פרק ג' משנה ט' - י'

לעילוי נשמתה של

שלומית

בריכה בעין פרת, נחל פרת, צפון מזרחית לירושלים.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי דוסתאי ברבי ינאי (- בן רבי ינאי), משום (- בשם) רבי מאיר, אומר:

 

כל השוכח דבר אחד ממשנתו - שמתרשל וזונח את חובתו לחזור על תלמודו, ומתוך כך בא לידי שכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

שנאמר: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' - פסוק זה מובא כאסמכתא לכך שזכירת דברים בעלי ערך, וההקפדה שלא לשכוח אותם, הן בבחינת שמירת הנפש, כלשון הפסוק "ושמור נפשך" (בפסוק עצמו מדובר על זכירת מעמד הר סיני, הניסים שאירעו לעם ישראל וכו).

 

יכול אפילו תקפה עליו משנתו? - כלומר, שמא יעלה על דעתך, שלשון חריפה זו ("מתחייב בנפשו") מתייחסת גם למי ששכח תלמודו לא מחמת הזנחת הלימוד אלא עקב הקושי שבו?

תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך' - הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מליבו - מלשון הפסוק ("יסורו מלבבך") מדייקת המשנה שמדובר באדם השוכח כתוצאה מהתרשלות ומחוסר שימת לב לזכירת הדבר. רק על אדם כזה ראוי לומר ביטוי חריף כ"מתחייב בנפשו".

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

שתי משניות – רצף אחד

 

לעומת משנתו של רבי חנינא בן דוסא, שקראנו לפני מספר משניות – "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" – במשניותינו ישנה התקדמות!

כבר איננו עוסקים באדם המתבטל מלימוד תורה, אלא באדם הלומד תורה – "מהלך בדרך ושונה" – הוא מקיים לימוד תורה לא רק "בשבתך בביתך" אלא גם "ובלכתך בדרך", אך ישנו פגם בהתמדתו בלימוד התורה.

הוא מפסיק באמצע לימודו להתפעל מיופי חיצוני, או שהוא שוכח דבר אחד ממשנתו.

 

לפי פירוש יין לבנון, יש כאן רצף אחד. אם נזכר ברבי אליעזר בן הורקנוסבור סוד שאיננו מאבד טיפה – הזכרון שלו נבע מאהבת תורה עצומה שהייתה לו, כל לימוד נחרט בליבו וממילא לא נשכח.

כך במשניותינו, ברגע שיופי חיצוני מצליח להפסיק תלמיד מלימודו, סימן הוא לרפיון באהבת התורה שלו. ממילא הדרך לשכחת דבר אחד ממשנתו , קצרה היא.

על פניו נראה ממשנתו של רבי יעקב שהתפעלות מיופי הבריאה הנו פיתוי העומד בסתירה ללימוד התורה.

קודם נעמיק במשנה י', אך כשנחזור ונעמיק בדברי רבי יעקב, נראה שאין הדברים כך בהכרח!

 

משנה י' - כל השוכח דבר אחד ממשנתו

 

נשים לב ללשון המיוחדת של רבי דוסתאי ברבי ינאי במשנה י'. הוא לא אמר השוכח דבר ממשנתו... , אלא השוכח דבר  א ח ד  ממשנתו. אפילו שכחת פרט קטן מלימוד התורה הוא דבר בעייתי (ואמנם בסוף המשנה ישנה הסתייגות והכרה שזה חמור רק כאשר "יושב ומסירם מליבו" - זאת בעיה רק כאשר זה נובע משינוי של פחיתות ביחס ללימוד התורה).

 

את החשיבות של כל פרט קטן, כל מעשה קטן של בני אדם בפני הקב"ה, ניתן לראות מדרשה אחרת של רבי דוסתאי: [1]

"דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.אדם מביא דורון גדול למלך - ספק מקבלין אותו הימנו, ספק אין מקבלין אותו הימנו.(ואפילו מקבלין אותו) - ספק רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך.

 

והקב"ה אינו כן.

אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: 'ואני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך' ".

 

עניין הזהירות משכחת לימוד התורה, אותו מביא רבי דוסתאי ברבי בשם רבי מאיר, התקיים במלואו אצל רבי מאיר. מסופר במסכת מגילה:"מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה באסיא, ולא היתה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה". [2]

 

ההלכה קובעת שכדי לצאת ידי חובת מצוות מקרא מגילת אסתר בפורים, יש לקרוא מתוך מגילה הכתובה בדיו על קלף. רבי מאיר הגיע למקום מרוחק באסיא שלא היה בה מגילת אסתר ולכן הוא נאלץ לכתוב את המגילה.

