פרק ד' משנה ב' - ג'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

בז מזנק מצוק, מכתש רמון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

בן עזאי אומר:

הוי רץ למצוה קלה, ובורח מן העבירה - גם מצווה הנראית בעיניך כפחותה יחסית, "רוץ" אליה והזדרז לקיימה, ולהיפך בעבירה - "ברח" מכל עבירה.

שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה - כל מצווה מרוממת את האדם ומביאה אותו לקיים מצוות אחרות, ולהיפך ביחס לעבירות. לכן, הוי רץ לכל מצווה (ובורח מכל עבירה)

ששכר מצווה, מצווה; ושכר עבירה, עבירה - כלומר, הכלל "מצווה גוררת מצווה", נובע לא רק מטבע האדם, אלא גם בתורת גמול - מי שמקיים מצווה, הקב"ה מסייע לו לקיים מצוות נוספות, ולהיפך.

​

בן עזאי – האיש ומשנתו

שמעון בן עזאי היה דמות ייחודית ביותר. הוא היה תלמידו של רבי יהושע בן חנניה ותלמיד חבר של רבי עקיבא. במידת מה דמותו מקבילה לבן זומא, שקראנו את דבריו במשנה הקודמת. השם של שניהם היה שמעון, אך שניהם נקראו על שם אביהם כיוון שלא האריכו ימים וטרם הוסמכו בתואר רב, ושניהם נפטרו בנסיבות דומות:

"ארבעה נכנסו לפרדס (עסקו בתורת הנסתר): בן עזאי, בן זומא, אחר (אלישע בן אבויה) ורבי עקיבא... 

בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו".

בן זומא הציץ ונפגע... אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות..." ואילו רק רבי עקיבא "עלה בשלום וירד בשלום" [1].

בן עזאי היה קדוש עליון וקשה לנו להבין את פשר הדברים - מדוע נלקח למרום?!

המדרש מספר לנו על לימודו המיוחד:

"בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו. אזלון ואמרון (הלכו ואמרו) לרבי עקיבא: ראה בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. הלך אצלו ואמר לו: שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך.

אמר לו: הן.

אמר לו: שמא ב'חדרי מרכבה' (מושג מתורת הסוד) היית עסוק?

אמר לו: לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן" [2].

דמותו של בן עזאי אופפת סוד, איש הסוד. לא הכל מובן לנו.

לכן חשוב להפנים את גודל האישיות מולה אנו ניצבים, שכן אחרת יקשה עלינו להבין גם את הדברים הבאים:

הגמרא מעידה עליו שהיה שקדן עצום - "משמת בן עזאי בטלו השקדנין" [3] - עד כדי כך שמרוב שקדנותו לא נשא אשה [4].

הגמרא אף תמהה על כך [5] - "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה... בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט ז).

אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".  [6]

לא רק דמותו של בן עזאי היא ייחודית. כפי שנראה להן, משנתו אף היא ייחודית ביותר בפרקי אבות!

משנה זו מציעה גישה לחיים השונה מאוד מי מה שראינו עד כה בפרקי אבות.

במקום השיטה השכלית, המחושבת והקרה, שנועדה לכלכל את צעדינו בדרך הישר, בן עזאי נותן לנו כלים פשוטים שעיקר הדגש בהם הוא הרגש, הלב – כלים שבעזרתם אפשר להגיע השמימה.

ייתכן מאוד ששורש המהפכה של תנועת החסידות, שהחלה מפעמת ביהדות אירופה לפני כמאתיים וחמישים שנה בעקבות גילויו של הבעל-שם-טוב, מסתתרת כאן במשנתו של בן עזאי.

ושמא לא לחינם נאמר "הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות" [7].

הוי רץ!

ישנו דימיון לא מבוטל בין משנתו הראשונה של בן עזאי ("הוי רץ למצוה קלה, ובורח מן העבירה... ששכר מצווה, מצווה. ושכר עבירה, עבירה") לבין משנתו של רבי בראש פרק ב':

"איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?...והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה... דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

אך בעוד רבי שם את הדגש על היראה - 'הוי זהיר' - ומשווה בין מצווה קלה וחמורה, בן עזאי שם את הדגש על האהבה - 'הוי רץ' - ונותן חשיבות 'למצוה קלה' בפני עצמה. ואל יהא הבדל זה קל בעינינו.

כדי להבין את החידוש שבדברי בן עזאי, נלך רגע כ- 250 שנה אחורה למזרח אירופה, עת הופעתה של תנועת החסידות, אשר עתידה לחולל מהפכה בשמי היהדות. תנועת החסידות צמחה בעקבות אדם אחד, רבי ישראל בעל-שם-טוב. מעט מאוד ידוע לנו אודותיו, ורוב תורתו המוחלט נשתמר לנו מתוך כתבי תלמידיו.

הנחת היסוד עד אז היתה שתכלית היהודי בעולם היא לימוד התורה. זה ורק זה.

הבעש"ט לא שלל גישה זו, אך העביר את מרכז הכובד לחווית הדבקות בבורא. "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב [8]. אם לפי התפיסה ה'ישנה' רק הרב-הלמדן מילא את ייעוד האדם בעולם, הרי שלפי הבעש"ט גם היהודי הפשוט, שלא ניחן בשכל חריף, יכול לקחת חלק בייעוד, ובלבד שיכוון את מעשיו (אפילו מעשה יום יומי שאינו בגדר מצוה) לשם דבקות בבורא [9].

נשים לב שזוהי בדיוק מהות משנתו הראשונה של בן עזאי: 'הוי רץ למצוה קלה' – הדגש הוא על החוויה, הריצה, השמחה והדבקות בה', אפילו במצוה קלה. גם לא בהכרח צריך להיות חכם גדול ומחושב, 'שמצוה גוררת מצוה'. וכן , שכר המצוה זה לא השכר לעתיד לבוא, כי אם ההנאה והדבקות בה' בעת קיום המצוה - 'ששכר מצוה, מצוה' - המצוה עצמה!

עיקרון זה של הבעש"ט, אשר טישטש את הבדל המעמדות בין הרב-הלמדן-החריף לבין היהודי הפשוט, חולל מהפכה. פתאום מעשיו של כל יהודי, תהא קומתו אשר תהא, קיבלו ערך. וזוהי משנתו השניה של בן עזאי - אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה.

ואין לך דבר שאין לו מקום

תורת הבעש"ט נשענת על שני עקרונות יסוד. העיקרון השני גם הוא עמוק ויסודי מאין כמותו: אין מקום במציאות כולה, גם הגשמית וגם במקום השפל והמרוחק ביותר מן הקדושה, שלא שורה בו אור אלוקי.

תפיסה זו מבוססת על מאמר הזהר: "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי ממנו, הקב"ה" [10].

"מלא כל הארץ כבודו" [11].

המשמעות המעשית של רעיון זה הוא שאין יותר חלוקה של מסגרת החיים בין 'פינת הדת' (לימוד תורה וקיום מצוות) לבין שאר הדברים (אכילה ושתיה, שינה או פרנסה). על הכל להיות חלק מעבודת ה', ובלבד שנכוון שהדברים ייעשו לשם שמים. כעת, אחרון הפועלים הטרוד במלאכתו, רצוי ואהוב בפני הקב"ה כאילו הוא היה כל היום בבית המדרש, ובלבד שכיוון לבו לה'.

נשים לב לסוף דברי בן עזאי, אם משמעות המילה 'מקום' היא הקב"ה (ה'מקום' הוא אחד משמותיו של הקב"ה), הרי ש- 'ואין לך דבר שאין לו מקום' זה בדיוק היסוד השני של תורת החסידות -  "לית אתר פנוי מיניה".

​

בנימה אישית – התיק של שלומית

במשנה האחרונה נאמר "שאין אדם שאין לו שעה".  זה מעין לומר שלכל אדם יש את הרגע הזה שהוא האדם הנכון ,בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא גם אומר "שאין דבר שאין לו מקום".

בסיפור הבא שסיפרה לנו איילת, חברה טובה של שלומית מהעבודה, יש שילוב של השניים:

"שלומית תמיד עשתה דברים בשקט וגילינו עליהם תמיד במקרה. ככה גילינו גם ששלומית היא האפסנאית המושלמת. בכל פעם שנזקקנו לפריט מסוים ועמדנו לחפש במחסן של המשרד או בכל מקום הגיוני אחר, שלומית היתה אומרת ״רגע, יש לי! אני יכולה לתת לך...״. ותמיד חלקה ונתנה כל מה שהיה לה. תמיד היא היתה מסודרת וזה תמיד הגיע בזמן הנכון.

ואז גם גילינו שהמפתח לחדר של שלומית הוא בעצם מאסטר, כזה שיכול לפתוח את דלתות כל החדרים (כמעט) בחברה ומאז היא הפכה לאפסנאית הרשמית שלנו... ועם האפסנאי כידוע הכי כדאי לשמור על קשרים טובים...

סיפור אחד זכור לי במיוחד. פעם אחת כשהיינו במשרד, כל אחת עסוקה במחקר שלה, מישהי שאלה אם למישהו יש 'מרקר' (טוש מדגיש).  לפני שמישהו הספיק לענות שלומית הוציאה מהתיק שלה 'מרקר' ואמרה משהו שזה בדרך כלל במגירה שלה. אחר כך מישהי אמרה שהיא רעבה,  אז שלומית הוציאה חטיף אנרגיה מהתיק. צחקנו שבתיק של שלומית יש הכל.

לאחר כמה דקות מישהי אמרה "אני צריכה מד-מטר למדוד משהו. אוף, איפה אני אמצא עכשיו מד-מטר?"בשלב זה שלומית אמרה, "רגע, אני אבדוק בתיק". בעודה מחטטת בתיק, מי שבקשה מד-מטר אמרה   "ל א  י כ ו ל  ל ה י ו ת  ! ! !" באותו הרגע שלומית אמרה "הנה זה", בעודה שולפת מד-מטר מגולגל מנייר של איקאה.

כל החדר פרץ בצחוק. הכל יש בתיק של שלומית, האפסנאית המושלמת.

אך מעבר לכל זה, שלומית באמת היתה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.  כששלומית הצטרפה לחברה, היא שובצה בחדר שלנו. היינו כבר חבורה מגובשת של 5 בנות ותיקות בחברה, כולנו הצטרפנו לפני מספר שנים בערך באותו הזמן, ופתאום נכנסת לה שלומית לחדר, צעירה מאיתנו, אך היא מיד השתלבה. מיד נכנסה לנו ללב והיתה חלק בלתי נפרד מהחבורה. הפכנו לשישייה. זה היה ממש meant to be.

שלומית היתה חברה נפלאה, תמיד הערצנו את הנועם והנחת שלה והיה כיף לדבר איתה על כל נושא ולהתייעץ איתה כי תמיד היו לה דברים חכמים להגיד. בכלל היתה לה ראייה מאוד אופטימית על החיים. לשלומית גם היה חוש הומור משובח, היו לנו אין סוף נושאי שיחה והעיקר לא הפסקנו לצחוק ולשמוח ביחד".

מקורות:

1.         תוספתא חגיגה פרק ב הלכה ג

2.         שיר השירים רבה א

3.         סוטה מט:

4.         אמנם לפי הגמרא במסכת כתובות (סג.) הוא התארס לבתו של רבי עקיבא, אולם בסוף לא נשאה, וכן  לפי דעה אחרת בגמרא (מסכת סוטה ד:)הוא נשא, ופרש.

5.         מסכת יבמות סג:

6.         עם זאת, אמר בן עזאי: "השונא את אשתו הרי זה משופכי דמים" (דרך ארץ, פרק היוצא יג).ובעניין חינוך אמר: "חייב אדם ללמד את בתו תורה" (מסכת סוטה כ:).

7.         ברכות נז:

8.         סנהדרין קו:

9.         ראה על כך עוד בספרו של אבי רט, באמת ובאהבה, 17-22. הוא סובר שהחסידות נשענת על שני היסודות שמנינו וכן על 'הצדיק'.

10.       תיקוני זהר קכב ב

11.       ישעיה ו ג

​

משנה ב':

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר:

הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה.שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

​

משנה ג':

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר,שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

​

מפל הבניאס, הגליל.    (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)                 צלם: אוריאל אודס ©        ​

הוא היה אומר:  אל תהי בז לכל אדם - "לומר מה יוכל פלוני להזיק לי" (רע"ב)

ואל תהי מפליג לכל דבר- "מפליג", פירושו "מרחיק", וכפי שמפרש הילקוט מעם לועז: "שאם אדם נותן לך עצה, ואומר לך אל תעשה דבר פלוני, אל תאמר, הדבר רחוק מן המציאות.

שאין לך אדם שאין לו שעה - אין אדם, שבזמן המתאים ובנסיבות המתאימות לא תהיה לו "שעה", שעת כוח ומעמד. לכן, אינך יודע, מה ילד יום, ואדם שהוא חסר השפעה היום, יכול בנסיבות אחרות ובזמן אחר להיות זה שישפיע על גורלך.

ואין לך דבר שאין לו מקום - כל מאורע יכול לקרות, גם מאורעות שסבירותם נראית כרחוקה; ולכן, אל תתייחס בקלות ראש למקרים אפשריים או לחששות המוצגים בפניך.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)