פרק ד' משנה יא' - יב'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

ציפור צוף על שיח אלוורה, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר - אדם הדחוק בפרנסה ובמזונות, ועל אף זאת מוצא זמן לעסוק בתורה, יזכה לקיימה מעושר.

וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני - המתבטל מלימוד תורה, ומנמק זאת בטרדות שהוא טרוד בממונו ובנכסיו, סופו שיבטלה מסיבות של עוני.

רבי מאיר אומר:

הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה - "המעט בעסק סחורתך ומלאכתך, ויהיה עיקר עסקך בתורה" (רע"ב)

והוי שפל רוח בפני כל אדם - "ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה" (רע"ב).

ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך - בהמשך לאמור ברישא, "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה", מוסיפה המשנה- מי שאינו נוהג כך, אלא מבטל מן התורה לטובת עסקיו ועושה את עסקיו עיקר, ימצא עצמו שוקע בהם יותר ויותר ומתבטל לגמרי מן התורה, כי "יש לך בטלים הרבה"- סיבות לבטלה לעולם אינן חסרות.

ואם עמלת בתורה יש (לו) שכר הרבה ליתן לך - מטבע הדברים האדם דואג, שאם יעסוק בתורה וימעט במלאכה (כאמור ברישא), לא יספיק לו ממונו לכל צרכיו; התנא פונה לאדם זה, שיבטח בקב"ה שיש לו אמצעים רבים ליתן לאדם די צורכו כשעושה רצונו.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

משנה יא' - כל המקיים את התורה מעוני

את הפירוש כתב מתניה, אח של שלומית

צד נוסף לפרש את משנתו של רבי יונתן הוא שהמושג 'כל המקיים את התורה' כוונתו לאו דווקא במובן של לימוד ופלפול, אלא דאגה לקיום התורה בפועל במציאות. בהקשר למשניות האחרונות מדובר על הדיין והשופט בדיני תורה, מאחר והוא דואג שיתבצעו ויתקיימו חוקיה בפועל.

לכן במקרה ועומד לפני הדיין אדם בעל השפעה רבה, עליו לא לפחד מלחייבו בדין צדק, למרות החשש שאדם זה הוא בעל קשרים ויכול לפגוע באותו הדיין ואף להוריד אותו מתפקידו, ובכך אף ייפגע מקור מחייתו, ויגיע למצב של עוני. אלא ידבק באמת, ויקיים את התורה אפילו מחשש מעוני.

ומצד שני, ממשיכה המשנה, שדיין שבוחר לעוות את הדין ובכך 'מבטל את התורה מעושר' סופו של אותו דיין שקר 'לבטלה מעוני' - האמת תצא לאור והוא בעצמו יועבר ממשרתו וגם מכבודו וסופו שיזדקק לבריות.

משנה יב' – הוי ממעט בעסק

לכאורה דברי רבי מאיר פשוטים ואף נראים כמסכמים את המשניות האחרונות, אך אם נעמיק אנו נמצא פה יסודות לשאלה גדולה בחיים של כל אדם, מהו האיזון הרצוי בין העיסוק החומרי ועיסוק ברוחניות? מהם התנאים הנדרשים, ומהו יחסנו ללימוד ראוי?

במבט מעמיק אפשר לומר שדברי רבי לא מתכונים רק להגיד שעל אדם להרבות בלימוד ולהמעיט בעסקי החול, אלא שהדרך הנכונה להתעלות אמיתית היא רק על ידי צמצום עסקי החולין של האדם והפיכתם לדבר הטפל לחייו, ולא רק מהסיבה הפרקטית של ניצול משאב הזמן העומד לרשותנו אלא מהסיבה שלימוד אמיתי מצריך התעמקות, והתעלות רוחנית מצריכה התמסרות מצד האדם.

