פרק ד' משנה טו' - טז'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

פילים, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי אלעזר בן שמוע אומר:

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך - הקפד על כבוד תלמידך, שלא לפגוע בו, ויהיה כבודו יקר בעיניך כשם שכבודך שלך יקר בעיניך.

וכבוד חברך כמורא רבך - הקפד על כבוד חברך, ויהיה הדבר חשוב בעיניך כשם שחשובה בעיניך ההקפדה על מורא רבך.

ומורא רבך, כמורא שמים - כמורא הקב"ה.

רבי יהודה אומר:

הוי זהיר בתלמוד - "שיהא תלמודך (=לימודך) בדקדוק וכהלכה" (רע"ב). הימנע מלימוד שטחי, דַקדק בתוכן הדברים, כיוון ש-

ששגגת תלמוד עולה זדון- מי שמחמת התרשלות בלימודו טעה והתיר את האסור, חמור הדבר, כאילו הדבר נעשה במזיד.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

בין כבוד למורא

את הפירוש כתב ידידנו חגי דביר

מיהו ר' אלעזר בן שמוע? תנא בדור ברביעי. מתלמידיו של רבי עקיבא, ומרבותיו של רבי יהודה הנשיא. ר' יוחנן העיד עליו, כי לבו היה רחב כפתחו של היכל. על השקפתו נפרט בהמשך.

ר' אלעזר בן שמוע אומר בעצם שלושה דברים שהם שניים:

1. השווה את כבוד תלמידך לכבודך.

2. השווה את כבוד חברך למורא רבך [3. ואת מורא רבך למורא שמים]

על מנת להבין את דבריו לעומק, יש לשאול כמה שאלות. ראשית, מהי אותה השוואה? האם באמת ובתמים ניתן, למשל, להשוות את מורא הרב למורא הקב"ה? שנית, מה בין כבוד למורא ומדוע ר' אלעזר בן שמוע עובר ביניהם בתוך ההשוואות? ולבסוף – מה בעצם רוצה לומר ר' אלעזר בכל ההשוואות הללו?

נפתח בשאלה המושגית – שאלת הכבוד והמורא. נשים לב, כי הכבוד משמש לגבי תלמידך, עצמך וחברך, בעוד המורא משמש לגבי רבך והקב"ה. באופן פשוט, מסבירה הגמרא מושגים אלו בהקשר של כיבוד הורים:

"ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא"  [1].

כלומר, כבוד הוא חיובי ומורא שלילי. אולם זה עדיין לא מסביר לגמרי את החילוק. רבינו יונה בפירושו למשנתנו אומר, כי "בכלל המורא הכבוד ואין בכלל הכבוד המורא". כלומר, את מי שיש לירא בוודאי שיש גם לכבד, אולם זה לא מספיק. לעומת זאת, את מי שיש לכבד אין בהכרח צריך לירא.

אם אנסה לתת הגדרות מדוייקות יותר ליראה וכבוד אומר, כי הכבוד הוא בעצם נתינת מקום למושא הכבוד, הערכה. היראה לעומת זאת היא זהירות לא לחלל את מקומו, היא הבנת הפער שיש ביניכם. ולכן, כל אדם צריך לכבד, אולם רק כלפי הרב והקב"ה יש גם את אותו פער שדורש את היראה.

שאלת ההשוואה

לגבי שאלת ההשוואה, אנסה להראות דרך מספר מקורות הקשורים לתפיסתו, כי ר' אלעזר ברבי שמוע מנסה לחדד כאן נקודה עמוקה.

"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה" [2].

ר' אלעזר מאריך ימין בגלל שלושה דברים, שכמובן מאפיינים את דמותו ותפיסתו: האחד הוא שהוא לא עשה קיצור דרך בית הכנסת, השני הוא שהוא לא זלזל בפשוטי העם*, והשלישי הוא שהוא תמיד ברך לפני ברכת כהנים. מה משותף לשלושת אלו? אני חושב שהכבוד.

הראשון מבטא את כבודו למשכנו הקטן של הקב"ה – בית הכנסת.

*רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כה הלכה א

אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח אלא בענוה ויראה, וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב.

וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקדש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה

השניים האחרונים מבטאים כבוד וחיבור לעם ישראל. כבוד לפשוטי העם ועמי הארצות, וכבוד לאנשים אותם הוא עומד לברך ככהן, בעודו מברך "לברך את עמו ישראל באהבה".

והנה, גם כאן, ישנה השוואה בין סוגי הכבוד השונים. מקור נוסף מראה עד כמה ההשוואה הזו קיימת אצל ר' אלעזר:

"תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות - ואינן יודעות מה רואות, עומדות - ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת?

על העמודים... וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. ויש אומרים: שבעה עמודים, שנאמר חצבה עמודיה שבעה. רבי אלעזר בן שמוע אומר: על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם" [3].

הגמרא שואלת על מה עומד העולם. ובעוד שהדעות הראשונות של חכמים מדברות על הקב"ה שמחזיק את העולם, ר' אלעזר אומר כי האדם (הצדיק) מחזיק את העולם! נדמה שר' אלעזר נותן מקום ועוצמה רבה לאדם בעולם, כנציגו של הקב"ה. ולכן הוא דורש מצד אחד להשוות באמת את מורא הקב"ה למורא הרב ואת מורא הרב לכבוד החבר, לומר שכבוד האדם, נציגו של הקב"ה בעולם באמת גדול, ומצד שני הוא דורש מהאדם "לרדת מהעץ", להבין שהוא כזה, ולהתייחס לתלמידו גם באותה צורה שהוא מכבד את עצמו.

משנה טז' – שגגת תלמוד

"רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון".

ר' יהודה מושך את המורא לתלמידי חכמים ולקב"ה גם אל עולם התורה. אדם צריך להיות זהיר מאוד כלפי הלימוד שלו, והמסקנות שהוא מסיק, מכיון שכל טעות עלולה להביא לידי התרת האסור. לעיסוק בתורה, בניגוד למקצועות אחרים, יש השלכות על עולם המעשה, ולכן צריך לעשות אותו תוך כדי יראה וזהירות. 

​

בנימה אישית – בין מורא לכבוד

באופן כללי, משנה טו' דורשת מאיתנו להתייחס לכל אחד בכבוד רב יותר מאיך שהיינו נוהגים באופן טבעי.בסופה המשנה עוברת למורא (פחד), כאשר ברור שמורא זה נובע מתוך כבוד.

לפעמים יש פחד מסמכות מעלינו שעלול לשתק אותנו ולהביא לתוצאה הפוכה - במקום כבוד יכולים לצוץ להם תסכול וזלזול.

להלן סיפור שסיפר לנו ברק, חבר מהלימודים באוניברסיטה, בו שלומית התנהגה כמו שרק שלומית יכלה:

"היה לנו מרצה באוניברסיטה שהרגשנו רתיעה ממנו, כי הוא לא היה הכי נחמד בעולם...

אחת הבעיות היתה שהוא צעק בהרצאות שלו - לא מכעס - אלא פשוט כך הוא דיבר. זה גרם לכך שכל הכיתה היתה עוברת לשורות האחרונות - מה שגרם לו לצעוק עוד יותר חזק. כולנו התביישנו/פחדנו להעיר לו שידבר יותר חלש.

את שלומית, כמעט הכי צעירה בכיתה, זה לא הרתיע. אני לא יודע מה היה בשיחה בינהם, אבל בהפסקה שלומית נגשה אליו ובדרכה המיוחדת העירה לו, הסבירה באופן רציני ומכבד, ומאז הוא שינה את עוצמת הדיבור. זה היה לה ממש פשוט ללכת ולדבר איתו על כך, כי היא ראתה את העולם בצורה נקייה וחפה מגינונים ומסכות"

מקורות:

1.         מסכת קידושין דף לא עמוד ב.

2.         מסכת מגילה דף כז עמוד ב.

3.         מסכת חגיגה דף יב עמוד ב.

​

משנה טו':

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר:

יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם.

​

משנה טז':

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.

​