 

אך ההלכה גם קובעת שהמגילה צריכה להכתב ע"י העתקה מכתב ולא להכתב בע"פ (אחרת, ישנו חשש שנפלה טעות בכתיבה והמגילה נחשבת כפסולה).

 

הגמרא עצמה שואלת איך רבי מאיר נהג כך וכתב מתוך הזכרון, הרי "אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב"?

עונה על כך רבי אבהו, שרבי מאיר היה יוצא דופן בעניין זה. ברבי מאיר התקיים הפסוק "ועפעפיך יישרו נגדך" (משלי ד' כה') - השכחה לא נגעה בו וכל לימודו תמיד היה לנגד עיניו.

 

משנה ט' – ומפסיק ממשנתו ואומר: "מה נאה אילן זה?"

 

ביהדות מקורות רבים הרואים בחיוב את מפגש האדם עם הטבע (עוד על כך בהרחבה – יחס היהדות לטיולים בטבע), אולם הרושם הראשוני מהמשנה הוא שהיהדות שוללת את הטבע וחפצה בניתוק ממנו, על יופיו והדרו!

 

מסקנה זו תמוהה יותר בעיקר לאור הדוגמה שרבי יעקב נוקב במשנתו: "מה נאה אילן זה?" – הרי ההלכה היהודית קובעת מפורשות שבחודש ניסן יש לברך על אילנות מאכל המלבלבים ומוציאים פרחים:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת, (כְּדֵי) לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם".

 

כיצד הדברים מסתדרים? יש להנות מאילן נאה או שאין להנות ממנו?

 

הרב צבי יהודה קוק מדייק בלשון רבי יעקב והופך את הפירוש הרגיל של משנתנו על פניו - לא בריחה מהטבע אלא התבוננות בטבע ב"עיניים יהודיות".

 

הדברים עמוקים ומרהיבים וכך הוא מדייק: [3]

לכאורה ניתן היה לנסח את המשנה כך "המהלך בדרך ושונה ואומר "מה נאה אילן זה"...כאילו מתחייב בנפשו". אך רבי יעקב הוסיף שתי מילים חשובות, "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר "מה נאה אילן זה"...כאילו מתחייב בנפשו".

וכי מה הוסיפו לנו שתי מילים אלו? גם בלעדיהם ברור שהאדם עצר את לימודו כדי להתפעל מיופי הבריאה?

אלא שזהו לב העניין! התלמיד יצא מבית המדרש וכאשר הוא נפגש עם העולם בחוץ הוא הפסיק את לימודו. הוא ניתק בין התורה לבין העולם שמחוץ לבית המדרש. הוא השאיר את התורה בין כתלי בית המדרש והפריד בין התורה לבין הטבע - הוא רואה אילן נאה וניר נאה, אך אינו מקשרם לקב"ה ולתורה שהוא למד.

 

כלומר רבי יעקב דורש מאתנו מדריגה גבוהה מאוד, שנראה את הקב"ה בכל אשר נפנה.

 

הקב"ה מתגלה אלינו דרך עולמנו שלנו, אך כדי להצליח לראותו בפרטי הבריאה, בהוד ובהדר של הטבע, אל לנו להפסיק את לימודנו אלא להפך, עלינו להעמיק בתורה.

 

הרב צבי יהודה אף רואה בדברים רצף למשנה נוספת של רבי יעקב בפרקי אבות (פרק ד' משנה כא'):

"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין".

 

וכך אומר הרב צבי יהודה:

"כפרוזדור: כן 'העולם הזה' ו'העולם הבא' אינם שתי רשויות, שני עולמות נפרדים, אלא רשות אחת, רשות יחידו-של-עולם... לפיכך האור והנועם, הגדול והנשגב, הממלא את טרקלין העולם הבא, הרי הוא חודר ושופע בכל מלוא הפרוזדור העולם הזה".

 

עולמנו שלנו, מעצם כך שהוא יכול לשמש כפרוזדור בפני העולם הבא, הרי שהוא קשור לעולם הבא וגם מבטא אותו. כלומר העולם הזה מעצם מהותו כ"גשר לעולם הבא" מקבל מהעולם הבא אור ושפע אלוקי.

