פרק ד' משנה א'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

קרב יעלים, מצפה רמון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

בן זומא אומר:

איזהו חכם, הלומד מכל אדם- החכם האמיתי, הוא הלומד מכל אדם. מי שאין בו תכונה זו, אין חכמתו שלמה.

שנאמר (תהלים קיט, צט): 'מכל מלמדי השכלתי, כי עדותיך שיחה לי' - הראיה היא מהלשון "מכל מלמדי השכלתי", שפירושה- "אפילו מקטנים ממני למדתי" (תפארת ישראל).

איזהו גיבור, הכובש את יצרו - הגיבור האמיתי הוא מי שביכולתו לשלוט בעצמו.

שנאמר (משלי טז, לב): 'טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'- ופירוש הפסוק הוא: אדם שהוא ארך אפים, סבלן וכובש את כעסו, עדיף מגיבור מלחמה; והמושל ברוחו, עדיף מ"לוכד עיר", ממי שכבש עיר במלחמה.

איזהו עשיר, השמח בחלקו - עשיר אמיתי הוא מי שחש שלא חסר לו דבר שנאמר (תהלים קכח, ב): 'יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך' -  המילים "יגיע כפיך כי תאכל" מתארות אדם הנהנה ממה שהצליח השיג ביגיע כפיו, ודי לו בזה. עליו הפסוק אומר, "אשריך וטוב לך".

"אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" - כלומר, כפל הלשון בפסוק ("אשריך" ו"טוב לך") נועד להדגיש, שאדם המגיע למעלה זו, שהוא מאושר מיגיע כפיו ואינו רודף אחר מותרות, נהנה משני העולמות - העולם הזה (כי הוא שמח בחלקו ואינו חש תחושת חסר), והעולם הבא (כי אדם כזה אינו עובר על איסורי גזל, הונאה וכיוצא בזה, הנובעים בדרך כלל מחמדת ממון).

איזהו מכובד, המכבד את הבריות - אין אדם זוכה לכבוד מאחרים, אלא אם הוא מכבד אותם.

ויש מפרשים: אדם שאינו מכבד אחרים, אינו ראוי לתואר "מכובד" גם אם אחרים מכבדים אותו, כי הכבוד אינו ראוי לאדם כזה, ומעצם מהותו אין הוא חלק ממנו,

שנאמר (שמואל א, ב, ל): 'כי מכבדי אכבד, ובוזי יקלו'- הפסוק מתפרש כך: "מכבדי"- מי שמכבד את ה' (ובכלל זה מי שמכבד את האדם, שנברא בצלם אלוקים), "אכבד"- יזכה לכבוד. "ובוזי"- מי שמבזה את כבוד ה' (ובכלל זה מי שאינו מכבד את האדם, שנברא בצלם), "יקלו"- יקלו בכבודו ("יקלו" הוא מלשון קלון, או מלשון להקל בכבודו).

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

מי אתה בנו של זומא?

משנה זו היא בין המשניות המפורסמות בפרקי אבות. יש בה פשטות ועומק, והיא נותנת לנו פרופורציות נכונות לחיים. על אף שהדברים מובנים, מי מאיתנו לא צריך תזכורת מדי פעם 'איזהו עשיר? השמח בחלקו!' או לא להחזיק טובה לעצמנו 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם!' .

שמעון בן זומא היה תלמידו של רבי יהושע בן חנניה ותלמיד חבר של רבי עקיבא. אך כיוון שלא האריך ימים ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו. אך מדוע נפטר בגיל צעיר?

הגמרא מספרת לנו על 4 חכמים שנכנסו לפרדס (=פשט, רמז, דרש וסוד. הכוונה לעיסוק בתורת הנסתר):

בן עזאי, ובן זומא, אחר (אלישע בן אבויה), ורבי עקיבא.

העיסוק בתורת הסוד מסוכן הוא, ורק רבי עקיבא יצא ללא פגע. "בן זומא הציץ ונפגע" [1].

דרך הסתלקותו מן העולם מתוארת במקור נוסף:

"מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו. הגיע אצלו ולא נתן לו שלום.

