פרק ב' משנה יח'

לעילוי נשמתה של

שלומית

תנין וציפור על גדת נהר, Kruger Park, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי שמעון אומר - רבי שמעון, תלמידו הרביעי של רבן יוחנן בן זכאי, אומר במשנתנו שלוש אמירות:

             

הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה - הקפידו לקרוא קריאת שמע בזמנה וכן להתפלל תפילה בזמנה.

 

וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום - אל יתייחס האדם לתפילתו כעול קבוע, שעליו לקיימו בלית ברירה, אלא יתפלל מעומק לבו למקום (כינוי לקב"ה).

שנאמר (יונה ד, ב): "כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד, וניחם על הרעה" - מי שמתפלל מתוך "רחמים ותחנונים", הקב"ה נענה לתפילתו, שנאמר "כי חנון ורחום הוא..".

 

ואל תהי רשע בפני עצמך - על אף שענווה היא מידה ראויה, מכל מקום האדם לא צריך בשם הענווה להקצין ולראות עצמו ברשע, רק בכדי שלא יראה בעצמו צדיק ויתגאה.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

רבי שמעון בן נתנאל הכהן אומר

 

באחת המשניות הקודמות הסברנו שמידתו של רבי שמעון, "ירא חטא", היא יראת הרוממות.

בשונה מיראת העונש, יראת הרוממות זוהי יראה שאדם כמה אליה, צמא לה. זוהי מידה שזוכים לה יחידי סגולה המתהלכים קרוב לפני ה' ותחושת שגב נפלאה ממלאת את ליבם, ועל כן חלילה להם מלעשות דבר נגד הקדוש ברוך הוא.

מכאן נוכל להתחיל להבין למה רבי שמעון עוסק דווקא בקריאת שמע ובתפילה - שניהם מעמידות את האדם קרוב לפני ה'.

 

קריאת שמע עניינה קבלת מלכות ה' - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – וקבלת עול מצוותיו – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך...".

והתפילה, שמורכבת משבח, בקשה והודיה לה', עניינה עמידה לפני ה' ופנייה אליו.

 

מדוע רבי שמעון מזהיר אותנו דווקא על זמני ק"ש והתפילה?

 

ראשית, נשים לב שזמני שלושת התפילות ביום, כפי שאנו נוהגים כיום, תוקנו בתחילת תקופת בית שני (=סוף תקופת אנשי כנסת הגדולה. מקביל למשנה הראשונה בפרקי אבות).

 

הזמנים תוקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו מוקרבים בבית המקדש בבוקר ובין הערביים (גם לדעת מי שסובר שהתפילות תוקנו כנגד תפילות שלושת האבות, הזמנים המדויקים נלמדים מן הקרבנות). כלומר, לכל הדעות, ישנה הקבלה ברורה בין הקרבנות לתפילות.

הדבר הבולט ביותר הוא ששניהם נועדו לרומם את האדם (המתפלל או המקריב קרבן) ולקרבו אל ה'.

לאורך כל תקופת בית שני התנהלו התפילות במקביל לקרבנות (ולא כטעות הנפוצה שהתפילות תוקנו במקום הקרבנות).

 

רבי שמעון בן נתנאל הכהן [1] חי בסוף תקופת בית שני ואף ראה את חורבנו.

מהמקורות לא ידוע לנו האם הוא שרת בפועל במקדש, אך מעצם היותו כהן ברור כי עבודת הקרבנות היתה קרובה לליבו, וממעלתו הרוחנית הגבוהה [2] סביר שהוא ידע היטב ,הרבה מעבר להבנתנו, את המשמעות של עבודת הקרבנות ואיך היא מורידה שפע לעולם ומדוע הם קרבים בזמנים מסוימים.

 

קשה שלא לחשוב שכאשר רבי שמעון ראה את עבודת הקרבנות הולכת ונעלמת לנגד עיניו, התעורר בו הצורך לחזק את עולם התפילה – שכן כפי שאמרנו, ישנו צד שווה בין הקרבנות לתפילות.