אך זה תלוי בנו, בבנייננו הרוחני, האם נזכה לראות ולהבחין באור הזה בעודנו בעולם הזה. [4]

 

 

מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!

מדוע רבי יעקב נוקט דווקא בדוגמה של אילן יפה וניר (=שדה חרוש) יפה? הוא יכל למצוא משהו שמושך יותר את העין, דוגמת הרואה פרח יפה?

ננסה להתבונן באילן ובניר "בעיניים יהודיות".

 

האילן מבטא חיבור של שמים וארץ. הוא לוקח מינרלים מהאדמה, פונה לשמים (לפוטסינטזה) ומעלה אותם מעלה מעלה. עצם שייוכו לעולם הצומח מסמל דבקות מוחלטת ברצון האלוקי. הצומח יותר "חי" מן הדומם הסטטי, אך מנגד אין לו את החופשיות של מדריגת בעלי החיים. הוא דבק לגמרי בתפקיד שייועד לו.

 

האילן הנאה, שמבטא גם יופי בראשיתי (העצים בגן עדן), דבק בשליחות בוראו ומרומם את דרגת הדומם לשמים, מרומם את החומר אל הרוח.

 

 

זהו לימוד נהדר ולוואי שנפנים אותו במפגש אקראי עם אילן נאה. אך מדוע רבי יעקב גם מזכיר ניר נאה? לעומת היופי הבראשיתי שיד אדם לא נגעה בו, הניר, השדה החרוש, מבטא את תחילת השותפות של האדם עם הקב"ה במעשה הבריאה.

מפורסם המדרש [5] שבו "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?".

רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים!" ונימק זאת בשאלה רטורית – מה עדיף, חיטים או לחם?

 

הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יהיה שותף פעיל בו – "אשר ברא אלוקים לעשות" [6]. ברא חיטים כדי שהאדם יטחנם לקמח ויכין מהם לחם. הלחם מבטא את פסגת השותפות של האדם עם הבורא.

הניר בצניעותו, השדה החרוש הממתין לזרעים, מבטא את תחילת השותפות הזאת, שסופה בלחם.

 

רבי יעקב מדריך אותנו להתבונן ולראות את צילו של הקב"ה לא רק בטבע בראשיתי, אלא גם ביצירה האנושית, גם כשאינה שלמה עדיין.

משנה זו רלוונטית מתמיד בימינו, בו הטכנולוגיה האנושית היא כבר חלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מתבוננים אף על הטבע הבראשיתי עצמו.

 

בנימה אישית – כיף לטייל

 

מאוד ברור מכל התמונות שמלוות את הלימוד שלנו כמה שלומית אהבה לטייל בטבע. היא הייתה מנצלת כל הזדמנות כדי לצאת החוצה ולהכיר מקומות חדשים או ללכת אל החורשה הישנה והטובה ולחשוב על דברים.

 

טל, חברה טובה של שלומית מספרת:

"שני סיפורים על שלומית בהקשר של התפעלות מטבע הבריאה:

שלומית מאד אהבה טבע ולטייל המון, בכל חופשת סמסטר וגם כשלא היו חופשות מצאה זמן לטייל עם חברות בארץ.באחת מחופשות הסמסטר שלומית הצליחה להוציא אותי לראות פריחת חלמוניות. אחרי שנסענו שעה וחצי בערך בחמישה טרמפים שונים, הגענו לאיזו קרחת יער ובה כמה חלמוניות בודדות.

 

אני שציפיתי למצוא שדה חלמוניות לפחות כמו המרבדים האדומים בפריחת הכלניות (באזור הנגב המערבי) התאכזבתי, אבל שלומית קרנה מאושר... אני לא יכולה לתאר את התרגשותה למראה החלמוניות, התרגשות אמיתית מהטבע ומהבריאה שבסוף לגמרי הדביקה אותי.מאז היא קיבלה אצלי תמונה של חלמונית בפרופיל שלה בפלאפון ;)

 

 

משנה ט':

 

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר:

 

הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר "מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה",

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

משנה י':

 

רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

 

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְּׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ".

 

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְּׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.

פירוש - כלומר, הוא מזיק לעצמו עד מאוד.​

זברה, שמורת Addo Elephant NP, דרום אפריקה.       (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)      צלם: אוריאל אודס ©        ​

חלמוניות ביער יתיר.      