אמר לו: מאין לאין בן זומא?

אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית...

אמר להם ר' יהושע לתלמידיו: כבר בן זומא מבחוץ. לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא" [2].

"איזהו חכם?" - יש דברים בגו, הוא היה חכם גדול מאוד. נאמר: "הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה" [3].

וכן נאמר עליו [4]: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" - הכוונה שהוא היה מוצא את ההלכה מתוך הכתובים. ואכן במשנתנו אנו רואים כי לכל תשובה הוא סומך פסוק.

נסיבות מותו בטרם עת, לצד גאונותו בתורה, נותנות משנה תוקף לאמרותיו שהוא הותיר אחריו.

אל יתהלל חכם בחכמתו

למקרא המידות במשנתנו, מיד עולה לנו פסוק מקביל של ירמיה הנביא: [5]

"כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה."

בנוסף, במסכת שבת [6] נאמר: "אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר, ובעל קומה".

בן זומא מונה את אותן התכונות ובדיוק באותו הסדר של שני המקורות!

[אמנם בן זומא מונה מידה נוספת, רביעית – כבוד (=איזהו מכובד) – אך למעשה הכבוד הוא הנושא המרכזי של ירמיה הנביא.

הפסוק הראשון - אַל יִתְהַלֵּל - עניינו מאיזה כבוד להמנע, והפסוק השני - בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - אומר לנו באופן מפורש מהו הכבוד הרצוי - הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.

וכן אדם בעל קומה, המופיע במסכת שבת יכול להתפרש כאדם מכובד]

במחשבה שניה, שני המקורות ("הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" ,"אין השכינה שורה") מגלים לנו כיצד לתקן את מידותינו ולהגיע למעלת הנבואה!

בן זומא מוסיף על דבריו של ירמיה שנאמרו בדרך השלילה (אל יתהלל) וחושף לנו מהי החכמה, הגבורה והעושר, וכן הכבוד, הרצויים המביאים למעלת הנבואה!

לאור הקדמתנו על מסכת חייו של בן זומא (העיסוק בתורת הסוד), בוודאי שדבריו עמוקים הם עד מאוד, ואנו ננסה, כפי יכולתנו, ללכת בעקבות דבריו.

הדרך למעלת הנבואה

הנביא הוא אדם שתיקן את מידותיו בתכלית השלמות – האדם השלם [7].

ברור שהשלב הראשון כדי להגיע למעלת הנבואה היא החכמה - חכמת התורה [8].

הקושי העיקרי של החכם הוא שמרוב חכמתו הוא עשוי לא להקשיב לדברי חבריו. בן זומא מורה לנו שזהו הפך החכמה האמיתית. החכם האמיתי נמצא במצב נפשי פתוח כלפי הסביבה - איזהו חכם, הלומד מכל אדם! - שלב מקדים לקבלת דבר ה' בנבואה היא להיות במצב של מקבל.

השלב השני הוא שהחכמה תבוא לידי ביטוי בחיי המעשה, ובשביל כך צריך גבורה. וכך מגיעים לגיבור.

וכאן, כמקודם, בן זומא מאיר את עינינו במוקש העיקרי של הגיבור. בעוד החכם נדרש להפתח כלפי סביבתו, הגיבור נדרש להיות גיבור כלפי עצמו - איזהו גיבור, הכובש את יצרו - (ולא כפי שהיינו חושבים, גיבור על סביבתו).

בשלב השלישי יש לנו אדם חכם וגיבור, והוא מתחיל לפעול במציאות, במרץ. לכן מגיע החלק על העושר. החשש הוא שבהתמסרות לחיי המעשה החומריות תהפוך להיות התכלית.

בן זומא שוב נותן עצה איך לא ליפול בגשר הצר - איזהו עשיר, השמח בחלקו.

אם יגיע כפיך הוא רק כדי שתאכל, אזי אשריך וטוב לך.

בסוף המסע הזה מסתתרת מלכודת נוספת -  סוף דבר אדם עלול ליפול בגאווה, שכן הוא חכם, גיבור ועשיר.

