פרק ג' משנה ב' - ג'

לעילוי נשמתה של

שלומית

שאגת אריה, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי חנינא סגן הכהנים אומר:

הוי מתפלל בשלומה של מלכות - כמו שנאמר 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה' (ירמיה, כט' ז').

שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו - לולא מורא המלכות, לא ניתן לסמוך על בני האדם עצמם, מצד טבעם, שינהגו כראוי זה עם זה.

רבי חנינא – סגן הכהנים

(הפירוש נכתב ע"י יצחקי, בן דוד של שלומית) 

רבי חנינא, השונה את הרישא של משנתנו, שימש כ"סגן הכוהנים" – כלומר, סגנו של הכהן הגדול, שמינוהו כדי שישמש תחתיו אם יארע בו פסול [1].

 

כסגן הכהן הגדול, מעיד רבי חנינא פעמים רבות על אופן העבודה בבית המקדש.

הגמרא במסכת יומא (כא ע"ב) מביאה בשמו, שראה את האש שעל המזבח והייתה "רבוצה ככלב" על גביו.

במסכת מנחות (סד ע"א) הוא עוסק באופן קצירת העומר.

והמדרש מביא עדות משמו על "מעשה ניסים שהיה במנורה":

"אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה נסים היה במנורה: משהיו מדליקין אותה מראש השנה - לא היתה מתכבה עד שנה אחרת. ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן, התחילו הכהנים לבכות, ואמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני הייתי בבית המקדש ומצאתי מנורה דליקה יותר ממה שהיתה דליקה כל ימות השנה." [2]

 

אף בנו של רבי חנינא, המכונה רבי שמעון בן הסגן, זכה לשמש במקדש ככהן.

 

במסכת תענית מופיעים דברים שנאמרו על ידי רבי חנינא סגן הכוהנים לאחר חורבן הבית. הגמרא שם מביאה את שיטת רב חסדא, כי בתשעה באב אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן, ומנמקת זאת בדברי רבי חנינא סגן הכהנים: "כדאי הוא בית א-לוהינו, לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה".

 

אם כן, ניתן לשער כי רבי חנינא חי בזמן חורבן הבית, זכה לראות בבניינו והאריך ימים עד לאחר חורבנו. אם כנים הדברים, ניתן לחזקם מכינויו של רבי חנינא - "סגן הכוהנים". מלשון זו נראה שהוא שימש כסגנם של כמה כוהנים גדולים!

ואכן, ידוע לנו שבדור החורבן מונו כוהנים גדולים שאינם ראויים, שקנו את תפקידם בכסף, וממילא לא האריכו ימים בכהונתם [3]. רבי חנינא שימש כסגן הכהן הגדול בתקופה זו, וכיוון שהוא עצמו היה ראוי ללא ספק לתפקידו, וכהונתו ארכה שנים רבות, "זכה" לשמש כסגנם של כמה וכמה כוהנים גדולים.

 

בשולחן ערוך [4] מובא שרבי חנינא סגן הכוהנים הוצא להורג על ידי הרומאים ביום כ"ה בסיוון, באותו תאריך שבו הוצאו להורג רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע. דווקא על רקע זה, נפלאים דבריו במשנתנו, שנאמרו אפילו על השלטון העריץ ששלט בארץ בתקופה שבה הוא עצמו חי בה: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו".

 

שלומה של מלכות

 

המסר הנשקף מדבריו של רבי חנינא הוא פסימי לגבי טיבו של האדם. יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצר המוסר הטבוע בקרבו לא ימנע ממנו לעשות רע. רק אימתו של גוף חיצוני חזק עשויה למנוע מהאדם להשחית ורק מוראה של מלכות יכול למנוע מצב שבו "איש את רעהו חיים בלעו".

מהיכן למד זאת רבי חנינא? מדוע אין הוא מאמין ביכולתו של האדם לגבור על יצריו ללא מורא חיצוני?

 

ייתכן שלמד זאת מסיפורי המקרא. התמונה הכללית המצטיירת מספר מלכים היא של מלכים רבים העושים הרע בעיני ה', וביניהם כמה נקודות של אור (דוגמת דויד המלך, יאשיהו וחזקיהו). בימי המלוכה עבדו ישראל עבודה זרה, ומנבואות ישעיהו וירמיהו אנו למדים עד כמה היה מצבם של ישראל חמור באותה עת מבחינה מוסרית ורוחנית.

 

אולם גם בימיהם של הרעים שבמלכים, לא הגיעו מעשיהם של ישראל למעשי אבותיהם שבימי השופטים, בטרם מלוך מלך על בני ישראל. פרשיית פילגש בגבעה, שכללה אונס המוני אכזרי, רצח ומלחמת אחים, נותרה כתמרור אדום בוהק המדגים את מה שעלול להתרחש כאשר אין מלכות תקיפה המטילה את מוראה ומשליטה חוק וסדר. לא בכדי חוזר המקרא ומדגיש - בספר שופטים - "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". בלוא מלכות חזקה נוצר מדרון חלקלק לאנרכיה.

 

עוד ייתכן, שלמד זאת משבע מצוות בני נוח. התורה מצווה על כל באי עולם שישה לאווין ומצוַת עשה אחת. הלאווין - שלא לעבוד עבודה זרה, שלא לברך את ה', להימנע מגילוי עריות, שלא לרצוח, שלא לגנוב ושלא לאכול אבר מן החי; ומצוַת העשה - להקים מערכת משפט מסודרת. הרי לנו, שמעבר לחובות המוסריות והדתיות הבסיסיות, קיומה של מערכת משפט הוא חיוני לקיומה של חברה אנושית.

 

אולי מצוַת מחיית עמלק היא זו שהביאה את רבי חנינא לדבריו. רק על גוי אחד מצווה התורה למחותו ולאבד את שמו מתחת השמים, ומוסיפה: "לא תשכח" [5].

חטאו של עמלק, יתר על חטאם של עמים רבים אחרים שנלחמו בישראל, היה ניצול המציאות של היעדר שלטון כדי להשליט אנרכיה וטרור. שבטי עמלק פושטים על הנחשלים, המצויים בשולי המחנה, כדי לשבות אותם, להתעלל בהם ולמכור אותם לעבדים (ראו באריכות במאמרו של הרב יעקב מדן, "עמלק").

 

התורה מיקמה את הציווי על מחיית עמלק בסוף פרשת "כי תצא", העוסקת בסדרי השלטון והמשפט, כיוון שעמלק הוא האויב המנצל את היעדר החוק כדי לשבות אנשים, למכור אותם לעבדים ולהחריג אותם מהגנת המשפט. התורה הכריזה מלחמה על עמלק, ולא על מלכויות אחרות, כיוון שהיעדר המלכות חמור בהרבה ממלכות לא-ראויה.

 

ואולי למד זאת רבי חנינא סגן הכוהנים מהתבוננות בתקופתו. תקופת סוף ימי הבית השני לא הייתה תקופה מפוארת במיוחד בתולדות עם ישראל. הכהונה הגדולה נרכשה בכסף, מלחמות אחים תכופות פרצו מדי כמה שנים, והשלטון הרומאי הכביד עולו על עם ישראל.

אולם התקופה הגרועה ביותר הייתה דווקא לאחר שפרץ המרד הגדול, משבטלה חיתתה של המלכות על יושבי ירושלים. הוואקום השלטוני שהותירה מלכות רומא הרשעה התמלא על ידי הבריונים, ששרפו את מחסני התבואה וחיסלו את המתנגדים להם, עד שאפילו מנהיגם של בריונים אלו - אבא סיקרא - חשש לצוות עליהם להפסיק את מעשיהם פן יהרגוהו [6]. הרי לנו שאפילו מוראה של המלכות הגרועה ביותר עדיף ממצב שבו אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו עושה.

 

הוי מתפלל

 

רבי חנינא אינו מצווה כמובן שלא למרוד במלכות רשעה ושלא לקוות למיגורה. קיומה של מלכות הוא חשוב, אולם השאיפה לתיקון עולם, המונחת ביסוד היהדות, אינה משלימה עם מלכות שאינה ראויה. אם חי האדם בתקופה של מלכות הרשעה, שומה עליו לנסות לתקנה ולהחליפה, ויחד עם זאת לזכור שמלכות שאינה מושלמת עדיפה עשרת מונים על אנרכיה.

 

כיצד מתפללים בשלומה של המלכות? בארצות הגולה נוהגים לומר תפילה מיוחדת, "הנותן תשועה למלכים", על קיומה של המלכות ועל שלומם של המלכים.

לאחר שזכינו וסייע לנו ה' להקים את מדינת ישראל, תיקנה הרבנות הראשית את התפילה לשלום המדינה, שבה אנו מתפללים שה' ישמור על המדינה, יגן עליה וישלח אורו ואמיתו לראשיה, שריה ויועציה.

 

אולם מעבר לתפילה הפורמלית, אין ספק שכוונתו של רבי חנינא היא גם לחובת הזהירות בכבודה של המלכות. מיד לאחר מעמד הר הכרמל, שבו ניצח אליהו את נביאי הבעל, נאמר: "ויד ה' הייתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה". מכאן למדה הגמרא [] שיש להיזהר בכבודו של מלך, ואפילו בכבודו של מלך רשע.

אין דומה לאליהו במלחמה שהכריז על המלך והמלכה של ימיו - אחאב ואיזבל, מתוך שאיפה להחזיר את עם ישראל לדרך ה'. אך גם אליהו ידע שאין לעולם קיום בלא מוראה של מלכות, והבין את המשימה החשובה שממלאת כל מלכות, המשליטה סדר וחוק בעולמו של הקב"ה.

 

בראשית היקום יצר הקב"ה את העולם מתוהו ובוהו, והשרה סדר במקום שהיה בו קודם לכן כאוס מוחלט. מלכותא דארעא היא מעין מלכותא דרקיעא (=מלכות הארץ היא מעין המלכות שבשמים) [7], והמלכויות הן המשליטות חוק וצדק בעולמו של האדם. משום כך תיקנו חז"ל ברכה על ראיית מלך - ואפילו הוא נכרי, שהרי קיומה של המלכות מזכיר לנו את רחמיו של הקב"ה, שלא מסר עולמו לפושעים אלא השליט עליו מלכויות ושלטון. משום כך נהג אליהו כבוד באחאב, ומשום כך מצווה עלינו רבי חנינא להתפלל בשלומה של מלכות.

 

משנה ג' – שניים ויושבים ואין ביניהם דברי תורה

 

התורה קדמה לעולם, ואין העולם קיים אלא למענה ולמען קיומה, כאמור: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי" [9]. וכן אמר רבי אליעזר: "גדולה תורה - שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ" [10].

 

המשנה אינה עוסקת באנשים המדברים דברי לצון ושטות. ודאי שאל לו לאדם לשבת במושב לצים כפשוטו, ועל זאת לא צריך היה רבי חנניה בן תרדיון ללמדנו. המשנה עוסקת בשניים שיושבים ומדברים ביניהם דברי חכמה, ואולי אפילו עוסקים ביישובה של הארץ ומדברים דברים שברומו של עולם.

חכמה שאינה קשורה בתורה, כמו תיקון עולם שאינו כרוך בה, הם מושב לצים. השכינה שורה רק במקומם של אנשים שמבינים כי ללא תורה אין לעולם קיום. ואם אין השכינה שרויה בין אותם שניים, מעידה עליהם המשנה שמעשיהם לא יצלחו.

אכן, אין ערך למעשים של תיקון עולם שאינם מלווים בתורה, אך ההיפך הוא נכון: לתורה וללימודה יש ערך גם כשלעצמם, וגם כשאין הם מביאים לתיקון העולם. משום כך, גם כאשר יושב אדם ועוסק בתורה בלא חֶברה, ומבלי שתורתו תביא ליישובו של עולם, קובע לו הקב"ה שכר על זה. אפילו כאשר יושב אדם לבדו והוגה בתורה בלבו, נוטל הוא מאת הקב"ה שכר ראוי לעמלו.

 

בנימה אישית – שלומה של שלומית

עודד, אבא של שלומית, מספר:

 

כשתיכננו טיול ליפן הומלץ לנו להתקשר עם אבי - ישראלי ממגדל העמק לשעבר שגר בקיוטו שביפן ומארגן משם טיולים. נאמר לנו שאבי בודהיסט, מדבר יפנית ונשוי לסינית.

התייעצתי עם שלומית ואחרי מחשבה - פרקטית כדרכה - אמרה שאדם רוחני כמו אבי, שחי כבודהיסט, ראוי לחשוף לכתבי רב נחמן מברסלב, שהאור הפנימי שבהם יצית ניצוץ ויעזור למחפשי דרך.

 

בקיוטו נפגשנו עם אבי והופתענו לטובה - נעים, תרבותי ולבוש כאחד האדם.

נתנו לו את החוברות ואחרי היכרות בטיול העזנו לשאול מה משך אותו לבודהיזם.

 

אמר אבי: "שאל הבודהה, באיזו מדינה תבחר לחיות - זו שיש בה צבא חזק, ממשל חזק או מצב כלכלי טוב?"

 

אמרנו לו מיד: כתוב "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אם אין שלטון יציב, לא יעזור צבא חזק ולא כל ממון שבעולם.

 

אבי נדהם."כך אמר הבודהה",לחש. "יופי", אמרנו "בשביל לדעת את זה נסעת עד יפן? כך אמר רבי חנינא סגן הכהנים כבר לפני 2000 שנים".

"איפה אמר את זה?"

"בפרקי אבות פרק ג"

אבי הבודהיסט לא שמע על פרקי אבות.

 

כך מפסידים אנחנו את טובי בנינו.

 

אוריאל מספר:

 

במשנה עסקנו בחשיבות השררה של השלטון (אפילו אם השלטון רחוק ממושלם), שכן בלעדיו נוצר ואקום המושך לתוכו אנרכיה המחרבת כל חלקה טובה.

אנרכיה עלולה להופיע במצב הידוע לצערנו לכולנו היטב - במלחמה.

 

כששלומית ואני רק הכרנו, זכור לי שפעם אחת סביב איזושהי מלחמה (אני לא זוכר אם מלחמה בארץ או בעולם), שלומית אמרה לי: "אני מתביישת באנושות שהיא הגיעה למצב כזה. אני לא מבינה איך אנשים מבוגרים מנסים לפתור בעיות על ידי אלימות".

 

הזעזוע של שלומית לא נבע מ"יפות נפש" או תמימות. היא הייתה מחוברת היטב לקרקע וידעה היטב מהי החשיבות של הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה. פשוט היתה לה אמונה בטוב. לא היה ברור לה שמלחמות הן הכרח.

שאלתי את עצמי אז ואני שואל גם היום: "מיהו האדם הנורמלי, אני - שברור לי שיש מלחמות וכבר לא תמה על כך? או שמא האדם הנורמלי הוא מי שמלחמה נראית לו כאבסורד?"

 

מקורות:

1.         יומא לט ע"א

2.         תנחומא תצווה ג'

3.         ראו: יומא ח ע"ב - ט ע"א

4.         או"ח תקפ, ב

5.         דברים כה, יט

6.         גיטין נו ע"א

7.         זבחים קב ע"א

8.         ראו: ברכות נח ע"א

9.         ירמיהו לג, כה

10.       נדרים לב ע"א

 

משנה ב':

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

משנה ג':

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר, יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

יעלים, מכתש רמון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

רבי חנניא בן תרדיון אומר:

 

שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה 'מושב לצים', שנאמר (תהלים א, א): 'ובמושב לצים לא ישב' - מפסוק זה מביאה המשנה ראיה ש"מושב לצים" מהווה ניגוד לעיסוק בתורה, שכן לשון הפסוק היא "ובמושב לצים לא ישב... כי אם בתורת ה' חפצו", משמע ש"מושב לצים" ו"תורת ה'" מהווים ניגוד זה לזה (ספורנו).

אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע וַיִּכָּתֵב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו' - האסמכתא היא מחלקו הראשון של הפסוק: "אז נדברו יראי ה' " - כאשר המדברים הם יראי ה' ושיחתם היא של דברי תורה, אזי "ויקשב ה' וישמע" - היינו, שכינה ביניהם.

אין לי אלא שניים, מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב"ה קובע לו שכר? שנאמר (איכה ג, כח): 'יֵשֵׁב בדד וידום, כי נטל עליו' - הפסוק מובא כאסמכתא לכך, שגם מי שיושב בדד ועוסק בתורה בדממה (כדרכו של יחיד, מטבע הדברים), נוטל שכר.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)