פרק ג' משנה יד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

כפיר ישן, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי דוסא בן הרכינס אומר:

שינה של שחרית - שאדם מוסיף לישון בבוקר יותר מצורכו, מתוך עצלות.

ויין של צהרים - "מושך לבו של אדם" (רע"ב).

ושיחת הילדים - שמשתעשע עם ילדיו על חשבון זמן לימודו

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - "שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים" (רע"ב)

מוציאין את האדם מן העולם - אדם הנמשך יתר על המידה אחר הדברים המנויים לעיל, מבזבז את זמנו ומחטיא את ייעודו, וכלשון הרמב"ם: "שאלו הדברים, מונעין ומבטלין מעלת האדם, עד שיצא מן העולם והוא אבד".

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

אריכות ימיו של רבי דוסא בן הרכינס

(את הפירוש למשנה זו כתב יהודה, אח של אוריאל)

רבי דוסא בן הרכינס היה בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי (ערב חורבן בית שני) והאריך ימים עד ימיו של רבי עקיבא, כשישים שנה לאחר חורבן הבית.

לפי הרמב"ם, רבי דוסא חי למעלה מ- 400 שנה (!) - מימי שמעון הצדיק (משיירי כנסת הגדולה, משנה ב' בפרקי אבות) ועד ימיו של רבי עקיבא. האברבנאל אף מחדש שרבי דוסא היה חברו של רבי שמעון ושניהם היו משיירי כנסת הגדולה.

כל מקום שמוזכר בתלמוד סתם רבי דוסא, הכוונה לרבי דוסא בן הרכינס. חכם זה שזכה לאריכות ימים נחשב היה לבר סמכא אליו באו חכמי הדור להיוועץ. כמו כן נודע בעשירותו הרבה ומסופר שכאשר באו חכמי ישראל לבקרו, הושיבם על מיטות זהב [1].

במשנתו מונה רבי דוסא ארבעה דרכים המוציאין את האדם מן העולם = שמקצרין ימיו של אדם (לדעת חלק מהמפרשים). לפי מה שהסברנו לגביו לעיל, אין נאה מרבי דוסא לתת לנו מתכון לאריכות ימים.

לכאורה ניתן לחשוב ש- 'חיים קלים' - שינה של שחרית ויין של צהריים – חיים של תענוגות ללא מאמץ גופני – שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - חיים ללא מאמץ אינטלקטואלי, לכאורה ניתן לחשוב שחיים כאלו ללא דאגות וללא עומס נפשי הם מתכון לחיים ארוכים. האמנם אלו פני הדברים?

לא לפי רבי דוסא בן הרכינס.

רבי דוסא ובית דינו של רבן גמליאל

כפתיחה למשנתנו, נביא סיפור קצר שדרכו ניתן לראות כיצד רבי דוסא בן הרכינס היה חכם גדול באופן עקרוני ובאופן מעשי.

מעשה בפולמוס שהתעורר בשל קידוש החודש (=קביעת תאריך תחילת החודש) שנקבע בהתאם להודאת עדים (שהעידו על צורת הירח), אך לאחר שקיבל רבן גמליאל עדים הם טענו שהירח לא נראה בליל עיבורו (מה שסותר את הקביעה הראשונה).

רבי דוסא בן הרכינס סובר שהעדים על פיהם נקבע החודש הן עדי שקר ומבקר את רבן גמליאל באופן חריף: "עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ?!", ורבי יהושע מצטרף לדבריו.

רבן גמליאל, במטרתו לשמור על אחידות בקביעת החודשים דורש מרבי יהושע לבא אליו במקלו ובמעותיו, ביום שעל פי חישובו של רבי יהושע חל בו יום הכיפורים.

רבי יהושע מתייעץ עם רבי דוסא בן הרכינס והוא נענה "אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו".

כלומר, על אף שרבי דוסא סבר שרבן גמליאל ובית דינו טעו, הוא ידע לתת את הכבוד הראוי לבית הדין.

בסופו של עניין רבן גמליאל הכיר בגדלותו של רבי יהושע, שכן מסופר שלאחר שרבי יהושע בא לפניו במקלו ומעותיו ליבנה, וקיבל את קביעת התאריך של ראש השנה שהוא קבע, "עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי" [2].

ממקרה זה רואים שרבי דוסא בן הרכינס היה מעורה מאוד בענייני העולם הזה וידע לשלב חכמה חריפה ושכל ישר. נעבור מכאן לאמירתו במשנתינו, המקבלת משנה תוקף בהתאם לאומרה.

מדרון חלקלק

המשנה שלנו בעלת אמירה מרכזית אחת – יש לנו ייעוד בעולם ועלינו להשתדל לא לעסוק בטפל ולפספס את העיקר.

הדוגמאות המצורפות נראות, במבט ראשון, כדוגמאות טיפוסיות המתארות באופן כרונולוגי (מהבוקר עד הלילה) כיצד אדם עלול לגלוש לטפל במשך יום שגרתי.

