פרק ג' משנה ה' - ו'
לעילוי נשמתה של
שלומית
בת יענה , דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבי חנניא בן חכינאי אומר:
הנעור בלילה - אדם שאינו ישן כל צרכו
והמהלך בדרך יחידי - המהלך בדרך בלא ליווי, ומסכן עצמו מפני שודדים וכד'.
והמפנה לבו לבטלה - שאינו מעסיק עצמו בדבר כלשהו, וכך מביא עצמו לידי הרגשת ריקנות, שעמום ושיממון, שהיא מזיקה לאדם.
הרי זה מתחייב בנפשו - כל אלה מזיקים לאדם, ועליו להישמר מהם.
רבי נחוניא בן הקנה אומר:
כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ - "עול מלכות", פירושו ציוויים וטרדות מצד המלך ושרי המדינה. "עול דרך ארץ", פירושו עול פרנסה. מי שמקבל עליו עול תורה ועמל בה כראוי, מסייעים לו משמים ומפחיתים טרדותיו בעול מלכות ובעול פרנסה, וכן להיפך.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
הנעור בלילה - על מה מדברת המשנה?
משנתו של רבי חנינא בן חכינאי, קשה היא לפיצוח.
אם נביט בה בעיניים מודרניות – "הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו לבטלה" - הרי שנדמה שמולנו ניצב אדם השרוי בדיכאון עמוק. לילותיו אינם לילות, הוא הולך ומתבודד וזמנו אובד לריק, עד כדי סכנה שנשקפת לחייו... "הרי זה מתחייב בנפשו".
אך האם באמת זה מה שרבי חנינא בא ללמדנו - לא להיות בדיכאון? הרי זה דבר ברור כשמש.
על אף שהמילה "תורה" כלל אינה מוזכרת במשנה, רוב פרשני הדורות פירשוה בהקשר לאי לימוד תורה.
מה הביא את הפרשנים להסיק שמדובר כאן על אי לימוד תורה?
הכל מתחיל במילים "הנעור בלילה".
הגמרא [1] מביאה שני דעות מדוע נברא הלילה:
"אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא" = הלילה לא נברא אלא בשביל השינה.
"אמר ר' שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא" = (אור) הירח לא נברא אלא בשביל שינון ולימוד תורה.
מכאן הסיקו מפרשי המשנה ש"הנעור בלילה" הוא אדם שלא מתיישר עם מטרת הלילה.
מצד אחד הוא אינו ישן, אך מצד שני הוא גם לא עוסק בתורה - הוא הולך לבדו, שוקע בבטלה ומפנה את לבו מלימוד התורה.
המהר"ל מסביר שהלילה הוא זמן של מזיקים. לכן אדם היוצא מהסדר שהקב"ה יצר ללילה, אדם שגם לא ישן בלילה וגם לא לומד תורה, הרי שהוא מכניס את עצמו למקום סכנה בגלל המזיקים. לכן הוא מתחייב בנפשו!
מי אתה רבי חנינא בן חכינאי?
בימים עברו, לפני המצאת החשמל, מה כבר יכל אדם לעשות בערב כשהכול בחוץ חשוך? או שהיה קורא לאור נר, לומד תורה, או שהיה הולך לישון.
אך כיום, כשהקדמה הטכנולוגית גם הביאה עימה חיי פנאי וגם מאירה את הלילה, כיצד אנו צריכים להתייחס או אפילו ללמוד מדברי רבי חנינא? האם צריכים אנו לנצל כל רגע פנוי בלילה ללימוד תורה?
הדבר הראשון שאנו צריכים להפנים ממשנתנו הוא את הערך של לימוד התורה ומנגד את הההשלכות של "ביטול תורה". הגמרא מספרת אודות מסירותו של ר' חנינא בלימוד התורה, שלא לבטל אף רגע מלימוד התורה. זהו סיפור על גבול הטראגי, כשברקע עומדת גם מסירותה הרבה של אשת ר' חנינא.
מספרת הגמרא [2]:
רבי חנינא בן חכינאי ור' שמעון בר יוחאי (שאמר את המשנה הקודמת) הלכו שניהם לבני ברק ולמדו שם תורה אצל רבם רבי עקיבא במשך שתים עשרה שנה. במשך תקופה ארוכה זו, ר' שמעון שלח מכתבים לביתו ושמר על קשר עם אנשי ביתו. לעומתו, ר' חנינא, התמסר כולו ללימוד התורה וכדי לא לבטל אף רגע קט מלימוד התורה לא נהג כך.
כמובן שההקרבה הגדולה הייתה גם מצד אשתו, שהחזיקה לבדה את כל הבית. וכך אומר המדרש [3] על הפסוק שנאמר לפני בריאת האשה – "אעשה לו עזר כנגדו" [4]: "אם זכה – 'עזר', ואם לאו – 'כנגדו'.
אמר רבי יהושע בר נחמיה: אם זכה – כאשתו של רבי חנינא בר חכינאי".
לימים, אשתו של רבי חנינא שלחה לו מכתב בו היא מודיעה לו שעליו לשוב לביתו כדי להשיא את בתו. ראה זאת ר' עקיבא ברוח הקודש, וכדי לרמוז לו דרש בפני כל באי בית המדרש: כל מי שיש לו בת בוגרת, ילך לביתו וישיאה.
למשמע דברי רבו, שב ר' חנינא לביתו. בחלוף השנים הרבות, העיר גדלה והוא כבר לא הכיר את השבילים החדשים ולא יכל למצוא את ביתו.
מה עשה? הלך ליד הבאר וכאשר שמע את השואבות אומרות "בת חכינאי, מלאי כדך ועלי לך", עקב אחרי אשה זו (הבת שלו, שנשים לב נקראה בת הסבא שלה - חכינאי - שכנראה פרנס ועזר לגדל אותה) עד שהגיע לביתו. כשנכנס לביתו, אשתו שלא ציפתה לו, נבהלה לראות אותו פתאום, ומרוב התרגשות פרחה נשמתה.
ביקש עליה רבי חנינא רחמים ואמר: ״רבונו של עולם, ענייה זו - זה שכרה?״ תפילתו נענתה ומיד שבה אליה רוחה.
עד כאן הסיפור.
ר' חנינא אף היה מעשרת הרוגי המלכות. הרומאים הרגו אותו באמצע קידוש של ליל שבת. לאחר שהרגוהו, יצאה בת-קול ואמרה: "אשריך ר' חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש, ויצאה נשמתך בקדושה".
סיפורו הייחודי על מסירותו העילאית בלימוד התורה מאשר את שבלבנו – במשנתו ר' חנינא מציב רף רוחני גבוה ביותר.
כדי שהדברים יתיישבו עוד על ליבנו, אנו צריכים להגביהה את מבטנו עוד קצת. ועל כך להלן...
כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר, לא לפחד כלל!
אותו רבי נחמן מברסלב שאמר "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל", מוציא מתוק מעז, ומפרש את משנתנו לחיוב. כך הוא מפרש [5] :
הנעור בלילה – זהו אדם הלומד תורה בלילה.
ולמה בלילה? מסביר רבי נחמן שישנה מעלה מיוחדת בעבודת ה' דווקא בלילה: "עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה".
והמהלך בדרך יחידי – הוא מהלך בדרך – בה"א הידיעה – בדרך התורה והמצוות. אינו נוטה ימין או שמאל. ועל אף שיש אנשים החולקים עליו, הוא ממשיך בדרכו שלו, דבק באמונתו (וראו הסברו של הרב קוק [6] ).
והמפנה לבו לבטלה – הוא מפנה ומזכך את ליבו מדברים בטלים.
הרי זה מתחייב בנפשו – הנשמה הטהורה שניתנת לנו בחסד – לאדם כזה, הנשמה ניתנת לו כחובה, בזכות מעשיו. נפשו מגיעה לו בזכות ולא בחסד.
משנה ה': לימוד תורה – עול או תענוג?
באופן דומה, גם את משנה ה' ניתן לפרש מתוך במבט גבוה ומרומם יותר.
כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ,
מסביר הרבי מליובאוויטש:
רבי נחוניא בן הקנה מדבר על אדם שהוא צדיק עליון, שבשבילו לימוד התורה זה תענוג. הוא צמא וכמה ללמוד תורה. וצדיק זה מתעלה יותר ועובד את ה' לא מתוך התענוג ומקבל על עצמו עול תלמוד תורה.
ברגע שהוא עושה זאת, השמירה שהייתה לו כשהוא למד עם תענוג עלולה להעלם ובכך הוא יהיה חשוף לסכנות הגוף והעולם הזה. מלמדנו רבי נחוניא בן הקנה, שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ – עדיין תהיה לו שמירה כזאת.
ונוסיף אנו, אדם שעסוק בדברים קטנים, דברים קטנים ממלאים את תודעתו ומדאיגים אותו.לעומת זאת, "כל המקבל עליו עול תורה" - אדם שעסוק בדברים גדולים – "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" - נפשו מדלגת מעל כל טרדות החיים הקטנות היום-יומיות. הן כבר אינן עול מבחינתו. הוא לא רואה אותם...
בנימה אישית – המהלך בדרך יחידי
בפירושו של רבי נחמן מברסלב למשנה ד', עסקנו בכך שאדם צריך ללכת בדרך יחידי – עליך ללכת בדרך הייחודית שלך, באמת הפנימית שלך, גם כשהסביבה לאו דווקא מסכימה איתך.
אצל שלומית זה היה ברור. זו היתה מעין תכונת אופי. הייתה לה הדרך שלה וכשראתה צורך היא לא פחדה לומר את דעתה, אך תמיד בנעימות.
ברק, חבר מהלימודים בתואר הראשון מספר:
"להלן מכתב ששלומית כתבה לכיתה. אני חושב שכל מילה מיתרת את הכנות, הרגישות והמצפון הנקי שצועקים מדבריה. רק לציין ששלומית היתה כמעט הכי קטנה במחזור - מה שמעצים את האומץ שבדברים".
הנה המכתב (אימייל) ששלומית שלחה לשאר הכיתה:
הי כולם,שמעתי היום בשיעור... וזה היה לי קצת עצוב ומה שגרם לי לכתוב את המייל.רציתי להתייחס קצת לאוירה מסוימת שנוצרה בכיתה.
יש כל מיני שמועות שמתרוצצות... אם אתה שומע משהו-אל תאמין לזה לפני שאתה בודק אם זה נכון (מול מי שהשמועה נאמרה עליו!) ובטוח אל תלך להפיץ את זה לאנשים אחרים אם אתה לא משוכנע במאה אחוז שזה נכון. אף אחד לא היה רוצה שזה יקרה לו. גם אם מישהו חושד שמישהו אחר התנהג בצורה לא מוסרית- זה לא אומר שהוא יכול להיות לא מוסרי בעצמו ולרכל ולדבר לשון הרע ולהפיץ שם רע.
בקשר להעתקות במבחנים - בעיני זה מעשה שהוא לא הוגן ופוגע באנשים שלא מעתיקים (גם באיפה שהם ממוקמים ביחס לממוצע הכיתתי וגם בהופעת פקטורים שליליים למיניהם בגלל ממוצע גבוה). האמת היא שקצת התביישתי להגיד את זה עד עכשיו אבל האמת היא שמי שמעתיק הוא זה שצריך להתבייש ולא אני.
שווה לכל אחד מאיתנו לחשוב מול עצמו האם ציון במבחן כזה או אחר כל כך חשוב ששווה לנו להתנהג בצורה שמנמיכה אותנו? לדעתי אנחנו יכולים להתעלות ואני באמת מאמינה בזה למרות שזה לא תמיד קל. אם לא הייתי מאמינה שאנחנו מסוגלים ליותר הייתי נשארת בשקט ולא מכניסה את עצמי לזה..
אני אשמח אם אנשים יגיבו למייל שלי ויגידו מה דעתם!!שיהיה לכולנו בהצלחה..
שלומית.
נ.ב- אני מתנצלת אם מישהו יפגע מהמייל הזה זה ממש לא הכוונה שלי.. זה גם ממש לא אישי נגד אף אחד
מקורות:
1. מסכת עירובין סה' ע"א.
2. מסכת כתובות סב' ע"ב.
3. בראשית רבה יז ג
4. בראשית ב, יח
5. ליקוטי מוהר"ן, חלק א' נב'
6. הרב קוק מרומם את המשנה עוד ומסביר שההולך בדרך יחידי – הכוונה לצדיק שסולל דרך חדשה וייחודית בעבודת ה'... ולמעשה כך היה רבי נחמן מברסלב, שהעיד על עצמו: ”אי אפשר שלא יחלקו עלי, מאחר שאני הולך בדרך חדש שעדיין לא הלך אדם בו מעולם. אע”פ שהוא דרך ישן מאוד, אעפ”כ הוא חדש לגמרי” (שבחי מוהר”ן, עניין המחלוקת א, שם יז טור א)
משנה ה':
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר:
הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ
משנה ו':
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר:
כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