פרק ג' משנה טו'
לעילוי נשמתה של
שלומית
ערפל של בוקר בשדה למרגלות נצרת. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי אלעזר המודעי אומר - במשנה זו מונה רבי אלעזר המודעי חמישה דברים שהעושה אותם "אין לו חלק לעולם הבא":
- המחלל את הקדשים - מי שדרכו למעול בקרבנות ובדברים שהוקדשו לבית המקדש, או שמתוך זלזול גורם פסול לקרבנות.
- והמבזה את המועדות - נוהג במועדי ישראל מנהג חול.
- והמלבין פני חברו ברבים - המבייש את חברו בפומבי.
- והמפר בריתו של אברהם ע"ה - "שלא מל, או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול".
- והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה - יש מפרשים ש"מגלה פנים" הוא לשון חוצפה (כמו עזות פנים, גילוי פנים) ויש מפרשים שהכוונה למי שמפרש פירושים בתורה שלא כהוגן, היינו, שמפרש מדעתו פירושים המנוגדים לפירושים המקובלים בחז"ל, ומבכר דעתו על פני דעתם.
לפי המאירי, הכוונה היא למי שמוציא את איסורי התורה מפשוטם ומפרש אותם כסמלים ורמזים. למשל, האומר שאין איסור לאכול חזיר, אלא רק משל הוא, שלא יהיו מידותינו מלוכלכות ומגונות.
אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא - אם לא חזר בתשובה (רע"ב).
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
רבי אלעזר המודעי ובר כוכבא
נכתב על ידי גד, דוד של שלומית
רבי אלעזר המודעי היה תנא בן הדור השלישי, חי בתקופתו של ר' עקיבא (בערך 50-150 לספירה). שמו מעיד עליו שמוצאו העיר מודיעין או ב'הר המודעי' ליד ירושלים. הוא מוזכר במשנה רק במקום זה, אולם כמה פעמים במדרשים ובברייתות.
התלמוד מספר שישב עם ר' טרפון ור' ישמעאל ושאר החכמים ודרש כי "מָן שירד להם לישראל (במדבר) היה גבוה שישים אמה". כלומר בגובה של 30 מטר!
רבי טרפון ענה בתרעומת: "מודעי! עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו", וכנגדו הוכיח רבי אלעזר המודעי את דבריו מהשוואה לפסוקים המדברים על גובה מפלס המים במבול.
בימי מרד בר כוכבא היה מנהיגם הרוחני של נצורי ביתר, ובזכות תעניתו ותפילותיו לא נפלה ביתר. שומרוני העליל בפני בר כוכבא שר' אלעזר מתכוון למסור את העיר. בר כוכבא חקר את ר' אלעזר והוא הכחיש את העלילה, למרות זאת בעט בר כוכבא בר' אלעזר עד שמת. "מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוי רעי האליל עזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרעו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה יא, יז).
כלומר, הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה. מיד נלכדה העיר ביתר, ונהרג בר כוכבא" [1].
המדרש ממשיך לספר שעם מותו פסקה ההגנה האלוקית ואנדריאנוס כבש את ביתר.
מדוע רבי אלעזר מתריע דווקא על חמישה איסורים אלה?
ר' אלעזר מונה חמש עברות הנובעות מכך שאדם מאמין ברוחניות ככוח עליון, כופר בתפקידו בעולם החומרי, ובכך טועה במצבים מורכבים. כפי שמיד נראה, תקופתו ההיסטורית, דיכוי מרד בר כוכבא ע"י אנדריאנוס קיסר רומא, היא הרקע לדבריו.
מרד בר כוכבא, שבתחילה זכה להצלחה מסוימת, דוכא לבסוף ביד קשה על ידי אנדריאנוס. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ כמעט והוכחד. שלוש השנים הללו בהן שלט בר כוכבא ביהודה היו תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל.
לאחר דיכוי המרד, אנדריאנוס גזר על היהודים מספר תקנות, הנקראות במקורות היהודיים "גזירות השמד", אשר מטרתם עקירת האלמנטים הלאומיים והדתיים מהקהילה היהודית ביהודה. בין גזרותיו היו:
- איסור על המילה
- איסור לסמוך חכמים
- איסור שמירת השבת
מי שלא נשמע לגזירות והמשיך בקיום המצוות נענש במלוא החומרה, הוצא להורג בעינויים. מתקופה זו מוכרים לנו עשרת הרוגי מלכות [2], שמתו באותם הימים על קידוש ה'.