בשני המשניות של רבי יונתן ורבי מאיר יש קשר מאחד, שלאחר שראינו בפירוש הפשט של משנה יא' את המסר האמוני הטוען שמצבו הכלכלי של אדם הוא לא רק בהתאם למידת ההשקעה שלו אלא לפי הזכויות שלו,

משלים רבי מאיר את התמונה וקובע שאדם הרוצה להתעלות מבחינה רוחנית חייב למעט בעסקי החולין שלו.

אך עולה שאלה, מדוע רבי מאיר אומר 'והוי שפל רוח בפני כל אדם', מה קשר הדברים למידת הענווה?

כדי לענות על כך, נתבונן בשאלה נוספת:

מה גורם לנו לרצות לשפר את המצב הכלכלי שלנו?

במקרים רבים אדם שיש לו די הרבה בכל זאת ממשיך במאמץ להרבות את עושרו, או לקידום תפקידו בעבודה. הסיבה שרובנו לא פוסקים ממרוץ אין סופי זה הוא הרצון להיראות מוצלחים קצת יותר מהסובבים אותנו - העושר הוא יחסי לסביבה הקרובה שלנו, קשה לנו לשאת במחשבה שפלוני יגור בבית מרווח ויפה יותר, ואכן אנו חושקים במשרה שהיא יותר בכירה (משל אחרים).

אם כן הגאווה והשאיפה לכבוד הם שעומדות בבסיס החתירה להגדלת הרכוש, והם המונעים מאיתנו לעצור קצת ולנוח על זרי הדפנה. בנוסף קיים החשש לפגיעה במעמד החברתי שלנו בעקבות ירידה חלילה במצב הכלכלי (ראה בהרחבה).

לכן אומר רבי מאיר, לאחר שתגיע למצב שבו אתה שפל רוח בפני כל אדם, שוב לא תרגיש בצורך להתנשא על הזולת, ומתוך כך תגיע למצב שבו אתה מפחית בעיסוקי החול ומגביר את הקניין הרוחני.

מי הם רבי יונתן ורבי מאיר?

מעט מאוד ידוע לנו על רבי יונתן. הוא היה כהן, ומופיע בדרך כלל במחלוקת עם רבי יאשיה – שניהם היו תלמידי רבי ישמעאל.

בעקבות גזירותיו של אדריאנוס קיסר, לאחר כשלון מרד בר כוכבא, רבי יונתן ועוד מספר חכמים החליטו לעזוב את ארץ ישראל, אך כשהגיעו לצור (לבנון) נקף ליבם, התחרטו וחזרו ארצה.

לעומת זאת, התמונה רחבה יותר על רבי מאיר.

רבי מאיר הוא מגדולי התנאים שבכל הדורות, צאצא של נירון קיסר שהתגייר, והיה נשוי לאשה בשם ברוריה, שהיתה אף היא אישיות יוצאת דופן ותלמידת חכמים גדולה. אנו רואים שכל משנה בתלמוד שלא מוזכר מי אמרה - משמו של רבי מאיר היא.

הגמרא אומרת ששמו האמיתי הוא "נהוראי"-" ולמה נקרא רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה"

כמו כן ידוע שהיה תלמיד של אלישע בן אבויה, ואף כאשר אלישע יצא לתרבות רעה המשיך רבי מאיר ללמוד ממנו תורה תוך כדי שהוא ידע לזקק את החכמה הפנימית שבדבריו מתוך החיצוניות שדבקה בהם. אולם רבו העיקרי היה רבי עקיבא והיה אף מחמשת תלמידיו.

חריפותו היתה כה עמוקה עד ש"לא יכלו חביריו לעמוד על סף דעתו" [1] דבר שהוביל לכך שבדרך כלל לא פסקו הלכה כמותו מאחר וקובעים את ההלכה כדעת הרוב, ואף על פי כן רבי מאיר לא העלה על דעתו לנהוג לפי פסיקתו אלא נהג כפסיקתם.

