פרק ג' משנה א'
לעילוי נשמתה של
שלומית
שביל בין שדות, הנגב המערבי. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה - התבוננות בדברים אלה מביאה לידי ענווה, לידי הכרה במיעוט ערך ענייני העולם החולף, והכרה בתכלית האדם ובחשיבות קיום המצוות (רמב"ם). ואלה הם הדברים:
דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין:
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
מי אתה, אדם
הפירוש נכתב בידי עודד - אבא של שלומית
משנה זו נקראת בתחילת כל הלוויה כשאנו מלווים את המת למנוחת עולמים.
השאלה המיידית היא מדוע משנה זו? הרי אין בה כל תפילה לעילוי נשמת הנפטר או נחומים לאבלים אלא רק אמירה שהנפטר כבר לא יכול לעשות איתה דבר?
לדעתי, כוונת חז"ל היא כלל לא לנפטר,חייו של הנפטר הסתיימו. עצה זו היא דווקא להולכים אחר הארון. האמירה נוקבת - אתה ההולך אחרי הארון עוד יכול לשנות את דרכיך אם רק תזכור מאין באת,לאן אתה הולך ושבסוף הדרך נותנים דין וחשבון.
מי שאינו יודע לאן הוא הולך - כל דרך שיבחר בה תהייה הדרך הלא נכונה.
ננסה למצוא נתיבים אופטימיים למשנתנו, אך ראשית לכל הבה נכיר יותר את עקביא בן מהללאל אשר חי בימי הלל הזקן בתקופת בית שני ומפני גדלותו לא הוסיפו חכמינו תארים לשמו.
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך
במסכת עדויות פרק ה' מובאים 2 סיפורים נפלאים:
"עקביא בן מהללאל העיד 4 דברים (כלומר,הלכות בהן חלק על חבריו).
אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל!
אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום (=הקב"ה), שלא יהיו אומרים - בשביל שררה חזר בו".
בגדלותו העצומה זכר גם כשקיבל הצעה מפתה לעמוד בראש בית הדין, שכשיבוא יומו,יש דין ויש דיין.
אמר לו בנו: "אבא,פקוד עלי לחבירך". כלומר, דבר עם חבריך עליי שיתייחסו אליי כאל בנו של עקביא בן מהללאל.
"אמר לו: איני מפקיד.
אמר לו: שמא עילה מצאת בי? (ולכן אינני ראוי לכך?)
אמר לו: לאו (זה לא נובע מפגם שלך, אלא) מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך."
תמצית ספר קהלת
על המשפט במשנתנו "ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה" אומר רבינו יונה (1210-1263,תלמידו של הרמב"ן) : "וכי תחשוב בלבבך לאן אתה הולך, לא תחפוץ בכל התענוגים, כי לרימה אתה טורח. גם אל עושר וכבוד תבזה בעיניך, וכל טובה תבהיל, כי הכל הבל ורעות רוח. ועל עניין זה עשה שלמה ספר קוהלת והתחיל 'הבל הבלים' להבהיל כל טובה וכל יקר".
יוצא מדברי רבינו יונה שמשנתנו היא תמצית ספר קהלת שכתב המלך שלמה ועיקרה - הכל הבל.
"הבל הבלים הכל הבל"
הביטוי "הבל הבלים, הכל הבל" מופיע פעמים רבות בספר קהלת והנו מוטיב מרכזי בו.
הקורא את ספר קהלת ייתקשה לפרש את המילה "הבל" כ"לא כלום" או כאויר היוצא מהפה ביום קר, כחידלון, כשטות.
הרי מדרש מפורש אומר "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" - רואים אם כן של-"הבל" יש משמעות חיובית! מה עוד ששלמה המלך לא היה אדם מלנכולי ונואש - להיפך, הוא מעיד על עצמו בספר קהלת: "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים... כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות...עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שדה ושידות. וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהן, לא מנעתי את ליבי מכל שמחה..."
אדם דכאוני שסבור שהכל הוא "לא כלום" אינו טורח לבנות וליצור ולהעיד על עצמו שהוא שמח.
בנוסף- בפסוק הפותח, מופיעה המילה הבל 7 פעמים כנגד 7 הספירות התחתונות שהן -חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - השימוש במספר 7 לעולם איננו מקרי.
(לאוהבי הפילוסופיה שביננו נוסיף - אם נקבל שהכל אכן הבל הבלים, אזי נצטרך להסכים שגם הרעיון שהכל הבל הבלים,הנו הבל בעצמו...)
מהו "הבל"
חיים שפירא בספרו 'על קהלת' מביא ציטוטים של הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ממספר תרגומים לאנגלית:
- Absolutely pointless! Everything is pointless.
- Futility of futilities, all is futile.
- Meaningless! Meaningless. Everything is meaningless.
מובן ליודעי העברית שתרגומים אלו רחוקים מלהכיל את עומק הרעיון.
ואז הוא מוצא תרגום נוסף: Fleeting! Everything is fleeting!"" – כלומר (בעברית) "חולף, חולף אמר קהלת! העולם הוא בר חלוף!"
לא פחות ממדהים. לדעתי, זה הפרוש האמיתי של המילה. בעיני היתה זו "התגלות" של ממש.
לא חדלון, אלא שירת האדם היודע שכל זמן שהוא חי עליו להתקדם, ליצור, לצבור נכסי רוח, מעשים טובים, מצוות. חשוב תמיד - באת מכלום, מפגש אקראי של זרע וביצית ואם לא תשכיל ללכת בדרך הטובה - שם גם תסיים את חייך - מקום רימה ותולעה. אבל בידך להגביה עוף. זכור כל יום: "שלא יהיה יומך היום כתמול שלשום", שהרי בסוף הדרך יש לתת דין וחשבון.
יש כאן קריאת כיוון לכל אדם - חייה את חייך לפי תוכנית, העז לחלום ואל תהסס לפרוש כנפיים ולעוף. הכל חולף. יום שעבר - לא יחזור. הכל חולף - נצל כל רגע לטוב.
פילוסוף יווני כתב - "אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמיים". הכל זורם, המים של היום אינם המים שבהם רחצת אתמול.
ואנחנו אומרים - "האגם שאתה רוחץ בו היום איננו זה שרחצת בו אתמול". האגם לא זרם, אתה זרמת. אסור שאתה של היום יהיה האתה של אתמול. שלא יעבור יום בלי התקדמות, הצב יעדים והשג אותם, כי הכל חולף.
אל תאמר 'לא הספקתי, הזמן עובר מהר'. הזמן לא עובר - הוא היה כאן לפניך ויהיה גם אחריך - אתה עובר.
"סוף דבר הכל נשמע. את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת - פסוק אחרון).
בנימה אישית – עפר אני בחיי - גם לבתי היתה התגלות
מוצאי יום כיפור. מספרת דניאל - חברה טובה של שלומית:
"בעלי נתן התחיל לדבר על הקטע שאומרים בסוף הנעילה, והזכיר גם את הפירוש בעולת ראי"ה למה שאומרים בתפילה 'אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי.. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי..'
ופתאום קפץ לי לראש דבר תורה ששמעתי מפי שלומית לפני שנים רבות. אני לא זוכרת מתי זה היה, אני חושבת שעמדנו בדירת סטודנטיות והיא בדיוק קראה את זה. היא התחילה להגיד שהפירוש המקובל, שהביטול העצמי הזה - להיות כמו עפר - זה ממש מוגזם וזה לא הגיוני שהאדם נדרש לחיות חיים של ביטול, של הידמות לעפר - לכלום. אלא מה הכוונה?
שלומית הסבירה, שכמו שהעפר, כשמישהו דורך עליו אז הוא משאיר טביעות רגליים, ככה האדם צריך להיות - שיראו עליו את הטביעות של האנשים האחרים שבחייו.
וזהו.
אני זוכרת את ההתלהבות שלה מהווארט הזה. כאילו זה פתר לה איזו משוואה עלומה, איזה משהו שלא היה ברור לה זמן רב ואולי זה דווקא היה הפשטות שבעניין שכל כך קסם לה. כאילו, ככה היא חיה תמיד, אז למה לקח לה כל כך הרבה זמן לעלות על זה, נכון?
כל כך פשוט וכל כך שלומית. וכל כך מה שהיא עשתה לנו ונתנה לנו. עפר אנחנו. ואני מאמינה שאת הטביעות שלה עוד נמשיך לראות במאות, ואף אלפי, חיים של אחרים".
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה.
דַּע,
מֵאַיִן בָּאתָ
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.