בהזדמנות נוספת שלומית הציעה לי לראות משהו מיוחד, לא ידעתי על מה היא מדברת אבל כששלומית מציעה לא מסרבים.היא לקחה אותי לאיזו גבעה קטנה באזור ואמרה לי לשבת  ולחכות בסבלנות.. כיוון שסבלנות זה לא בדיוק הצד החזק שלי, שאלתי אותה כל כמה דקות "מה קורה? ולמה הגענו לפה? אין פה שום דבר מיוחד".

 

אחרי איזה חצי שעה ככה שחיכינו, היא עם הסבלנות שלה ואני על קוצים, פתאום צצו מעל הראש שלנו להקה של ציפורים וריחפו בדהייה מהירה ממש מעלינו. לא יאמן איך ששלומית התרגשה היא היתה מוקסמת! "את רואה?" היא אמרה לי " בשביל זה היה שווה לחכות".

שלומית אהבה את הטבע והתפלאה ממנו בכל פעם מחדש, היא מצאה בו הרבה יופי ושלווה. היא הדביקה את כל הסובבים אותה באהבה הזאת ולימדה אותנו להנות מהבריאה ולמצוא את הקב"ה בתוכה".

 

נסיים עם השיר "שירת העשבים" שנעמי שמר כתבה והלחינה בהשראת 'תורתו' של רבי נחמן מברסלב. 

 

בלינק השיר בביצועו הנהדר של שולי רנד.

 

הרחבה – יחס היהדות לטיולים בטבע

 

את יחסה החיובי של היהדות לעולם הטבע ניתן לחוש החל מפתיחת ספר בראשית העוסק בבריאת השמים והארץ, בדשא עשב ובעץ פרי, בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ, וכלה במזמורי תהלים המשבחים את עולם החי והצומח:

 

"בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה... הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן... יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם... אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים... מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם... לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ...".

 

ניתן לחלק את יחסה האוהד של היהדות לטיולים בטבע לארבעה מדרגות:

(על פי דברי מורי ורבי הרב דוד אביחיל [7] )

 

1) נפש בריאה בגוף בריא:  טיול בטבע תורם לחיזוק הגוף והנפש, מפיג מתחים מחיי היום יום ומסייע לנו לחזור לאני-הפנימי שלנו, וממילא לחיים חברתיים מאוזנים וטהורים יותר.

 

2) השפעה מוסרית:  מפגש ישיר עם הטבע – עם "השטח" והאקלים, התבוננות בצמחים, בבעלי חיים ובנוף הגיאורגרפי – מפגש זה משפיע על האישיות ותורם ללימוד מוסר ולקניין מידות טובות. דוגמה ללימוד מוסר מבעל חיים מופיעה בספר משלי – "צא אל הנמלה עצל, ראה דרכיה (ורק אז) וחכם".

 

3) תובנות רוחניות עמוקות:  "הטבע משמש כשער לעולם רוחני עמוק, המפגיש את המטייל עם הרצון האלוקי, עם ההשגחה האלוקית ועם החכמה האלוקית המתגלים בטבע".

 

למעשה ראשית היהדות נעוצה בדרך זו. הרמב"ם [8] מסביר שאברהם אבינו התבונן התבונן בגלגל השמש והירח ותהה איך יכול להיות שהם מסתובבים בלי שמישהו מזיז אותם?

 

עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים..." לאחר שהגיע לתובנה זו הציץ עליו "בעל הבירה" – כלומר הקב"ה נגלה אליו בנבואה.

 

4) חיבור לארץ:  "היציאה לטבע מחברת את המטייל עם ארצו. המטייך בשבילי הארץ חש קשר עמוק יותר לארץ ולנופיה".

 

למעוניינים מומלץ בחום גם לעיין במאמרה של שגית אבו – "יחס היהדות להתבוננות בטבע", בלינק.

 

 

מקורות:

1. בבא בתרא י' ע"א

2. מגילה יח' ע"ב

3. לנתיבות ישראל, ח"ב עמוד שמא'

4. אורות הקודש א סד

5. מדרש תנחומא תזריע ה'

6. בראשית ב ג

7. http://www.yeshiva.org.il/midrash/14234

8. הלכות עבודת כוכבים פרק א' ה"ב-ג'.