אף על פי שרבי מאיר העמיד את לימוד התורה כדבר הראשון במעלה הוא לא נמנע מלעבוד למחייתו ואנו יודעים שהיה סופר סת"ם עוד בהיותו צעיר. כך קיים את דברי עצמו 'הוי ממעט בעסק – ועוסק בתורה', אין הוא גורס שלא יתעסק האדם כלל בענייני העולם, אלא שיעשה את לימוד התורה לעיקר ושאר העיסוקים טפלים לו.

ברוח זו גם הורה לחנך את הצאצאים. נאמר בשמו במשנה האחרונה במסכת קידושין(פב ע"א)  "לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה" - מקצוע שאין בו טרחה מרובה אף שיכול להיות לו שגם אין בו רווחים גדולים, "ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו.. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו".

במדרש [2] מסופר מעשה בו רבי מאיר קיים באופן מופתי את דברי משנתנו "הוי שפל רוח בפני כל אדם":

מסופר על אישה שנכחה בשיעור קבוע שרבי מאיר היה מעביר בליל שבת. לילה אחד חזרה לביתה בשעה מאוחרת ומצאה שהנר כבר כבה, ובעלה שהיה מרוגז לא נתן לה להכנס אלא אם תלך ותירק בפניו של רבי מאיר.

האישה הנבוכה לא ידעה מה לעשות ועל כן ישבה מחוץ לדלת זמן רב, עד שחברותיה יעצו לה ללכת אל הרב ולשאול לעצתו. כאשר הגיעה האישה אל רבי מאיר, החל הוא נוהג כאילו הוא חש בעינו, וביקש אשה היודעת ללחוש על חולי העיניים - רפואה שהיתה נפוצה בזמנם וכללה יריקה על העין כחלק מהליך הריפוי. הוא אף ביקש מהאישה שלמרות שהיא לא בקיאה באומנות זו אם תואיל לנסות את מזלה.

לאחר שהאישה נאותה למעשה, אמר לה "כעת לכי לבעלך ואמרי לו אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואילו אני ירקתי שבע פעמים. כך תשככי את כעסו".

כמו כן, מסופר עליו שהיה קם בפני כל זקן - אפילו אדם פשוט.

בענוותנותו, רבי מאיר ויתר באופן מוחלט על כבודו העצמי כדי להביא אושר לזולתו.

​

בנימה אישית – "אני חושבת שהיתה טעות"

אינגריד, אמא של שלומית מספרת:

שלומית היקרה לנו תמיד היתה אדם פרטי, כה צנועה דווקא בדברים שבהם הייתה כה מיוחדת, כך שלפעמים אני שואלת את עצמי האם כשאנו משתפים את ה'נימה האישית' האם אנו מקיימים את רצונה?

לי, כאמא של שלומית, עולות מספר תשובות לשאלה זו:

עזרה לילדיה של שלומית ואוריאל, נכדינו האהובים אשר חגגו שנתיים לפני מספר ימים - עזרה להם להכיר בבוא היום איזה אדם אמא שלהם היתה -  זוהי רק אחת מן הסיבות.

לטעמי, תשובה נוספת היא ששלומית היתה כה נדיבה, תמיד היתה מוכנה לחלוק את מה שיש לה וללמד את שידעה - ה'נימה האישית' עוזרת לנו, המשפחה, לזכור וללמוד מתכונותיה של אהובתנו, בת, אחות ואשה נפלאה.

במשנה למדנו על החשיבות להיות "שפל רוח בפני כל אדם", להיות צנוע.

ברצוני לחלוק דוגמה קטנה המבטאת את צניעותה התמידית של שלומית.

כששלומית למדה לפסיכומטרי, ידענו שעליה לקבל ציון גבוה כדי להתקבל לפקולטה בה רצתה ללמוד. כחלוף הזמן, כשהתפרסמו תוצאות הבחינה לא שמענו ממנה דבר.

בסוף התקשרתי ושאלתי "נו שלומית, מה?" ושלומית מיד עונה "אמא, אני חושבת שהיתה טעות".

