פרק ד' משנה ז' - ח'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

הר עם כיפה סלעית, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי צדוק אומר:

אל תפרוש מן הציבור, ואל תעש עצמך כעורכי הדינין – בנוסחים שונים, חלק זה אינו כלול במשנה.

ואל תעשה עטרה להתגדל בה - "שלא תאמר: אלמוד בשביל שאקרא 'רבי', ויושיבוני בראש. אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא" (רע"ב).

ולא קרדום לחפור בה - "ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה" (לשון רע"ב, על פי הרמב"ם).

וכך היה הלל אומר "ודאשתמש בתגא חלף" - המשתמש בכתר התורה ("תגא" הוא כתר בארמית) לצרכי עצמו, חולף, כלומר אבד מן העולם. (דברים אלו נשנו כבר לעיל בפרק א' משנה יג')

הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם - כי זוהי משמעותה של המילה "חלף" בדברי הלל.

רבי יוסי אומר:

כל המכבד את התורה - מפרש הרמב"ם: "כבוד תורה, הוא שיכבד מצוותיה בהראותו השתדלות בעשייתם, ויכבד את החכמים נושאיה, ואת הספרים שנתחברו בה.

גופו מכובד על הבריות - "גופו" פירושו - הוא עצמו. המכבד את התורה, זוכה לכך שאף הוא עצמו יהיה מכובד בעיני הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות- כמבואר לעיל, על דרך ההיפך.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

מי אתם רבי צדוק ורבי יוסי?

את הפירוש כתב יהודה, אח של אוריאל:

בטרם נעמיק, נרחיב קמעה על דוברי המשניות.

רבי צדוק היה מגדולי התנאים בתקופתו. הוא היה זקן מופלג בימי 'המרד הגדול' נגד הרומאים שסופו חורבן בית המקדש השני. במשך 40 שנה קודם המרד הוא היה יושב בתענית במשך היום, כדי למנוע את החורבן.

ערב החורבן, כאשר רבן יוחנן בן זכאי נמלט מבין חומות ירושלים ופגש את אספסייאנוס (מנהיג הרומאים), הוא ביקש ממנו 3 דברים וביניהם שירפא את ר' צדוק שנחלש עקב צומותיו המרובים [1].

"פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה את בית המקדש חרב.

אמר: אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלוות ושקטת.

מיד נתנמנם ר' צדוק, וראה את הקב"ה שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו, ואומר: הוי אמנה ירושלים" [2].

במשנתו הוא מזהיר את החכמים לבל ישתמשו בכבוד התורה לעצמם - "ואל תעשה עטרה להתגדל בה".

בסיפור המפורסם בחתונת בנו של רבן גמליאל, רבן גמליאל מזג שתיה לחכמים והם דנו בינהם האם ראוי להם להתכבד ממי שגדול מהם בתורה?

"אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות?

הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?" [3].

רבי יוסי בן חלפתא התנא של משנה ח', התגורר בציפורי אשר בגליל. הוא היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא ורבו של רבי יהודה הנשיא.

הוא פסק בנושאים מגוונים והלכותיו מוזכרות בכל סדרי המשנה הברייתא והספרא (מוזכר במשנה כשלוש מאות פעמים) [4]. פעמים רבות ברח מן המחלוקת והצטער על המחלוקת שנפרצה בין ב"ש וב"ה עד שנעשית התורה כשתי תורות [5].

התלמוד מספר שאליהו הנביא היה רגיל להתגלות לו [6].

מפורסמת היא שתיקתו לנוכח שמיעת דברי השבח והגנות על הרומאים.

פעם ישב עם רבי יהודה ור' שמעון, והיה ר' יהודה משבח את הרומיים שתקנו שווקים וגשרים ומרחצאות, ור' שמעון אמר שעשו כל זאת לצורך עצמן, ור' יוסי שתק. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. וגזרה: שמעון שגינה יהרג, יהודה – יתעלה, ר' יוסי יגלה לציפורי [7].

בנוגע לכבוד הבריות, אמר פעם:

"לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו" [8].

להתכבד או לא להתכבד?

הרעיון המרכזי במשנה ז' ברור – לימוד התורה נועד לבניין עולם אמיתי, גם ברמה הכללית וגם ברמה האישית של כל אדם. מכאן שלימוד תורה שנועד לבניית קליפה חיצונית 'מרשימה' של האדם מפספס את המטרה, ורבי צדוק מנחה אותנו לא להפוך את לימוד התורה כאמצעי לקניית רכש חיצוני (מעמד וכסף כמטרה בלעדית) ותו לא.

בהמשך משנה ז' חוזרת בחלקה על דברים שנאמרו על ידי הלל במשנה י"ג בפרק א': 'ודאשתמש בתגא, חלף'.

כלומר מי שמשתמש בכתר תורה למטרות צדדיות וכיו"ב, לא יאריך ימים.

סוף משנה ז' תקיף יותר – כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם. לכאורה, יש כאן הגזמה מסוימת.

עד עכשיו ראינו במשנה ז' שלא ראוי להפוך את ההנאה לתכלית לימוד התורה, אך האם אסור ליהנות מדברי תורה?

יתרה מכך, ההנאה בדרך כלל מקושרת לשמחה ולשמחה יש מקום חשוב ביהדות. בפרט כעת כשאנו מתקרבים לפורים ו"משנכנס אדר מרבים בשמחה" [9]. מהנוסח "מרבים" בשמחה משתמע שגם בשאר השנה צריך להיות שמח והחידוש בפורים הוא בריבוי של השמחה. כיצד נוכל לשמוח אם נמנע את עצמנו מליהנות?

ונקודה נוספת - במשנה ז' למדנו שלימוד התורה צריך להיות לשמה ולא להשגת מטרות חיצוניות, והנה מגיעה משנה ח' ומתארת לנו שיש פרסים נלווים למי שמכבד את התורה (וקנסות למי שמחלל אותה).

מצד אחד איסור הנאה ומצד שני עידוד (מוסווה?) ללימוד תורה לשם ההנאה ב 'גופו מכובד על הבריות'.

לכאורה, סתירה!

המילה 'הנאה' בלשון חז"ל אינה מתארת את המילה 'כיף' (FUN) בלשוננו, אלא את התועלת שאדם מפיק ממעשה או מצב מסוים.

לדעתי, הניסוח השונה בין משנה ז' (כל הנהנה) למשנה ח' (כל המכבד) הוא המפתח ליישוב ה'סתירה':

אדם שרק 'נהנה' מדברי תורה, לא מכיר בערכם וכנראה שההנאה שלו היא בדברים השוליים ולא בעיקר.

לעומת זאת, מי שמכבד את התורה באמת, גם מבין את ערכה וממילא הלימוד שלו יהיה לשמה. לימוד שכזה, יכול לבא ביחד עם הנאה לאותו אדם בלי לגרוע מערך התורה (וגם שם ראוי לאדם להיזהר. שררה על כל צורותיה עלולה לפגוע באדם, אך אין כאן מקום להאריך בכך).

​

בנימה אישית – אל תפרוש מן הציבור

דומה שהמילים שהכי מהדהדות ממשניות אלו, על אף שלא הרחבנו על כך בפירוש, הנם המילים בפתח דבריו של רבי צדוק -  "ואל תפרוש מן הציבור".

לפורש מן הציבור תמיד נדמה שהצדק עימו, שכן תמיד נימוק בצידו.

את הסיפור הבא סיפרה שרון, אחות של שלומית:

"כששלומית היתה ביסודי (בכיתה ה'), היא החליטה להתחפש לעיתון-איש. היא אספה עיתונים במשך תקופה ושמרה אותם במרתף.

בבוקר בו מתחפשים בבית הספר, היא ירדה למטה והכינה תחפושת ממש יפה כאשר היא "לבושה" בעיתון. ראו שהיא עבדה על זה המון. לאחר כמה דקות, היה מבזק בחדשות על פיגוע בדיזנגוף. מבלי לחשוב פעמיים, שלומית הורידה את התחפושת, והלכה לבית הספר לבושה כרגיל.

זה לא היה מעשה הירואי, זאת פשוט היתה שלומית.

"For her, it wasn't the right thing to do, it was the only thing to do".

(בשבילה, זה לא היה הדבר הנכון לעשות, מבחינתה זו היתה האפשרות היחידה)

זה היה כל כך שלומית לעשות כך, בלי לחשוב פעמיים".

מקורות:

1.         מסכת גיטין נו

2.         סדר אליהו רבה, כח.

3.         מסכת קידושין לב ע"ב. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל..."

4.         סמכותו ההלכתית היתה כה גדולה שתלמידו, אסי בן יהודה, אמר עליו - "רבי יוסי - נימוקו עמו"  - כלומר, גם אם איננו מבינים את דבריו, בוודאי שיש נימוק חזק מאחורי דבריו. המשפט הפך למפורסם בקרב חכמי הדורות ואף העניק לרבי יוסי העדפה מסוימת בפסיקת ההלכה.

5.         מסכת סנהדרין פח:

6.         בבלי סנהדרין קיג ע"א-ע"ב; ראו גם ברכות ג ע"א ויבמות סג ע"ב

7.         מסכת שבת לג.

8.         מסכת תענית כא:

9.         מסכת תענית, דף כו:

משנה ז':

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:

אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּעֲשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. 

וְאַל תַּעֲשֶׂהָ עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהּ.וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף".הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

​

משנה ח':

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת.וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

​