פרק ג' משנה ז'

לעילוי נשמתה של 

שלומית

​

יעלים, מכתש רמון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר:

העיקרון הכללי במשנה הוא, שככל שרב יותר מספר הלומדים יחד, רבה השפעת הקב"ה לטובה עליהם, להאיר עיניהם בלימודם.

עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: 'אלוקים נִצב בעדת א-ל' - שהקב"ה מצוי ב"עדה", וקבלה בידינו ש"אין 'עדה' פחותה מעשרה".

ומניין אפילו חמישה? שנאמר: 'ואגודתו על ארץ יסדה' - הפסוק נדרש כך: "ואגודתו"- כאשר מתקיימת "אגודה", דהיינו חמישה אנשים, אזי "על ארץ יסדה", הקב"ה מייסד ומשכין את שכינתו בארץ.

ומניין אפילו שלושה? שנאמר: 'בקרב אלהים ישפוט' - "אלהים" בפסוק זה הוא כינוי לדיינים, ודיינים הם לפחות שלושה. ומכאן דורשת המשנה: 'בקרב אלהים ישפוט'- הקב"ה מצוי בֶקרב שלושה, העוסקים בדין תורה.

ומניין אפילו שניים? שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע' - מיעוט רבים ("אז נדברו יראי ה' ") הנו שניים. כאשר המדברים הם יראי ה' ושיחתם היא של דברי תורה, אזי "ויקשב ה' וישמע"- היינו, שכינה ביניהם.

ומניין אפילו אחד? שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך' - מלשון היחיד בפסוק (אבוא אליך( מוכח שגם ביחיד תיתכן השראת שכינה.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

השראת שכינה וקדושה בעולמנו

(הפירוש והסיפור נכתבו ע"י יהודה, אח של אוריאל)

במשנתו רבי חלפתא בן דוסא עוסק בהשראת שכינת ה' ובכמות האנשים השותפה לה. נתחיל את פירושנו בנושא הקדושה ומשם נעבור למדד הכמותי השייך לה.

בתחילת פרשת קדושים אנו מצווים להיות קדושים "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". לקדושה משמעויות רבות וברצוני להתמקד בפן אחד מיני רבים: הקדושה היא המעלה הכי גבוהה בה אנו מתארים את בורא העולם.

כלומר אנו מצווים להיות קדושים והטעם לכך הוא שהקדוש ברוך הוא קדוש.

זה דומה לציווי להידמות למידותיו של ה' - התורה מצווה אותנו פעמיים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ..." (דברים כו,יז). "... כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט). אנו למדים על דרך המשל לנקוט בכל המידות הטובות על-מנת להידמות לקדוש ברוך הוא בבחינת 'מה הוא חנון, אף אתה חנון' וכו' (כמובן שהקב"ה איננו מוגבל במידות אנושיות, ולכן ברור שהוא אינו 'חנון' או 'רחום' בהתאם לתפיסתנו).

הידמות לה' אפשרית כשמדובר במידות ומעשים טובים שכן יש ביכולתנו לתפוס מימוש מסוים של מידות אלו, אך הידמות לה' בהיותו קדוש נראית כבלתי אפשרית, שכן אנו חיים בעולם הגשמי והקדושה נתפסת, לכאורה, כמעלה מעל ענייני העולם הזה, בפרט כשהיא מצויינת כמעלה העילאית של בורא עולם. אלא שהדבר איננו כך ובכך גדולתה של היהדות: היכולת להציב על נס מעלה עילאית כקדושה כשהיישום שלה הינו בעולם מחייב של חוקים מוסדרים וברורים. האדם יכול ומצווה להיות קדוש ללא הינתקות מחיי העולם.

מסילת ישרים

מעניין לציין שהדברים מובאים גם בחיבורו של הרמח"ל 'מסילת ישרים', המבוסס על ברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי:

"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". (ראה הרחבה בסוף )

רואים מכאן שכל מדרגה מהווה בסיס הכרחי למדרגה הניצבת מעליה. הקדושה מושתתת על עבודת השם שיטתית ומעשית הבנויה על מצוות מעשיות.

קרי, התוכן והמהות חשובים לעין ארוך, אך הדבר צריך להגיע מתוך יישום מעשי על-פי חוקים ברורים.