המשותף בין חמשת עברות אלו הם האיסורים שהטיל אנדריאנוס על קיום המצוות, ההיתרים והפשרות שנאלץ האדם הפשוט לעשות באותם ימים בכדי לשמור על הזהות היהודית, לעיתים בניגוד לדעת חכמים. לעת מצוק שכזאת, היו כאלו שהפסיקו לקיים מצוות מעשיות, אך שמרו על 'יהדות רוחנית'.
למה הכוונה? שמירה והקפדה על כל מה שאינו סותר את חוקי אנדריאנוס. במשך השנים הפך הכורח להשקפת עולם, ומה שאולי היה יכול להתקיים ככורח זמני בלבד הפך לאידיאולוגיה שניסו להצדיקה מלכתחילה.
בעקבות כך, לאורך הזמן, האיסור הרביעי במשנה – המפר בריתו של אברהם אבינו - האיסור למול את הבנים – החל לקבל אצל היהודים הצדקה מצפונית ומוסרית, ש"אסור לשנות ולהשלים את מעשי הבריאה, ובמקום זה יש לחזק את הקשר הרוחני לבורא".
מי שעושה סלקציה בין המצוות, מחליט אילו מצוות 'אינן רלוונטיות', אולי 'לא מוסריות' או 'לא מתאימות לזמננו', 'לא מתאימות לי כרגע' - סופו שיכחיש את המצוות כולם.
ר' אלעזר בא לעצור את המגמה המסוכנת הזו. בחמשת איסוריו ישנו רצף:
מי שמחלל את הקודשים ומבזה את המועדות, סופו להלבין פני חברו ברבים.
מי שכופר במצוות מילה, סופו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ולכפור במצוות המעשיות כולן.
גם אם יש בידו תורה ומעשים טובים - אותם מעשים שבחר לעשות, אין לו חלק בעולם הבא.
המלבין פני חברו ברבים
בעל 'אור המשנה' מבאר שר' אלעזר המודעי מדבר על מעשים שמותרים על פי ההלכה, אבל מנוגדים לכוונת התורה.
וודאי שאדם המלבין פני חברו ברבים יימצא 'צידוקים' להתנהגותו. כמה זהירות נדרשת במצב זה, שהנו כ-'לב' של חמשת האיסורים במשנה, שכן "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא".
התלמוד אף אומר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" [3].
וכתב על כך הראי"ה קוק: "ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומדים בעצמם רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלווה עמם אבדן הכבוד האנושי, אינו נחשב לחיים אנושיים...
על כן, נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפילו באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. על כן מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהיה נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת" [4].
בנימה אישית – חלק לעולם הבא
לזכרה של שלומית ז"ל יאמר שכל מעשיה היו לשם שמים. עזרה לזולת, הקפדה על מנהגי אבות, שילוב בין תורה ועבודה, נועם הליכות ומעשי חסד והתנדבות, יחד עם תורה ומעשים טובים. בוודאי שחלקה בעולם הבא וזכותה תגן עלינו.
בפירוש המשנה דיברנו על כך שדבריו של רבי אלעזר באו בעקבות הפגיעה במסורת היהודית בימי "גזירות השמד" של אנדריאנוס קיסר.
להלן סיפור קצר שאוריאל סיפר על "מסורת משפחתית" שהייתה חשובה לשלומית:
"שלומית סיפרה לי על מנהג מאוד נחמד שהוריה נהגו לעשות בילדותה: כדי לציין את כניסתו של חודש חדש, הוריה היו לוקחים את כל הילדים לבילוי משפחתי מדי ליל ראש חודש, לרוב הם היו הולכים לאכול גלידה. שלומית מאוד אהבה את המנהג הזה ואמרה לי מספר פעמים שהיא רוצה שננהג כך עם ילדינו. זו דרך נחמדה להמחיש שמתחיל חודש חדש ותורם לגיבוש המשפחתי."
מקורות:
1. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה
2. עיין ערך "אנדריאנוס" בויקיפדיה
3. מסכת ברכות מג ע"ב
4. עין אי"ה, ברכות פרק ו אות מז
משנה טו':
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:
הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה,
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.