פרק ג' משנה ד'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

שלושה מטיילים בצפון, מורדות הגולן.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים - הביטוי "זבחי מתים" מקורו בספר תהלים (קו' כח') ושם הוא משמש ככינוי גנאי לתקרובת עבודה זרה (מאכלים וכדומה שמגישים לפני האלילים). המשנה משווה בדרך גנאי, אכילה שאינה מלווה בדבר תורה, ל"זבחי מתים", אכילה פסולה ובזויה.

שנאמר (ישעיה כח, ח): 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה, בלי מקום' - כידוע, המילה "מקום" משמשת כינוי לה', כך שמילות הפסוק "בלי מקום" מתפרשות כ"בלי הזכרת הקדוש ברוך הוא". וממילא, מתפרש הפסוק כך: שולחן שהוא "בלי מקום" (כלומר, ללא הזכרת הקב"ה ותורתו), נחשב כ "מלא קיא צואה", מאכלי זוהמה.

אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של המקום - היינו, אכילתם נחשבת כאכילת מצווה, כאכילת זבחי הקורבנות.

שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

רבי שמעון – מי אתה?

(הפירוש נכתב ע"י קרן, אחות של שלומית, ובעלה דני)

מקובל כי "סתם" רבי שמעון האמור במשנה הוא רבי שמעון בר יוחאי, אותו תלמיד חכם שמיוחסים לו נסים רבים וסיפורים מופלאים במשנה ובמדרש. ספר הזהר מיוחס אליו וכיום בל"ג בעומר, יום ההילולא שלו, המונים נוהגים לפקוד את קברו אשר במירון. כדאי להיזכר בדמות יוצאת הדופן הזו על מנת להבין יותר טוב את המשנה שלנו.

רבי שמעון היה מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא, וחי כשני דורות אחרי חורבן בית המקדש השני, במאה ה- 2 לספירה. התלמוד במסכת שבת (דף ל"ג) מספר בהרחבה על רבי שמעון ובנו אלעזר שנאלצו לברוח מפני השלטון הרומי בעקבות ביקורת שרבי שמעון השמיע נגד השלטון. וכך מסופר בגמרא:

"פתח ר' יהודה ב"ר אלעאי בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות.

ר' יוסי שתק.

נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו, אלא לצורך עצמן תקנו. שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות.

אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג."

רבי שמעון נאלץ לברוח מפני הרומיים והסתתר בתחילה בבית המדרש, אך כשהמצוד אחריו לא הרפה הוא מצא מפלט במערה, מקום מבודד ללא אוכל וללא שתייה. גם אלעזר בנו הסתתר עמו שם. על מנת להתקיים שם מספרת הגמרא כי

"נעשה להם נס ומצאו חרוב ומעין מים והתפרנסו בדרך הזה, ולמדו שם ביחד כל היום במשך י"ג שנים"

נמצא בסיפור מופלא זה קשר ישיר בין מזון לבין לימוד תורה, קשר המופיע במרכזו של משנתינו. מהו הקשר הזה ומה המשמעות של קשר זה?

אוכל – לשם מה?

על פניו משנתינו באה כהמשך למשנה הקודמת, בה רבי חנניא בן תרדיון קובע את חשיבות ניצול הזמן ללימוד התורה. בעוד במשנה הקודמת דיבר רבי חנניא על חשיבות לימוד תורה בעוד אנשים יושבים ("שניים שיושבין ואין/ויש ביניהם דברי תורה"), מוסיף רבי שמעון נדבך נוסף וקובע את חשיבות ניצול הזמן ללימוד תורה בעוד אנשים אוכלים.

אך ייתכן ויש משמעות רחבה יותר ועמוקה יותר לקשר שבין מזון ללימוד תורה.

אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות שדנו בה לאורך השנים היא מהו המקום של האוכל בחיי היומיום שלנו. אחד הביטויים הראשונים בהקשר זה מיוחס לCicero  ,פילוסוף רומי מהמאה השנייה לפני הספירה:

"Thou shouldst eat to live. Not live to eat."

ביחסי הגומלין שבין אוכל לקיום שלנו, מלמד אותנו הפילוסוף הרומי כי עלינו לאכול על מנת לחיות ולא להיפך. ניתן להבין כי לאכול ולחיות הם שני מעשים גופניים פיזיולוגיים על רצף אחד, כאשר הראשון הוא האמצעי המשרת את השני.

אולם רבי שמעון מחדש לנו כי הצורך באכילה הוא יותר מצורך גופני פיזיולוגי. במשנה שלנו לוקח רבי שמעון דימויים מעולם הקרבנות כדי לעמוד על קשר זה. בזמן שהמשכן ובית המקדש עמדו על תילם, הקרבנות שהיו מקריבים על גבי המזבח היו נקודות המפגש בין בני אדם לבין א-לוהים. מפגש שבמרכזו עמד מזון (בעלי חיים, יין, חלות, מצות ועוד) ולעיתים גם אכילה (קרבנות מסויימים דוגמת קרבן פסח היו נאכלים על ידי מקריביהם).

ספר ויקרא שבתורה מורה לנו באיזה מקרים קרבנות נחשבים פסולים ובאיזה מקרים הקרבנות ראויים. באין משכן ומקדש חכמינו בתלמוד בבלי [1] קבעו כי השולחן ממלא את מקומו של המזבח, וכך המפגש בין האדם לבין א-לוהים מתרחש לא במרחב הרוחני סביב הקרבת קרבנות על גבי מזבח אלא דווקא סביב שולחן האוכל:

"רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוייהו (=שאמרו שניהם): כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו."

נמצא כי לאוכל ישנו לא רק פן פיזי אלא גם פן רוחני, המאפשר לפעילות הפיזיולוגית לעלות ולהתעלות מעל הצורך הגשמי. בעת הקרבת הקרבנות על גבי המזבח, מה שהבדיל בעיקר בין הקרבן הפסול מהקרבן הראוי היה כוונתו של המקריב.

אחרי חורבן בית המקדש מורה לנו רבי שמעון כי באותה מידה גם האכילה סביב שולחן היא ראויה או פסולה: אם בעת האכילה המסובים דברו דברי תורה, הודו לבורא עולם על האוכל, נהגו בנימוסים ברוח ההלכה (דברו בלשון נקייה ולא דברו דברי רכילות או לשון הרע על הזולת), אזי המעשה הפיזי מתרומם ומשמש כדרך נוספת להתקרבות לבורא עולם.

ניתן לומר כי רבי שמעון ובנו אלעזר למדו מסר דומה כאשר הם יצאו מהמסתור במערה (המשך הסיפור שהזכרנו לעייל, כאשר הם הסתתרו מפני הרומיים).

כעבור 13 שנה בה ישבו ולמדו תורה בבדידות במערה, ממשיכה הגמרא ומספרת:

"יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם".

אותה קריאה של "צאו!" דרשה מרבי שמעון ובנו לצאת מהמערה, לצאת מהעולם הרוחני הבלעדי של לימוד תורה ושל חיי הרוח, מעולם של פרישות.

ביציאתם הם פגשו אנשים עמלים, שחורשים וזורעים בשדות (בעצם מוציאים מזון מן האדמה).

"צאו!" – אמרה הבת קול – "צאו" אל השדות, אל האנשים שחורשים וזורעים בשדות, אל חיי החומר. יש לעבוד את בורא עולם גם מתוך העולם החומרי והגשמי. בידו של כל אחד לרומם את הפעילויות הגופניות שהוא עושה לרמה רוחנית ואלוהית יותר, רמה שגם למעשה החומרי יהיה ניצוץ של קדושה. 

שלושה מי יודע?

משנתינו נוקטת דווקא בשלושה שיושבים ליד השולחן לאכול. למה דווקא שלושה? למה לא שניים שישבו על שולחן אחד?

ר' שמשון רפאל הירש, מגדולי החכמים במאה ה- 19, מפרש כך:

ההלכה היהודית קובעת כי דינים ומשפטים נידונים בערכאות שונות. הערכאה הבסיסית והמינימלית היא בית משפט המורכב משלושה אנשים, והתלמוד בסנהדרין קובע כי "דיני ממונות בשלושה".

כלומר, כדי להיות מוסמך לדון בעניינים כספיים מסוימים בין שני בעלי דין, בית הדין צריך להיות מורכב משלושה שופטים/דיינים. הרש"ר הירש מסביר שזה נובע מכך ששלושה אנשים יחד מהווים יחידה עצמאית של ידע – לכן, לעניינינו, לא ייתכן כי שלושה יישבו לאכול בלי שאחד מהם ידבר דברי תורה.

נוסף על כך, הזיקה בין המספר 3 לבין אכילה ליד השולחן מזכירה לנו משנה נוספת [2] הקובעת "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן". כלומר שלושה אנשים היושבים לאכול יחד חייבים בזימון לפני ברכת המזון. ואכן מפרש הרשב"ם כי סתם שלחן יש בו שלושה אנשים לזימון. כלומר שלושה אנשים זה כנראה המספר המינימלי בו יושבים ואוכלים יחד.

על פי הפירוש שהצענו לעיל, ניתן להוסיף ולומר כי זימון על ידי שלושה, כחלק מברכת המזון שמברכים אחרי סעודה, מעלה את החוויה הפיזית של אכילה לחוויה רוחנית וקדושה יותר, בה הסועדים מכירים בבורא עולם ומודים לו על כל הטוב שגמל אותם. 

בנימה אישית

קרן (אחות של שלומית ואשתו של דני) מספרת:

"שלושה שאכלו כאחד..." אמנם בדרך כלל אנחנו אוהבים לספר כאן על איזו מידה טובה או מעשה טוב של שלומית ,אבל אני אשתף בזיכרון אישי ואשלב גם בקשה קטנה לקהל הקורא.

סיפרנו כבר איך שאירוח אצל שלומית היה תמיד כיד המלך, אבל זה לא היה דווקא כי הכינה מאכלים מפוארים או מסובכים, אלא מפני שהייתה תמיד מחשבה על האדם המתארח - מה הוא אוהב, במה הוא לא נוגע ומה ישמח אותו ספציפית. שלומית גם הייתה מנסה מאוד שהכול יהיה בריא והייתה משנה מתכונים כדי שיהיו בריאים.

במיוחד שלומית הייתה משקיעה בפרטים קטנים של פרזנטציה שתמיד היו הפתעה משמחת. במיוחד זכור לי קינוח אחד שהכינה פעם לחג כאשר באה להתארח - לקחה צנצנת זכוכית יפה, הכינה בצק עוגיות (טרחה להדגיש שאין בו ביצים חיות כדי שגם האחיות שבהיריון יוכלו להינות) ציפתה את הכדורים בשלושה סוגים של שוקולד לבן חלב ומריר ועטפה בסרט. חגיגה לעיניים.

ועכשיו בקשה - היינו רוצים לנסות להכין ספרון של מאכלים ששלומית אהבה להכין, וכשהילדים יגדלו להכין איתם ביחד דברים שאמא אהבה להכין... אז לכל מי שיצא לה לגור עם שלומית או להיות איתה תקופה או סתם לשמוע ממנה בהקשר הזה - נשמח לקבל למייל מה אתן זוכרות...

(אפשר לשלוח למייל שכתובתו: ourshlomit@gmail.com)

דני מספר דבר אחר ש-"שלושה שאכלו כאחד" מזכירים לו בקשר לשלומית:

אבא של שלומית תמיד נוהג לפתוח את פרשת השבוע בזמן ארוחת השבת וללמוד יחד עם המשפחה חלקים מפרשת שבוע. תמיד התרשמתי ששלומית לא רק מקשיבה אלא שהרבה פעמים יש לה גם מה לשתף, ושהיא זוכרת הרבה רעיונות יפים שקשורים לפרשה ושולפת אותם בקלות לספר למשפחה.

מקורות:

1.         מסכת ברכות דף נה' ע"א

2.         ראה פרק ז' במסכת ברכות

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

​