ניתן לראות כאן נקודה מכוננת – העיקר הוא המעשה כיוון שאם לא מגדירים את המהות במעשים, הדברים לא מקבלים ביטוי מעשי ראוי, הם נשכחים, לא מופנמים ועלולים להיות עקרים מקישורן הכולל שהינו תיקון עולם. הדבר נכון בפרטי המצוות על דקויותיהן הרבות ובסמליות רבה הבאה לידי ביטוי בחגי ישראל ובמנהגים המזכירים לנו נושאים חשובים.

עשרה צדיקים בסדום

מכאן מגיעים לערך המספרי – למספרים קיים מקום תשתיתי ביהדות כגון ייחודיות ה', ימי בריאת העולם, ספירת העומר, ספירת השנים לשמיטה וספירת השמיטות ליובל. קיים גם ערך רב לזמנים, שיעורי אכילה (מצה בליל הסדר, למשל), שיעורי אכילה (כמות) המחייבים ברכה אחרונה וכיו"ב.

לכן לא מפתיע שגם היבטים של צדקות וקדושה מקבלים משמעות מעשית במספר. הנפוץ והמוכר שבהם – מניין של עשרה מתפללים.

המשנה שלנו מזכירה דיון אחר שמתחיל ממספרים גבוהים ומסתיים בנמוכים: הקב"ה רוצה להחריב את סדום ואברהם אבינו מנסה לסנגר עליהם במידה וקיימים בהם 50 צדיקים. משלא נמצאו הוא עובר ל 45, 40, 30, 20 ומסיים ב 10. משלא נמצאו עשרה הוא מוותר.

רש"י במקום מנתח את הנושא באופן מספרי טהור – ההנחה העיקרית היא שעשרה צדיקים מספקים ללימוד זכות על עיר ולהצלתה מחורבן. בסדום היו 5 כרכים (ערים) – אם יש 50 צדיקים אזי הם יכולים ללמד זכות להצלת הערים. בהיעדר 50 צדיקים נבחנת האפשרות של 45 צדיקים (9 לכל כרך וה' 'צדיקו של עולם'  מצטרף כעשירי). בהיעדר 45 צדיקים נבחנת אפשרות ל-40, 30, 20 או 10 צדיקים (להצלת 4, 3, 2 ערים או עיר 1 בהתאמה). אברהם אבינו ידע שפחות מעשרה לא יספקו להצלת עיר מושחתת מהיסוד כסדום (זאת הוא למד מנח והמבול: נח ומשפחתו היו 8 וביחד עם ה' בעצם 9 צדיקים, והעולם לא ניצל מהמבול בעבורם).

במשנתינו דווקא מתחילים ב 10 צדיקים ומסיימים באחד. המשנה שלנו מלמדת ששכינה יכולה לשרור אף בפחות מעשרה אנשים, עד כדי יהודי בודד.

זוהי נקודה מעניינת – השכינה יכולה לשרות אף על יחיד, אך להצלת קהל של רשעים נדרשים לפחות עשרה צדיקים. אולי ניתן ללמוד כאן על מידת הקושי בתיקון נזקים, ועל הברכה בהימנעות מהם מלכתחילה.

אם נתבונן במקרא (בראשית, פרשת וירא), נוכל לראות קשר נוסף בין הדברים:

טרם ניסיונו של אברהם אבינו להציל את סדום, אברהם ישב בפתח אוהלו וראה שלושה אנשים. אלו היו שלושה מלאכים שבישרו לו ולשרה על הולדת בנם יצחק בשנה הבאה. לאחר הבשורה, כאשר המלאכים יצאו לדרכם הם השקיפו על סדום (הם היו בדרכם-שליחותם להפיכת סדום ועמורה).

ברגע זה הקב"ה נגלה לאברהם וסיפר לו על מה שהוא עתיד לעשות לסדום ואז אברהם החל בסינגורו על סדום, שהסתיים ב "אולי ימצאון שם עשרה" (צדיקים).

רש"י מסביר שכשאברהם ישב בפתח אוהלו והוא קם כדי להכניס אורחים – אברהם היה אז באמצע נבואה!

כלומר בהשראת שכינה ביחיד.

על דרך הדרש ניתן לומר:

ביחיד – 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך' - זה אברהם שהקב"ה נגלה אליו בפתח האוהל.

בשניים – 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע'  - זה אברהם ושרה שה' שמע תפילתם שיהיה להם בן.

בשלושה - 'בקרב אלהים ישפוט' – אלו שלושת המלאכים שנעשו כדיינים ובישרו לאברהם ושרה על הולדת יצחק העתידה.

בחמישה - 'ואגודתו על ארץ יסדה' – אברהם ושרה ושלושת המלאכים.

בעשרה - 'אלוקים נִצב בעדת א-ל'  - 'אולי ימצאון שם עשרה'...

בעיני יש כאן השלמה נאה בין סיפורו של אברהם אבינו וסדום לבין משנתנו: לעומת דרכם הרעה של אנשי סדום, כאשר נוהגים במידת החסד של אברהם אבינו (שכשראה את שלושת האנשים מיד 'הכניס אורחים'), הברכה מצויה וניתן אף להגיע להשראת שכינה ביחיד.

כפי שרבי חלפתא בן דוסא חותם את משנתנו:

ומניין אפילו אחד? שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך'

בנימה אישית – "...אבוא אליך וברכתיך"

בדברים לעיל נגענו במעלת הקדושה ובקשר שלה לדבריו של רבי חלפתא איש כפר חנניה, מהן למדים שהדבקות בהשם ישימה ומבורכת בחיים הארציים שלנו. קדושה מעוגנת בכמות אנשים, רצון טוב מעוגן במעשה חיובי וכך הלאה.

אנחנו היכרנו את שלומית במשך כחמש שנים והיא יקרה לליבנו. לאחר פטירתה נחשפתי לסיפורים שונים שהתרחשו בחייה מהם ניתן ללמוד מעלות טובות בהנהגת האדם בעולמו ואני מבקש להוסיף סיפור קטן משלי, שמגלם בעיניי את הקלות בה ניתן להגיע לקדושה במעשים טובים בעולמנו.

זכינו להתארח יחד בשמחה רבה בראש השנה ה'תשע"ה בבית הורי במיתר. ביום השני אשתי אביה טיילה עם ילדינו ובתי הגדולה טליה רצתה לחזור לבית של סבתא להחליף נעליים. כשהגיעה לבית הדלת הייתה נעולה, אך שלומית ששמעה אותה מגיעה פתחה לה את הדלת במאור פנים.

טליה זוכרת את המקרה הזה בתור 'שלומית הצילה אותי כשרציתי להיכנס'. כמובן שטליה ידעה שיהיה מי שיפתח את הדלת כיוון שסבתא ושלומית היו בבית באותו הזמן עם התינוקות של שלומית. אך עצם האופן בו שלומית פתחה לה את הדלת בשמחה חקוק לה בתור 'הצלה'.

אני סבור שילד מעריך את הדברים כהוויתם ללא התחכמויות ופלפולים בניתוח המציאות והסיפור הזה מתאר את זה היטב. השמחה ששלומית הקרינה 'שידרגה' את מעשיה מפתיחת המנעול ל'הצלה' של ממש.

הקשר למשנתינו ברור – אם הקדושה נתפסת כניתוק מהמציאות, אין לנו אחיזה בה. ואם היא נתפסת כמדד כמותי טכני, אחזנו בטפל. היכולת להיות אדם טוב ומתוך פרטי המצוות להתקרב לקדושה, ללא פלפולים וללא התחכמויות, מעלה את ערך מעשינו וגם פתיחת דלת פשוטה על ידינו תיתפס כהצלה על ידי הסובבים אותנו.

פעמים רבות בחיינו אנו מצויים במצבים בהן קיימת נקישה בדלת (מדובר במשל, כמובן), לעתים רבות הנקישה תופיע כאשר אנו טרודים בדברים אחרים. האם נתייחס לנקישה בדלת כהפרעה (ונפתח אותה בחיפזון ונחזור לעיסוקנו) או שנבחר להאיר פנים ולשמוח? הבחירה בידנו.

הרחבה:

נשים לב שהברייתא של ר' פנחס בן יאיר מתייחסת ל 11 מדרגות והרמח"ל בספרו מתייחס ל 9 הראשונות בלבד, בחלוקה הבאה:

צדקות – זהירות, זריזות, נקיות

חסידות – פרישות, טהרה, חסידות

קדושה – ענווה, יראת חטא, קדושה

כיוון שמסילת ישרים הינו מדריך רוחני-מעשי בעבודת ה', שתי המדרגות האחרונות בברייתא, רוח הקודש ותחיית המתים, אינן מופיעות בו, כיוון שהן אינן בשליטתו של האדם.

​

משנה ז':

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע.וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

​