כשבקשה מאיתנו שלא נגלה לאף אחד את הציון שלה, כבר היינו בטוחים שקבלה ציון מאכזב. רק כשהתחלנו לעודד אותה, צחקה את צחוק הפעמונים שלה וסיפרה לנו כמה קבלה, ציון גבוה במיוחד. 

אף טיפה של שחצנות,  "אני חושבת שהיתה טעות",  תמיד 'הצנע לכת' וחוש פרספקטיבה בריא ביותר לגבי מה חשוב באמת, מה העיקר ומה טפל -  שלומית, את חסרה לנו בכל יום אבל אנחנו מנסים להמשיך ללמוד ממך וזאת עבורי -  כאמא שלה -  הסיבה העיקרית לנימה האישית.

מקורות:   דעת שמואל וכן ספרו של הרב לאו 'אבות לדור'

1.         עירובין יג ע"ב

2.         ויקרא רבה ט,ט

הרחבה - "מחשבון פיננסי לחשבון נפש ערכי"- ד"ר אוריאל אבולוף . פרינסטון.

מאמר מתוך "ארץ אחרת", גיליון 48

הדיון במשמעות האושר, נחלתם עתיקת היומין של הפילוסופים, נעשה בהדרגה לשדה מחקר מדעי: "כלכלת האושר", שם רשמי. אבן הראשה למדע החדש הוא "פרדוקס אסטרלין". במאמר מ-1974 מצא ריצ'רד אסטרלין סתירה לכאורה בקשר בין אושר לעושר: בשעה שבכל מדינה ומדינה עשירים הם בממוצע מאושרים יותר מעניים, הרי שחברות עשירות אינן מאושרות יותר מחברות עניות (לפחות מעבר לרמת קיום סבירה). כך לכאורה, עושר מקדם את אושרם של פרטים, אך ברמה הקיבוצית אינו מסייע לאושרן של חברות שלמות. מדוע?

אין תמימות-דעים. הסבר מרכזי אחד הוא יחסיות: לא עושר מוחלט הוא המחולל אושר, אלא עושר יחסי – זה לא שאנחנו מבקשים רכוש כשלעצמו, אנו רוצים שיהיה לנו יותר מלאחרים. לטענת חוקרים, עושר יחסי מניע פרטים, אך משפיע הרבה פחות על חברות, ולפיכך אין האחרונות נהנות מגאות רגשית בזמן צמיחה כלכלית.

כך, למשל, למרות העלייה המתמשכת באיכות החיים, המתורגמת לגידול בתל"ג לנפש הרי שבשלושת העשורים האחרונים נותר בעינו שיעור האמריקנים המעידים על עצמם שהם מאושרים (או "שמחים מאוד") – מעט פחות משליש.

היחסיות של העושר כרוכה בממצא מעניין נוסף: לאחר תנודה חדה בעושרם נוטים פרטים לשוב לרמת האושר הקודמת שלהם. ההסבר, מציעים מחקרים, נעוץ ביכולת ההסתגלות המהירה שלנו לטוב ולרע.

האדם המודרני חי על "הליכון הדוניסטי": החתירה לאושר היא תנועה בעמידה, פועל יוצא של יכולת הפרט להתעשר ברמה שאינה נופלת מזו של עמיתיו. ככל שיש לנו יותר, אנו רוצים עוד יותר. אנו יכולים להחיש את קצב ההליכון, להזיע ולנוע, אך שביעות רצוננו בעינה תעמוד. כך גם ביחס למתעשרים בן לילה: הזוכים בלוטו מדווחים בדרך כלל על גאות מהירה באושרם בחודשים שלאחר הזכייה, אך כעבור פחות משנה צונחת שביעות הרצון לרמתה הקודמת. המבקשים אושר לטווח ארוך, טוענים חוקרים, ימצאו אותו בקרב משפחה וחברים, פעילות גופנית וגנים הולמים (ויש הגורסים, גם באמונה דתית) – ואלה אינם מחייבים ממון רב.

​

משנה יא':

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר.וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

​

משנה יב':

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם.

וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ.

וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

​