לכן בן זומא מדגיש מהו הכבוד הראוי, כבוד שלא יאטום את עצמנו כלפי חוץ אלא כבוד שמאיר ומכבד את כל הסובב.

יתירה מכך, הפסוק אותו מצטט בן זומא 'כי מכבדי אכבד, ובוזי יקלו' - מדבר על כבוד ה'. כבד את כל הבריות, שכן הם כולם בריותיו של הקב"ה. היה עניו וצנוע, שכן גם אתה ברייה של הקב"ה, וכל אשר לך צדקה מאת ה'.

כפי שמסכם ירמיה הנביא – "כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה".

​

בנימה אישית – מה שלמדתי משלומית

ברצוני להוסיף תשובה נוספת לשאלותיו של בן זומא.

את התשובה למדתי משלומית, לצערי לאחר שהיא נפטרה. במהלך השבעה, שמעתי שוב ושוב מאנשים שונים, מחברות ומבני המשפחה, על העין הטובה שהיתה לשלומית. והדברים הפתיעו אותי. לא כי לא חשבתי שלשלומית הייתה עין טובה על המציאות (ברור שהיתה לה עין טובה), אלא כי חשבתי שהייתה לה תכונה אפילו בולטת יותר – לב טוב. לנגד עיניי תמיד ראיתי כמה לשלומית אכפת מהזולת, ראיתי מהיכן הכל נובע. ואולי בתור בעלה ראיתי דברים שאנשים אחרים לא ראו..

הדבר הפתיע אותי אף יותר, כיוון ששלומית אמרה לי לרוב שלי יש עין טובה (וכך עם הזמן התחלתי להאמין לה J ). אבל עכשיו, בדיעבד, הבנתי ששלומית בעלת העין הטובה גרמה לי להרגיש בעל עין טובה.

או זו הבנתי שישנה תשובה נוספת לשאלות במשנתנו:

איזהו חכם? זה שכשאתה נמצא בסביבתו אתה מרגיש חכם. הוא באמת חכם, ולא מרגיש מאוים על ידי חכמתך. אז הוא שואל לדעתך ומתעניין ובאמת גורם גם לך להרגיש חכם.

איזהו גיבור? זה שכשאתה מדבר איתו אתה מרגיש גיבור. כמו לדבר עם מפקד בצה"ל המנוסה בקרבות ומלחמה, או עם לוחם במטכ"ל... והוא מדבר איתך על ענייני צבא כשווה בין שווים. לא תרגיש גיבור ואמיץ? לא תחוש שאין מחסום שיכול לעצור אותך?

איזהו עשיר? זה כשאתה משוחח עימו, אתה מרגיש עשיר. אדם עשיר ורם שמדבר איתך שואל את דעתך על מצב הכלכלה, לא תרגיש עשיר?

וכן הלאה...

איזהו מכובד? ילדים מאוד אהבו את שלומית והסיבה היתה שהיא תמיד התייחסה אליהם בכבוד כאילו הם מבוגרים. תמיד התעניינה מה שלום כל אחיין, ושאלה אותו מה הוא או היא עושים עכשיו, ואיך זה להיות בכיתה...

נסיים בשאלה נוספת – איזוהי בעלת לב טוב ועין טובה? זו שלומית שלנו.

מקורות:

1.         מסכת חגיגה יד:

2.         תוספתא חגיגה ב ו

3.         מסכת ברכות נז:

4.         מסכת סוטה מט.

5.         ירמיה ט כב

6.         מסכת שבת צב:

7.         הר"ן אומר שזה מובן מדוע נביא צריך להיות שלם במידות השכליות (איזהו חכם) ובדרך ארץ (איזהו מכובד), אך מדוע עליו להשתלם במידות הגופניות (איזהו גיבור) ובחומריות (איזהו עשיר)? ראה הסברו שם – דרשות הר"ן ה.

8.         המטרה הזאת שירמיה מסמן- 'הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' - אף רמוזה בפסוק שבן זומא מצטט: איזהו חכם, הלומד מכל אדם. שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי, כי עדותיך שיחה לי'.

​

משנה א':

בֶן זוֹמָא אוֹמֵר:

• אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי.
• אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.
• אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.
• אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

​