וכידוע "עבר זמנו בטל קרבנו" – ועל כן מדריך אותנו רבי שמעון שנקפיד על זמני התפילות. יש לכך משמעות עמוקה.

 

אל תעש תפילתך קבע

 

קביעת הנוסח האחיד והזמנים הקבועים (עליהם אומר רבי שמעון בחלקה הראשון של המשנה הוי זהיר...) -  הם ההופכים את התפילה לתפילת קבע! כלומר בעוד החלק הראשון של המשנה מבסס את תפילת הקבע, החלק השני יוצא נגד תפילת הקבע. מדוע?

 

רבי שמעון נולד לתוך מציאות שבה התפילה היא תפילת קבע - וכולנו מכירים את הבעייתיות בכך - עצם הקביעות יוצרת חזרתיות, וכיוון שאנו חוזרים על אותו נוסח שלוש פעמים ביום, עלולים אנו לאבד עניין בתפילה, לא לשים לב מה אנו אומרים וכד', עד כדי כך שהתפילה עלולה להיות דוממת.

 

על כן, כהמשך לחלק הראשון, רבי שמעון מדריך אותנו לכך שהתפילה עצמה תמשיך להיות תפילה חיה ולא סטטית – אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים – תפילה מעומק הלב. שכן אמרו חכמים: "אי זו היא עבודה שבלב? הווי אומר: זו תפילה." [3]

 

 

בהקדמת הקביעות לספונטניות רבי שמעון מלמד אותנו יסוד חשוב ביהדות שרלוונטי מתמיד בימינו.

כיום כולנו רוצים לחוות דברים, להרגיש "מחוברים" למה שאנחנו עושים. עולם השיווק והפרסום מודע לכך היטב, ולדוגמה: פרסומת לקוקה קולה לא תנסה לשכנע אותנו שזה מוצר טעים, אלא תשכנע אותנו ששתיית 'קולה' זו חוויה, זה סגנון חיים שאנו חפצים בו...

שם המשחק הוא חיבור ואם אתה לא "מרגיש שייך", תשליך את זה.

ואם כן, לכאורה, מה ערכה של תפילה בה איני מצליח "להתחבר" אליה?

 

אלא, שאם נוותר על הקביעות שבתפילה ונתפלל רק כשמתחשק ונחה הרוח עלינו, הרי אנו כעלה נידף ברוח. עבודת ה' המבוססת אך ורק על ריגושים לא תחזיק מעמד. כדי באמת לעמוד לפני ה' בתפילה ולקבל את עול מלכותו, עלינו לקבל גם את עול מצוותיו. אנו מקיימים את המצוות גם כשאיננו מבינים הכל עד הסוף – "נעשה ונשמע" – קודם נעשה ואח"כ בע"ה גם נשמע ונבין את המשמעות – "נתחבר".

 

ללא הקביעות אנו נאבד את היכולת להתפלל לה', וגם לא נגיע לתפילות הללו שאנו כן "מתחברים".

כאשר הכל בנוי על ריגושים – האדם ורצונותיו הופכים להיות המרכז של התפילה.

אך כאשר הבסיס הוא העול של תפילת קבע – ה' הופך להיות מרכז התפילה. וכך באמת אפשר לעמוד בפניו ולהתפלל, ולהתקרב אליו.

 

אגב, מדוע רבי שמעון אינו מדריך אותנו 'אל תעש ק"ש קבע' ?

ייתכן שהתשובה לכך היא שקריאת שמע בעצמה מדריכה אותנו שלא לעשותה קבע. נאמר בק"ש "והיו הדברים האלו אשר אנכי מצווך היום על לבבך" – ואומר השולחן ערוך: "היום? – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו." [4]

 

ואל תהי רשע בפני עצמך

 

עלול אדם לחשוב שכשהוא מתפלל, הוא בעצם דורש את המגיע לו מאת רבונו של עולם.

אך אין הדבר כך, ולכן רבי שמעון מדריך אותנו להתפלל מתוך רחמים ותחנונים - מתוך מקום של מקבל. של 'לא באמת מגיע לי ולכן אני מתחנן ולא דורש!'. "ממעמקים קראתיך ה' " [5]

הסתכלות כזאת בשפלות האדם עלולה לגרום לאדם לשקוע בייאוש, לראות עצמו כרשע שלא מגיע לו כלום. וזה כמובן לא טוב.

וכך אומר הרב דוד אביחיל בספרו תיקון המידות: " "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" – אין זו גאווה, הקב"ה היה בורא את העולם אפילו רק למענך, כמו שאתה."

 

לכן אף כאן רבי שמעון מקדים לנו תרופה ומורה לנו אל תהי רשע בפני עצמך.

אמנם יש להיות עניו, אך ההסתכלות על החיים צריכה להיות חיובית.

 

 

נסיים בפסוק מתהילים: " ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אלוקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך" [6].

ונסביר: "ואני"? "תפילתי"!

אני, בכל מעשיי, בכל מחשבותיי, בכל מה שאני, הנני תפילה לך ה'.

 

בנימה אישית – "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"

 

את מבנה התפילה – תחילה שבח, לאחר מכן בקשה ולבסוף הודיה – למדו חז"ל מגדול הנביאים ממשה רבנו.

אך את אופן אמירת התפילה, באיזה מצב נפשי צריך להיות, למדו חז"ל דווקא ממילים מעטות בספר שמואל על אשה אחת.

 

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים... וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים.

 שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה. וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים."

חנה היתה עקרה, ולאחר מספר פסוקים מגיעה תפילתה

 

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ..."

תפילתה נענית והיא זוכה לבן מאוד מיוחד – שמואל הנביא (עליו נקרא ספר שמואל) אשר חז"ל דורשים  שהיה שקול למשה ואהרן יחדיו.

"מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, קֹרִאים אֶל יְהוָה וְהוּא יַעֲנֵם."

 

שלומית תמיד היתה אומרת שהתפילה לא נועדה לשנות את הקב"ה, לשכנע אותו להחליט אחרת. אלא שהתפילה נועדה לרומם אותנו, שנהיה אנשים חדשים, אנשים במעלה גבוהה יותר, וממילא יהיה "מגיע לנו" לקבל את מה שאנחנו מתפללים עליו.

 

הוי זהיר בזמן תפילה...

 

אביב, מכר מהאוניברסיטה מספר:

"בתקופת לימודיי נהגתי להתפלל שחרית באוניברסיטה.

שלומית נהגה להגיע לבית הכנסת בבוקר ולהתפלל שחרית לפני יום הלימודים ועיסוקיה האחרים, שזה דבר יפה שלא הרבה בנות היו נוהגות כך".

 

אל תעש תפילתך קבע

 

ליגל, חברה של שלומית מהתיכון מספרת:

"את שלומית הכרתי באולפנה. למדנו ביחד הרבה ואין סוף חוויות יש לנו ביחד.

אהבתי אותה, את הפשטות והאמונה בעיקר. אבל הסיפור שלי הוא על שלומית ביום כיפור.

בכל שנה ביום כיפור, שלומית לא ויתרה לנו והכריחה אותנו לסיים ספר תהילים ביחד!!

ממש כך, בהפסקה בין התפילות, באמצע היום והצום, היא לא נתנה לנו לצאת מהתפילה עד שנסיים ספר תהילים! וכך היא הצליחה כל שנה – עם כל העייפות של הצום נשארנו להתפלל".

 

 

מקורות:

 

1.   תוספתא ע"ז, ג ג

2.   בירושלמי, חגיגה פרק ב' הלכה ה' מסופר על רבי שמעון שהוא עסק ב"מעשה מרכבה".

3.   תענית ב ע"א

4.   שו"ע אורח חיים סימן סא'

5.   תהילים קל' א'

6.   תהילים סט' יד'

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ: