פרק ג' משנה יא' - יג'

לעילוי נשמתה של

שלומית

זרעים עפים ברוח על רקע כלניות, בדרונות בארי.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - מי שעוסק בחכמה במטרה ליישם את הידע בחיי המעשה ולהישמר מן החטא, ומבין שהחכמה עצמה היא אמצעי בלבד,

חכמתו מתקיימת - "שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ, והוא נהנה בה" (רע"ב). כלומר, הוא מוצא סיפוק בחכמה, והיא משתרשת בקרבו.

 

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - "שאינו לומד על מנת לעשות" (רע"ב). הוא רואה בידע ערך בפני עצמו, ואין לו כוונה ליישמו,

אין חכמתו מתקיימת - "הואיל ואין לבבו פונה להיות ירא חטא, אין חכמתו מתקיימת, מתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו, הוא קץ בה ומואסה ומניחה" (רע"ב). אדם אינו יכול לחיות בסתירה פנימית, וכשאורח חייו אינו בהתאם לידיעותיו, הידע "מכביד" עליו והוא זונח אותו.

 

 

הוא (רבי חנינא בן דוסא) היה אומר:

כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת - ביאור הדברים הוא כאמור לעיל, אלא שלעיל דובר ב"יראת חטא" (יישום החכמה כדי להימנע מעבירות "לא תעשה"), וכאן מדובר ב"מעשיו" (יישום החכמה כדי לקיים כהלכה את מצוות ה"עשה").

 

הוא (רבי חנינא בן דוסא) היה אומר:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו – אדם אהוד ומקובל בחברה, רוח המקום [=הקב"ה] נוחה הימנו – כל מי שאהוב למטה - בידוע שהוא אהוב למעלה (רע"ב).- וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

הפרדוקס במשנה

הפירוש והסיפור נכתבו ע"י מתניה (אח של שלומית) ואשתו טל

 

לאחר שהמשניות הקודמות הפליגו בשבח לימוד התורה, בא רבי חנינא בן דוסא ונותן לנו קצת כללים על לימוד התורה. באופן כללי ניתן לפרש את המשנה הראשונה המדברת על יראת חטא - כמעשים שמהם התורה הזהירה להתרחק ולא לעשות אותם, ואת המשנה השניה  המדברת על מעשים – כפעולות שהתורה מצווה לעשות.

 

חלוקה דומה אנו פוגשים בעשרת הדיברות הכתובים בשני לוחות שונים כ'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה'.

במקום אחר חז"ל דורשים את הפסוק הנאמר על ארון הברית "וציפית אותו זהב טהור- מבית ומחוץ תצפנו"[1]: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם" [2].  כל חכמתו חסרת ערך.

 

לכאורה קיים פה פרדוקס, אם 'יראת חטא' היא התרחקות מהדברים שהתורה מורה לנו להימנע מהם - כיצד ייתכן שתבוא לפני הלימוד עצמו? מבלי שאדם לומד – כיצד ידע ממה עליו להימנע? על אותו משקל גם במשנה השנייה, אלמלא ילמד האדם מה צריך לעשות, כיצד מצפה ממנו רבי חנינא שיקום ויעשה?

 

כוונת רבי חנינא בן דוסא

 

רבי חנינא בן דוסא היה מהדור הראשון של התנאים, חי בתקופה לפני חורבן בית המקדש השני והתגורר באזור בקעת נטופה שבגליל התחתון.

נביא קצת מהתיאורים על אופיו של רבי חנינא בן דוסא מן המקורות:

כשהתורה מתארת לנו את התכונות הדרושות לבחירת שופט היא משתמשת לראשונה במונח  'אנשי אמת' [3]. וכשחז"ל פירשו מונח זה הם נתנו כדוגמא את: 'רבי חנינא בן דוסא וחביריו' [4].

עוד אומרת עליו המשנה: 'משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה' [5].

ישנם סיפורים רבים ומופלאים אודותיו, הגמרא מספרת שבערב שבת אחד בין השמשות ראה את בתו והיא עצובה [6] וכששאל אותה לפשר המצב ענתה לו ש"כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת". אמר לה: "בתי מה אכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק".  ואכן מסופר כי "היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

קרה נס והחומץ דלק כשמן והאיר את הבית לכל אורך השבת!

 

מתיאורי חז"ל עולה שרבי חנינא היה 'איש אמת', 'איש מעשה' וזכה להיות בעל נס.

 

עם זאת, הסיפור על החומץ שופך אור אחר על תפיסתו והלך רוחו של רבי חנינא.

רבי חנינא רואה חשיבות עיקרית בכוונתה של הבת להדליק את האור. ואת השמן כאמצעי. ולכן שואל אותה בתמימות 'מה אכפת לך?' רוצה לומר – בתי, את שלך עשית וזה מה שחשוב. ומעשה הנס בעצם בא ומחזק את טענתו.

 

לאור התבוננות זו אפשר להשליך על משנתנו – שרבי חנינא אומר כי רק במקרה שיראת החטא היא הכוונה ואילו החכמה היא האמצעי - מתקיימת חוכמתו של הלומד.

ניתן אולי לענות על הפרדוקס כך: באמת אם אין חכמה ולימוד לא יכולה להיות יראה, האדם אינו נולד בעל ידע ולא יכול לדעת ממה עליו להתרחק או מה כן עליו לעשות. אולם כדי שהחכמה תבוא לידי ביטוי במובן המקורי והאמיתי שלה, האדם חייב להתכוון ולהציב לו את יישום משמעות הלימוד כמטרה עוד מההתחלה, בטרם יתחיל ללמוד, כדי שהלימוד לא יהיה בעינו כתאורטי או חכמה גרידא. עליו לשאוף ליראת החטא וללמוד לשם עשייה.

 

כך ניתן לפרש את הניסוח במשנה השנייה:

"כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת " - הלומד השכיל להציב לעצמו את היעד, תכלית לימודו היא יישום הלימוד בפועל. אולם כעת הוא עדיין אינו יודע מה עליו לעשות, ולכן הוא מוסיף לעצמו חכמה. ואכן אדם כזה יגשים את מטרתו - "חכמתו מתקיימת"- יש לה קיום מעשי.

 

רוח הבריות ורוח המקום

 

רבי חנינא בן דוסא בא ומדגיש כי חכמה ללא יראת שמים או מעשים שנגזרים מחכמה זאת, אין לה בעצם כל ערך, והיא מפספסת את המטרה שלשמה לומדים תורה - התעלות הנשמה והתקרבות לדרכיו של הבורא.

 

בשלושת המשניות רבי חנינא לא משאיר מקום לספק ונותן תיאור מאד חותך וברור של כללים לאדם הלומד, ולאדם בכלל.

בשתי אמרותיו הראשונות הוא פונה לאדם הבא להוסיף לעצמו דעת וחוכמה ומזהיר אותו שהדגש צריך להיות על הביצועים והמעשים כבסיס קריטי לעצם החכמה, אך מה הקשר למשנה השלישית?

 

 

במשנה השלישית רבי חנינא ממש מפיל אותנו מהכיסא ואומר שאם רוח הציבור לא נוחה מאדם מסוים אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו, ופה אולי אפשר לקשר לדבריו הראשונים שאפילו במקרה ומעשיו כן מרובים והוא כן ירא חטא ובאמת משתדל אך עדיין אינו מקובל בחברה ("אין דעת הבריות נוחה הימנו"), יוצא שכל מאמציו לשווא מאחר ואינו מכוון למקום הנכון, (וכיצד חכמתו תתקיים אחריו, אם אין דבריו נשמעים ומתקבלים בחברה? מי ימשיך את מורשתו?) ולכן ניתן לראות זאת כאילו רבי חנינא נותן לנו סוג של סימן ומראה דרך: איך תדע אם מעשיך מקובלים בשמים? הסתכל בחברה בה אתה חי, והאם הסביבה שלך מקבלת אותך.

 

 

בנימה אישית – שרוח הבריות נוחה הימנה

 

מאד אהבנו לבקר את שלומית ואוריאל בביתם, וזכורה לנו היטב האווירה החמה והנעימה ששרתה בבית. כאשר באנו שלומית ישר הייתה מתיישבת בנוחות לידנו בסלון, ולא ממהרת למטבח או לארגון דבר זה או אחר. היא נתנה את ההרגשה של כמה כיף שבאנו, ושהיא הכי רוצה עכשיו שנשב ונשוחח, תכף אם נרצה נשתה קפה ונוציא כיבוד, אבל זה ממש לא העיקר, העיקר זה אנחנו, המפגש ותחושת הביחד. שלומית ידעה להבחין בין עיקר וטפל והייתה מארחת נפלאה, שהיתה לה את היכולת להקשיב לך עד הסוף ולענות בצורה שמראה שהבינה לגמרי מה כוונתך ולתת את העצה המדויקת.

 

הדבר בא לידי ביטוי בהרבה תחומים בהם שלומית הייתה מנתחת סיטואציות וקונפליקטים מחיי היומיום בצורה מאד בהירה והגיונית, כאשר הייתה נותנת משקל לכוונה של הדברים ולא הייתה מושפעת בקלות משיקולים אמוציונליים. כיום מאד חסרות לנו ההתלבטויות המשותפות עם שלומית ודרכי ההגעה לפתרון מספק.

 

מקורות:

1.         שמות כא' יא'

2.         יומא עב ע"ב

3.         שמות יח' כא'

4.         מכילתא יתרו פרשה כו

5.         סוטה מט ע''א

6.         תענית כה ע"א

משנה יא':

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

משנה יב':

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

משנה יג':

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.וְכָל שֶּׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.