פרק ד' משנה ד' - ו'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

חילזון ביום חורפי, דרום הר חברון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי לויטס איש יבנה אומר:

מאוד מאוד הוי שפל רוח - התרחק מאוד מן הגאווה.

שתקוות אנוש, רִמָּה - סוף כל אדם לקבר, לרמה ותולעה, ובמה יתגאה האדם?

רבי יוחנן בן ברוקא אומר:

כל המחלל שם שמים בסתר- בדרך כלל, כשנאמר בחז"ל הביטוי "מחלל שם שמים", הכוונה היא לביזוי שם שמים בפרהסיא. אך כאן במשנה אי אפשר לפרש כך, שהרי נאמר במפורש "המחלל שם שמים בסתר". מחמת קושי זה, ביארו המפרשים בדרכים שונות מהו ה"חילול" במשנה זו, ונלך בדרכו של רבינו יונה: "מחלל שם שמים" הנזכר כאן הוא מי שעובר עבירות שמעצם מהותן הן בגדר חילול ה' וביזויו, כגון עבודה זרה, או שנשבע בשם ה' לשקר וגונב את דעת הבריות תוך ניצול שם ה'; המשנה מתייחסת למי שעושה כך בסתר, ומעלים מעשיו מעיני הבריות.

נפרעים ממנו בגלוי - ניסיונו להסתיר את מעשיו לא יצלח, וחרפתו תתגלה ברבים.

אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה' - כלומר, מה שנאמר לעיל "נפרעים ממנו בגלוי", נכון לא רק ביחס למי שעשה עבירות אלה בזדון ממש,  אלא גם אם נעשו בשוגג (כגון שהורה לעצמו היתר כלשהו לעשות מה שעשה). ואין כוונת המשנה לומר שעונשם של מזיד ושל שוגג שווה, אלא רק לומר שמשניהם "נפרעים בגלוי".

רבי ישמעאל בנו אומר:

הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות - מי שעיקר עיסוקו ומטרתו הם לימוד תורה והוראתה לאחרים, מסייעים אותו משמים לכך; ומי שבנוסף לכך משקיע גם בעשייה למען הזולת ובגמילות חסדים באופן רחב יותר, מסייעים לו משמים שיספיק ללמוד, ללמד, לשמור (מצוות כהלכה) ולעשות (את אותה עשייה וגמילות חסדים).

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

מאוד מאוד הוי שפל רוח

מעט מאוד ידוע לנו על רבי לויטס איש יבנה. למעשה, כל מה שנשתייר לנו ממנו היא משנה זאת בפרקי אבות [1] ואמרתו בפרקי דרבי אליעזר: "ככליל (כתר) שהוא כבוד ראש המלך, כך השיבה כבוד והדר לזקנים, שנאמר: 'והדר זקנים שיבה'" [2].

מאמרותיו עולה שרבי לויטס מפחית בחשיבות הגוף בפני עצמו – שתקוות אנוש, רִמָּה – ורואה בו כלי לרוח - השיבה כבוד והדר לזקנים.

הרמב"ם אומר שבכל המידות יש לנהוג במידת האמצע (לדוגמה, בין מידת הקמצנות ומידת הפזרנות יש לנהוג בדרך האמצע - נדיבות). יוצאת מן הכלל היא מידת הגאוה, ממנה יש לברוח לקצה השני. כפי שאומר רבי לויטס במשנתו, מאוד מאוד הוי שפל רוח.

נאמר: "כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו" [3].

וכן, "איזהו בן עולם הבא? ענותן ושפל ברך" [4].

נפרעין ממנו בגלוי

לכאורה משנה זו של רבי יוחנן בן ברוקא אינה עולה בקנה אחד עם דרך הנהגתו של הקב"ה – מידה כנגד מידה. האדם חוטא בסתר ואילו הקב"ה נפרע ממנו בגלוי?!

ראשית, רבי יוחנן בא ללמדנו כלל חשוב - צריך להיות אכפת לנו מספיק מהמצוות כך שנהיה זהירים ולא נעבור עבירה אפילו לא בסתר ואף לא בשוגג.

שנית, רבי יוחנן מדגיש את האמת הפשוטה, למעשה יש כאן מידה כנגד מידה, שכן החטא נעשה דווקא בגלל שהוא היה בסתר (אפילו נעשה בשוגג, בעל העבירה היה נזהר יותר לו זה היה בגלוי), ולכן סוף הדבר להתגלות ברבים... ו-"עוף השמים יוליך את הקול" [5].

ללמוד וללמד, לשמור ולעשות

לימוד התורה נחשב כמצווה חשובה ביותר - "ותלמוד תורה כנגד כולם" -  ובוודאי המרכזית שביניהן.

חז"ל מזכירים מניעים שונים ללימוד תורה:

• "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" [6].
• "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה..." [7].
• "שמא תאמר: הריני למד תורה בשביל שאִקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא, תלמוד לומר: 'לאהבה' - למוד מכל מקום, וסוף הכבוד לבוא" [8].

במשנתנו מלמד אותנו רבי ישמעאל: "הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

שאיפתו של האדם צריכה להיות ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.

 לאורך הדורות, חכמי ישראל נזהרו מכך שלימוד התורה לא יישאר בגדר 'לימוד בעלמא' - לימוד המנותק מן המציאות ולא מגיע לחיי המעשה (להלכה).

כך למשל, רבים מרבותינו קבלו על שיטת ה"פלפול" שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים, שנטתה להתרחק מפסיקת ההלכה המעשית ולהשאר בגדר לימוד מעורפל שאינו מבוסס כל צרכו (ראה על כך עוד בהרחבה: המהר"י ברונא (המאה ה-15) וכן המהר"ל מפראג (המאה ה-16)).

ככלל, יש לציין כי סגנון לימוד זה פשט בעיקר ביהדות אשכנז, ואילו ביהדות ספרד אופי הלימוד היה שונה – "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא", כלומר, לימוד התורה הוא מכוון הלכה, יונק ממנה ופונה אליה.

ובימינו אנו, הרב עובדיה יוסף [9]:

"ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה... להדריך את לומדי הישיבות, (אשר... מהם תצא תורה לכל ישראל).. לכלכל דבריהם במשפט ולחנכם בנתיבות ההוראה, ובארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות. שעל זה אמרו (קדושין מ:): גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ולעסוק בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל.

ומה מאד יש להצטער בראותנו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק... עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה...".

מי ייתן, שנזכה להגדיל ולגדול בתורה - ללמוד, ללמד לשמור ולעשות, ולחבר את התורה אל חיי המעשה.

​

בנימה אישית – מאוד מאוד הוי שפל רוח

אוריאל מספר:

בבואי לכתוב בנימה האישית על מידת השפלות, על הצניעות והענווה של שלומית, נתקלתי בפרדוקס:

אדם צנוע כלל אינו מעוניין שיפרסמו את הליכותיו הצנועות. להפך, הוא ייפגע מכך. ושלומית היתה צנועה בהליכותיה, וכיצד אוכל לכתוב..?

בכל זאת, החלטתי לכתוב מעט מן המעט, רק כדי לחוש את רושם הלכותיה של שלומית - "ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (הבעל-שם-טוב).

סמדר, המנהלת של שלומית בעבודה, סיפרה לי: "שלומית תמיד נכונה להתנדב למשימות מעבר למה שהייתה מצופה, לוקחת על עצמה עוד משימות ואתגרים, תמיד בצניעות ומעולם לא התפארה בכך בריש גלי".

כשלושה חודשים לאחר ששלומית התחילה לעבוד, באנו (שלומית ואוריאל) לשבת אצל הוריה.

אבא שלה, עודד, שאל את שלומית "איך בעבודה?" והיא ענתה "בסדר".

אז הוא שאל "מה חדש?", "כלום" ענתה.

בשלב זה אני אמרתי "היא קבלה השבוע קידום בעבודה".

עודד אמר לה "הרי רק לפני שלושה חודשים התקבלת וכבר קידום?"

ושלומית, כמו ששלומית תמיד הייתה, ענתה "אבא, למזלי התפנה מקום". לא 'בזכותי', 'למזלי'.

מקורות:

1.         ראה באבות דרבי נתן, גירסא מורחבת

2.         פרקי דרבי אליעזר נא. והפסוק ממשלי כ כט

3.         עירובין יג:

4.         סנהדרין פח:

5.         קהלת י כ

6.         סנהדרין ק"ה

7.         פרקי אבות, ו', א'

8.         ספרי' דברים פיסקא מח

9.         שו"ת יביע אומר, חלק א'

משנה ד':

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

​

משנה ה':

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:

כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם

​

משנה ו':

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר:

הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.

​