאת רבי אליעזר בן יעקב והתיישב בדממה ליד העיוור.
כעת הכל השתנה, עוברי האורח ראו את הרב יושב ליד העני והתחילו לכבד את העני בממונם.
העני, שכלל לא ידע שרבי אליעזר נמצא על ידו, השתומם מההמולה סביבו ושאל את הנותנים: במה זכיתי לכך?
ענו לו: ראינו כי רבי אליעזר בן יעקב יושב לצידך.
למשמע זאת התפלל העני העיוור את התפילה הבאה על רבי אליעזר:
"אתה גמלת חסד עם מי שנראה ואינו רואה, זה שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך ויגמול לך חסד".
רבי יוחנן הסנדלר
רבי יוחנן הסנדלר היה נין של הלל הזקן (ועל כן מיוחס לדוד המלך) וכן רש"י הוא מצאצאיו.
למה נקרא הסנדלר? לפי שהיה עובד למחייתו כסנדלר (וכך היו תנאים רבים עובדים למחייתם) או שבא מאלכסנדריה. מקום קבורתו בהר מירון שבצפון.
המדרש מספר לנו על אהבתו הגדולה לארץ ישראל.
בעת גזירות אנדריאנוס קיסר, רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר היו בדרכם לבבל, ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה. כשהגיעו לצידון (שבלבנון),
"זכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים יא לא) "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים" אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל" [4].
הכלל שהוא מוסר לנו במשנתו פשוט וחד להפליא, כל התכנסות - כל כינוס של אנשים, או אם תרצו, כל כינוס של כוחות הנפש והגוף, אפילו אם ההתחלה נראית רעועה וצנועה - אם הוא לשם שמים – "סופה להתקיים" - זה ילך ויתפתח, תהיה סיעתא דשמיא וזה יחזיק מעמד.
במשנה הראשונה למדנו כי לכל מעשה יש ערך - העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד.
לעולם אינך יודע מהו המעשה שיכריע את הכף. מה שעשוי להיראות לנו כבעל ערך מועט, עשוי להתגלות בעולם האמת כבעל ערך רב.
עם זאת, לעתים יכולה להתגנב לליבנו תחושה שאין משמעות למעשים קטנים ובודדים.
העולם מתקדם וזורם, הכל חולף, איזה רושם משאיר מעשה קטן בעולם כה גדול ומורכב?
בא רבי יוחנן הסנדלר ומסביר לנו בפשטות כיצד נדע אם מעשה הוא בעל ערך וימשיך להתקיים.
מה שקובע זה הדבר הסמוי מן העין והנתון ללב, האם זה נעשה לשם שמים.
אם המניע פסול, סופו לחלוף. אפילו מעשה של ציבור שלם (שבא בעקבות התכנסות הציבור), לא יחזיק בטווח הארוך אם מניעיו פסולים. אך אם המניע הוא טהור, גם אם אנו במבטנו המצומצם לא רואים את התוצאות, סוף האור להפציע, לזרוח ולהתקיים.
בנימה אישית – מצוה אחת שסופה להתקיים
ישנה מצווה אחת כלפי הזולת, שדומה שאין אחרת הדומה לה במובן של מצוה שסופה להתקיים. מצווה שהיא לשם שמים ואחיזתה בנצח. שלומית זכתה לקיים מצוה זו שלוש פעמים.
על איזו מצווה אני מדבר? ניחשתם?
אני מדבר על לעשות שידוך. האחיזה שלנו בנצח היא ע"י הדורות הבאים, ולהכיר בין בני זוג זוהי אם כן מצווה שסופה להתקיים. עוד בטרם הכרנו, שלומית שידכה שלוש זוגות ממעגל חבריה. היא הייתה טובה בזה.
אפילו אמרה פעם לאחד המשודכים (בטרם הכיר את אשתו) "אתה מבזבז את הזמן שלך עם... אשתך זו..." ואכן כך היה. זמן לא רב אחרי זה. ושלומית הייתה אומרת "זה היה כל כך ברור, איך הוא לא ראה את זה".
לאחר ששלומית ואני התחתנו, שלומית צחקה ואמרה "איבדתי את זה, אני כבר לא מצליחה לשדך". אך אז אמרה ברצינות "לא נכון, פשוט לפני כן שידכתי את הזוגות שהיה קל לשדך ועכשיו אנחנו צריכים להתאמץ".
ערב אחד, מספר שבועות לפני ששלומית נפטרה, בתקופה בה שלומית הייתה תשושה, בקושי ישנה (בלילה וביום בשל הטיפול והנקת התינוקות התאומים שלנו), שלומית אמרה "הרבה זמן לא ניסינו לשדך. בוא ננסה שוב. תביא לי דף ועט ונעשה רשימה של כל מי שאנחנו מכירים שעוד לא התחתן".
ואכן ניסינו. אחת מחברותיה של שלומית אף הודתה לי אחר כך, למרות שהשידוך לא צלח. היא אמרה שהיא מאוד העריכה את זה ושזה בא בזמן טוב.
אם ברצונכם לעשות מצווה אחת, קטנה וחשובה מאין כמותה, קחו עכשיו דף ועט... בהצלחה!
מקורות:
1. יבמות סב ב
2. בהמשך שם מופיעה גרסה אחרת ממש. ולרשום את הרשימה האלטרנטיבית, שהתלמידים הנוספים היו רבי חנינא בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר
3. אם כי אין זו הדעה היחידה בנוגע לסיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא.
4. ספרי, דברים פרשת ראה, פסקא פ.
משנה יג':
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד.
תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
משנה יד':
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר:
כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם: