פרק ג' משנה טז'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

פינגווין, Simons town, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי ישמעאל אומר:

הוי קל לראש - "למי שהוא ראש וגדול ממך, הוי קל אליו לשמוע למצוותיו, וכל אשר יאמר אליך עשה" (מדרש שמואל). אל תנהל "מלחמות כבוד" נגד אדם הנחשב (או מחשיב את עצמו) לגדול ממך.

ונוח לתשחורת - "ואם הוא קטן ממך בשנים, ועם כל זה רוצה להתגאות עליך, עם כל זה תהיה נוח לילדותו ולנערותו" (מדרש שמואל - הוא מבאר "תשחורת" מלשון שיער שחור, צעיר).

והוי מקבל את כל האדם בשמחה - "ואחר שהזהיר על הקטן ועל הגדול, בא להזהיר על שאר כללות בני אדם, דבר השווה לכל נפש, וזהו שאמר 'והוי מקבל את כל האדם בשמחה', כי לעניין שיקבלם בשמחה, כולם שווים, הקטנים עם הגדולים והבינונים" (מדרש שמואל).

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

רבי ישמעאל – מי אתה?

הפירוש נכתב על ידי דני, גיסה של שלומית

כפי שפירשתי כבר בעבר, נדמה לי שאת הפירושים למשניות נבין היטב על רקע הדמות שמיוחסת לו המשנה. דומני כי קשה להבין את עומקם של הדברים מבלי להבין מיהו הרב שאמר את הדברים ומהו הרקע שלו.

רבי ישמעאל הוא רבי ישמעאל בן אלישע (על פי חלק מהחוקרים והפרשנים [1]), בן דורו של רבי עקיבא, שחי ערב החורבן ובדור שלאחר חורבן בית המקדש השני (שהתרחש בשבעים לספירה). רבות הן הסוגיות במדרש ובתלמוד בהן רבי עקיבא ורבי ישמעאל חולקים אחד על השני.

בני עדות אשכנז ודאי מכירים את רבי ישמעאל מניסוח שלוש עשרה הכללים שלו בהם התורה נדרשת, נוסח המופיע כחלק מתפילת השחרית היומית.

על ילדותו הקשה של רבי ישמעאל אנו למדים הן מהתלמוד הירושלמי [2] והן מהתלמוד הבבלי [3], שם עולה כי אחרי חורבן בית המקדש השני, בו נחרבה העיר ירושלים ובית המקדש שעמד במרכזה, יהודים רבים נלקחו בשבי הרומי.

התלמוד מספר על מפגש מרגש בעיר רומא בין תלמיד חכם בשם רבי יהושע לבין ילד קטן שנשבה על ידי הרומיים. "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים".

בדיאלוג שבין אותו תלמיד חכם לבין הילד, הילד מפגין בקיאות רבה בפסוקי התנ"ך ועושה רושם עז על רבי יהושע. וכך מבטיח רבי יהושע:

"אמר (רבי יהושע) מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה (=לשון שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל, ומנו (=ומי הוא?) רבי ישמעאל בן אלישע".      

רבי יהושע משוכנע כי לילד עוד צפוי עתיד תורני עשיר, והוא נשבע שהוא אינו עוזב את רומא עד שהוא משחרר את הילד. ואכן רבי יהושע פדה את אותו הילד מתוך השבי, לקח אותו חזרה לארץ ישראל, ושם הוא צמח וגדל בבית מדרשו של רבי יהושע והפך לתלמיד חכם בזכות עצמו, הלוא הוא רבי ישמעאל.

נא להתנהג בהתאם

המשניות שבפרקי אבות שונות ומגוונות אחת מהשנייה, הן בתוכנן והן במשמעותן, אך נראה שיש קו שמחבר בין רוב המשניות. עיון קצר בפרקי אבות מעלה כי משניות רבות מדברות על מידות של בני אדם, מהי התנהגות ראויה, ובאיזה תכונות ידבק האדם.

כך גם אומר הרמב"ם בהקדמה שלו לפירוש המשנה בבואו להסביר על מהותה של מסכת אבות:

"והעניין השני שהוא רוצה לזכור במסכת זו: מוסר כל חכם מן החכמים עליהם השלום כדי שנלמד מהם המידות הטובות".

נראה כי גם במשנה שלפנינו רבי ישמעאל מלמד אותנו מהי התנהגות ראויה, מהם מידות טובות וכיצד עלינו להתנהג במצבים שונים.

אין זה מקרי בעיניי שנושא ההתנהגות עומד במרכזו של סיפור מופלא אחר המיוחס לרבי ישמעאל. במסכת ברכות דף ז' עמוד א' מובא כך:

" תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים (בקודש הקודשים, המקום הכי מקודש במקדש), וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונִענע לי בראשו".

אין כאן המקום להרחיב על מדרש נפלא זה אך די להזכיר את נושא ההתנהגות כדי להבין שנושא זה היה קרוב ללבו של רבי ישמעאל. בהקשר זה רק נאמר כי רבי ישמעאל אינו מסתפק בלהורות לנו מהן מידותיו הראויות של בני אדם כדוגמת משנתינו, אלא הוא מורה גם לבורא עולם ולשליחיו מהן מידותיהם הראויות גם כן.

נער הייתי גם זקנתי

הרב בני לאו בספרו חכמים כרך ב' מצביע על קו המאפיין את דרשותיו של רבי ישמעאל במדרש ובתלמוד העולה מתוך סיפור הילדות שלו, וכך הוא מסכם:

"רבי ישמעאל חי אפוא בתודעה של תורת הגמול".

מתוך ההקשר של סיפור השבי והחורבן, נראה כי רבי ישמעאל מייחס את סיבת החורבן לחטאים חברתיים של היהודים באותה העת. אך דומני כי על פי תפיסתו של הרב לאו ניתן לפרש את הגמול לא רק במובן הקיומי אלא גם במובן הפיזי והמעשי. רבי ישמעאל לא נשאר אדיש לחוויה המטלטלת של ילד הנלקח בשבי העומד בפני אי וודאות, הפדיון המפתיע והשחרור להיות אדם חופשי. הוא "נולד מחדש" על ידי רבי יהושע ומרגיש צורך גם בחייו האישיים וגם במדרשים שלו לגמול ולתת לאחרים.

לאור זאת ניתן אולי להבין את הוראותיו של רבי ישמעאל במשנתנו. הפרשנים לאורך הדורות נחלקו מיהו אותו הראש ומהו התשחורת? יש שפירשו שמדובר בסוגים שונים של אנשים (ראש במובן של אדם רם וחשוב, תשחורת במובן של שחר, ילד, צעיר). אחרים פירשו שמדובר בשלבים שונים על ציר החיים (ראש במובן של תחילת הדרך, תשחורת במובן של שחור, זקנה, עייפות).

נראה כי המשותף לפירושים השונים הוא ההתייחסות לאדם ולזמן באופן הראוי, בהתאם לנסיבות. בין אם מדובר באנשים בדרגים כה שונים או בין אם מדובר בתקופות חיים כה שונות, ההתייחסות וההתנהגות שלנו צריכה להיות מותאמת למצב העומד בפנינו.

נשים לב שבמשנה שלנו רבי ישמעאל מדבר על שלושה סוגים שונים של התנהגות והתייחסות, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם השני: קל, נוח ושמח. נראה כי הוא מורה לנו להתנהג ולהתייחס קצת אחרת בשלושה מצבים שונים. לכאורה הדרישה שלו אינה פשוטה ואינה מובנת מפני שאישיותם של בני אדם היא עקבית. אך במבט שני אין זה אמור להפתיע אותנו מפני שמחקרים רבים בפסיכולוגיה החברתית כבר עמדו על כך שהתנהגות בני אדם אינה אחידה על פני מצבים שונים אלא משתנה ממצב למצב.

אך מעל לכל, ישנו מצב אחד בו רבי ישמעאל מורה לנו שההתנהגות שלנו צריכה להיות אחידה ושווה, לכל אדם ולכל תקופה, המצב בו אנחנו מקבלים ומברכים כל אחד בשמחה. לאור סיפור ילדותו הייחודי, שביו של רבי ישמעאל ושחרורו, אפשר היה לצפות שהתייחסותו כלפי בני אדם אחרים תהיה של חשדנות, מרירות, ובאופן כללי שלילית. אך נראה שההפך הוא הנכון והוא מורה לנו במשנתנו לקבל כל אדם בשמחה ובצורה חיובית.

רבי ישמעאל אינו מדריך אותנו כיצד להגיע למצב בו אנחנו מקבלים כל אדם בשמחה, הרי לכל אחד ברור שדבר זה אינו בא באופן טבעי ואינו ניתן לעשות בקלות. ייתכן וזה המסר המכוון של רבי ישמעאל, שאין דרך פשוטה וברורה אלא כל אחד רוכש לעצמו, בהתאם לנסיבות, את הדרך בה הוא ילמד לקבל כל אדם בשמחה.

​

בנימה אישית – הוי מקבל כל אדם בשמחה, תמיד

קרן אחות של שלומית מספרת:

רבות דובר בשמחה השופעת של שלומית, בצחוק המדבק שלה, בכך שפעמים נדירות ביותר היתה מתרגזת, כועסת או מתעצבנת. השמחה שלה נבעה ממקור עמוק ואפיין אותה בכל שלב בחיים.

לכן גם לא קשה לזכור אותה כפשוטה של המשנה - מקבלת כל אדם בשמחה.

הדוגמא הטריה ביותר בראש שלי היא מהיום השמיני ללידת התאומים של שלומית ואוריאל, מהברית של בנה של שלומית. מטבע הדברים ברית היא ארוע מלחיץ - אחרי לידה, ארגון הטקס, הסעודה, האולם, ופה יש עוד תאומה שצריך לדאוג לה... אבל שלומית ישבה בנחת, כששום דבר מאלה לא מטריד אותה וקיבלה כל אדם שנכנס בשמחה רבה, נותנת לכל אחד את התחושה שההגעה שלו והנוכחות שלו בארוע חשובה ומשמחת. לא יכולתי שלא להתפעל מהאופן בו ליהטטה בין כולם- חברים מהעבודה, חברים מהלימודים, משפחה קרובה ורחוקה, כולם זכו לחיוך, לברכה וליחס אישי. הכול בשמחה ובנחת. 

תכונה נוספת של שלומית שלדעתי אפשרה לה באמת ובתמים לקבל פני כל אדם בשמחה היה חוסר השיפוטיות שלה כלפי האחר. כשאתה לא שופט את האדם מולך, קל יותר לקבל את פניו בשמחה אמיתית - קל יותר לקבל את כל האדם בשמחה.

נסיים ב 'תניא' - שירו של אברהם פריד שמילותיו הן אותו מדרש מופלא שהזכרנו לעיל, בו רבי ישמעאל נכנס לפני ולפנים וברך את הקב"ה.

מקורות:

 1. הדעות חלוקות ונעות בין כך שהיה 'רבי ישמעאל' אחד ויחיד לבין שהיו שניים ואף שלושה 'רבי ישמעאל'-ים. עוד על כך בויקיפדיה: זיהוי רבי ישמעאל

2.         מסכת הוריות, פרק ג'.

3.         מסכת גיטין, דף נח' ע"א.

​

משנה טו':

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.

​