במבט שני אני מוצא בדוגמאות האלה לא רק רצף כרונולוגי של יום מבוזבז, אלא מבנה הדרגתי של אבי טיפוס למעשים בהן התירוצים של אותו אדם הולכים ונעשים 'מתוחכמים' יותר, לכאורה. ודווקא בגלל זה ראוי להתבונן מהצד באופן חותך יותר ולהבין עד כמה התירוצים האלה מגוחכים. נתחיל:

• שינה של שחרית מתארת עצלות הנובעת מקשיים פיסיים. במצב כזה האדם יתרץ שאין לו אפשרות/כח וכיו"ב. התירוץ חלש, אך לסיבה יכולה להיות ממשות הגיונית.

• יין של צהריים מתאר הימשכות אחר פיתויים עד כדי מצב שבו שיקול הדעת נפגע (זה יכול להיות בהשפעת שתיה מרובה, כמתואר במשנה או הרגל רע שקשה להיפטר ממנו. העיקרון זהה). במצב כזה האדם יתרץ שהדבר 'לא היה בשליטתו' (וכמובן שיתחמק מלהסביר איך, בעודו שולט במצב, הוא הביא את עצמו למצב כזה). התירוץ חזק יותר, אך מאחוריו עומדת עמדה חלשה יותר (הוא ככל הנראה הביא עצמו לכך).

• בשיחת הילדים מופיע תחכום רב יותר והתירוצים מתקדמים בהתאם. לכאורה זה חיובי וטוב שאדם יאהב וישחק עם ילדיו. אך נראה שכוונת המשנה היא שהאדם מתחבא מאחורי 'משחקי ילדים ללא תכלית'. אין כאן עניין לחיזוק הקשר עם הילד או חינוכו. מנגד גם אין כאן אתגר, יצירה, מחשבה. מה שהתאים לאדם כילד, ודאי שלא מתאים שיכלה את זמנו בו כמבוגר. יש כאן היתפסות במשהו שנתפס כחיובי בשלב מסוים בחיים, אך השלב הזה חלף לו...

(הביטוי 'שיחה' בפי חז"ל מתאר דברי הבל, שיחה בטלה ולא דברים מרוממים [3]. לא לחינם לשון המשנה היא 'שיחת הילדים' ולא 'דיבור הילדים').

• ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ היא הרף העליון – אותו אדם בוחר להתחבר סביב עמי ארצות ולעסוק בעניינים שאין בהם מאומה. בעיניי זה דומה לשיחת הילדים, רק שכאן אין את התמימות של הילדים ונותרת רק אסופה של אנשים בוגרים שבאופן מודע יוצרים אווירה של כלום סביבם.

במבט שלישי, אני רואה הדרגתיות במידת ההשקעה של האדם על-מנת לפעול בכל רמה כמתואר לעיל.

בהתחלה הוא ישן, לאחר מכן הוא במצב של ערנות (ככל הנראה גם שכרות), ממשיך בשיחת ילדים (בשביל זה הוא כבר צריך להיות ער ומפוכח...) וכלה בהתאספות וכינוס, דבר הדורש משאבים ומאמץ רב יותר.

יהי רצון שנשכיל לקחת את מידת ההשתתפות שלנו מהמקרה האחרון במשנה, אך ננתב אותו לדברים חיוביים.

​

בנימה אישית – שיחת הילדים

בפירוש המשנה התמקדנו בצד השלילי של 'שיחת הילדים' וביארנו שמדובר בשיחה רדודה, שיחת הבל.

מנגד, הזכרנו ש- 'דיבור הילדים' אינו לאו דווקא שלילי. נעמוד כאן על הצד החיובי שבדברים, על הערך שבדיבור נכון ומכבד לילדים. דיבור שמאזין לילד.

את הדברים הבאים כתבה שלהבת, אחיינית של אוריאל:

"לשלומית הייתה את הדרך המיוחדת שלה לדבר עם האחיינים. קשה להגדיר במילים את האופן בו שלומית הייתה מדברת אל האחיינים והאחייניות. מה שהיה מיוחד באופן  ב-ר-ו-ר זה הצחוק ונימת הדיבור שלה. הדרך בה הייתה מתעניינת ושואלת כל אחיין, בכל הגילאים, ופשוט הייתה מדברת עם כל אחד ברמה שלו.

היה בה משהו מאוד ארצי, מאוד down to earth, ותמיד עשתה הרגשה טובה למי שדיבר איתה.

משהו בצחוק ובאיכפתיות ובנימה שבה התבטאה. היא נתנה לנו הילדים להרגיש גדולים וחלק מכולם. הייתה שואלת "אלישע, איך זה בכיתה ג'?", או "מה אתם עושים חופש הגדול?". זה היה כך גם כשאנחנו באנו לבקר את אוריאל ושלומית, תמיד היא נתנה תחושה של בית והתעניינה בכל אחד במה שהוא עושה.

להלן התכתבויות של שלומית עם אחייניתה אילה:

​

משנה יד':

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

​

מקורות:

1.         מסכת יבמות טז' ע"א.

2.         מסכת ראש השנה כה' ע"א

3.         ראה משנה ה' בפרק א' בפרקי אבות - "אל תרבה שיחה עם האשה"

​

התכתבות של שלומית עם אילה, אחיינית של שלומית שהייתה אז בת 5.​