פרק ד' משנה ט' - י'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

חרדון, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי ישמעאל בנו (של רבי יוסי, דובר המשנה הקודמת) אומר:

הַחוֹשֵׂךְ עצמו מן הדין - דיין המשתדל להביא את בעלי הדין להסכמה ופשרה ביניהם (וכך "חוסך עצמו מן הדין", שאינו מגיע למצב שבו יש צורך ליתן פסק דין)

פורק ממנו איבה, וגזל ושבועת שוא - בזכות כך נמנעים ממנו "איבה" (שנאת הצד המפסיד), "גזל" (כי לפעמים טועה בדינו, ונמצא "גוזל" מהזכאי) ו"שבועת שווא" (כי לפעמים טועה ומחייב שבועה במקום שלא היה בכך צורך).

והגס לבו בהוראה - מי שמורה דינים "בלא עיון ובלא המתנה" (רע"ב). ויש מפרשים "שמתגאה ודוחק עצמו להיות דיין" (תפארת ישראל). הרי הוא - שוטה - כי מרבה לעצמו אויבים - רשע - שאינו חושש מגזל ושבועת שווא - וגס רוח - שבוטח בגאוותו כאילו אינו יכול לטעות (תפארת ישראל).

הוא היה אומר: אל תהי דן יחידי - אל תשב בדין לבדך, אלא עם דיינים נוספים, שאין דן יחידי אלא אחד - "הקב"ה, שהוא יחיד בעולמו" (רע"ב).

ואל תאמר קבלו דעתי - "ואל תאמר לחבריך החולקין עליך, קבלו דעתי, שאני מומחה, ובלא הצירוף שלכם הייתי יכול לדון" (רע"ב).

שהן רשאין ולא אתה - הם שניים ואתה אחד, והואיל והם יושבים איתך בדין, דעת הרבים קובעת לכל דבר ועניין.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

רבי ישמעאל – שני סיפורים

את הפירוש כתב יהודה, אח של אוריאל:

משניות ט'-י' עוסקות בהתנהלות הבסיסית של דיין בבית דין, אליבא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי.

על הדיין לגשת לדין מתוך עיון וסבלנות, לנסות למצוא חיתוך דין שיקרב בין הצדדים וכל זאת מתוך ענווה והבנת ערכו בהרכב הדיינים, ללא נסיון לכפות את דעתו עליהם.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, היה תנא בדור החמישי, כהן, ותלמידו של רבי יהודה הנשיא. עוד לפני כן, הוא היה תלמידו של רבי יוסי אביו. ייתכן שזה מקור ההתייחסות לרבי ישמעאל במשנתנו כ "רבי ישמעאל בנו אומר". שמתוך שהיה תלמידו, מיוחס לאביו בלימוד התורה.

נתמקד בשני סיפורים המיוחסים לרבי ישמעאל ברבי יוסי ונקשרן לדבריו במשנה:

מסופר שהוא נאנס על ידי המלכות (הרומית) לשמש כשוטר תופס גנבים ולמרות שהכריחו אותו לעסוק בתפקידו זה, אליהו הנביא פוגש אותו ומוכיחו "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו למיתה" [1].

בנוסף מסופר שאחד הדברים שהוא ציווה לרבי יהודה הנשיא (ובכך היה במידה מסוימת גם רבו ולא רק תלמידו) היה: לא לסחור עם קבוצה של שלושה אנשים, שמא אחד מהם יתבע אותו לדין והשניים האחרים יעידו לטובתו בשקר.

נתחיל בסיפור הראשון:

לכאורה, רבי ישמעאל ברבי יוסי עשה מלאכתו נאמנה, שכן הכריחו אותו לדווח על פושעים והוא לא זה שהענישם בפועל. ונשאל בקול - האם אסור להעניש פושעים יהודים רק בגלל שהם יהודים?

נחזור לדבריו במשנה ט' – על הדיין לחפש פשרה שמקרבת בין הצדדים. פשרה שכזו ממזערת אפשרות לטעות בפסק הדין טכנית ומעשית.

טכנית - כיוון שבהכרעת דין מוחלטת, ייתכן שהאשם יוצא זכאי ולהיפך.

מעשית – כיוון שברגע ששני הצדדים הסכימו על הפשרה, הרי שאין כאן טעות, שהרי על דעת שניהם נפסק הדין (אני מניח שלא מדובר כאן בפשרה טכנית מתוך מניפולציות משפטיות, אלא בפשרת אמת. אך אני בוחר לא להתמקד בכך כאן).

לכאורה, אם נניח שהדיין מוכשר במלאכתו, ניתן לקבל הכרעת דין שאיננה פשרה גם ללא טעות טכנית (מי שיותר אשם, אכן יצא אשם). בא רבי ישמעאל ואומר שעל הדיין לחפש פשרה מקרבת. גם אם אין טעות מובהקת בדין חותך, ראוי שלא לחפש פתרון כזה בו צד אחד נפגע אנושות.

הסיפור הראשון שהזכרנו (שוטר של גנבים ונזיפת אליהו הנביא) הינו המשך של סיפור קודם בו חכם אחר, רבי אלעזר ברבי שמעון מייעץ לשוטר כיצד לתפוס שודדים (אם רואה אדם אוכל ארוחת צהריים כשהוא מנומנם, ולא מדובר בבעל מלאכה או תלמיד חכם שיש לתלות את העייפות בעמל או בלימוד, יש חשד שמדובר בשודד). המלך מכריח את רבי אלעזר ברבי שמעון להיות המוציא לפועל של שיטתו וחכמים מוכיחים אותו, כיוון שבגין פעולותיו בוצע דין שאינו על פי דין תורה. כלומר – ראוי לאותם פושעים להיענש, אך דבר זה צריך להיות על פי דין תורה.

לענייננו, רבי ישמעאל ברבי יוסי מקבל תוכחה מאליהו הנביא (אתה יכול לברוח לעיר אחרת, לוד, ולא לקיים את דבר המלך) ומלימוד זה הוא מלמדנו 'שאין דן יחידי בעולמו, אלא בורא עולם'. במילים שלנו – אל תעשה חשבונות של בורא עולם שהוא הדיין הראשי, ולא גזירת המלך.

הסיפור השני מזכיר לנו את הנאמר במשנה י', אך בכיוון אחר – במשנה רבי ישמעאל מתאר הרכב של שלושה דיינים המחויב לעשות מלאכתו לשם שמיים, אך מאידך הוא מציע לרבי יהודה הנשיא לא לצפות משלושה סוחרים אקראיים לעמוד בקנה מידה מוסרי כזה.

הנה לנו פרקי אבות במיטבן. הנחיות הנובעות מלימוד תורה, מעוגנות בבסיס מוצק בהבנה אנושית.

​

בנימה אישית – ואל תאמר קבלו דעתי

אוריאל מספר:

במבט ראשון נראה שמשניות אלו רלוונטיות אך ורק לדיין בבית משפט. אך למעשה יש לכל אדם מה ללמוד מהן ברמה האישית, הן בהדגשת קוצר דעתנו (דעת הדיין ובכלל שיפוטנו על המציאות) והן בהדגשת חשיבות הגישור על פערים במניעת מחלוקת, עשיית שלום אף כשזה בא על חשבון האמת.

משפט המפתח "שאין דן יחידי אלא אחד" בכלל מעמיד את האדם בענווה מול ה'אחד' - ריבונו של עולם.

ברצוני להתייחס למשפט שבא אחריו במשנה: "ואל תאמר קבלו דעתי".

באופן אישי המשפט הזה מלמד אותנו איך אדם צריך להביע את דעותיו, לא באופן דורסני, אלא עם שיקול דעת, באופן מנומק ומתחשב בבריות.

הסיפור הבא, סיפור קטן וקצר, ממחיש את הרגישות של שלומית בכך.

פעמים רבות, כאשר היינו יושבים בשולחן השבת אצל ההורים, והיה דיון על נושא כזה או אחר, והדעות היו חלוקות, שלומית היתה בוחרת את מילותיה בקפידה, שאיש לא ייעלב. "אני רוצה לחלוק על דעתך" כך היה שגור על פיה, כך הייתה רגילה לפתוח את דבריה. גם לך יש דעה ואני מכבדת את הדעה הזאת, אך בכל זאת אני חולקת...

מקורות:

1.         בבא מציעא, דף פ"ד עמוד א'.

​

משנה ט':

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:

הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

​

משנה י':

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד.

וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

​