פרק ב' משנה טו'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

שקיעה, The Great Karoo, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

הם אמרו שלושה דברים - כל אחד מהתלמידים (המובחרים) של רבן יוחנן בן זכאי, היה רגיל לומר שלושה דברים. הכוונה היא שאמרו הרבה דברים אך דברים אלו היו שגורים בפיהם תדיר.

להלן דבריו של תלמידו הראשון של ריב"ז. אמרותיהם ה"משולשות" של שאר תלמידיו - במשניות הבאות.

רבי אליעזר אומר:

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס - שתי דרישות אלו הן הוראה אחת וכוונתה היא שאם אתה כעסן, לא תוכל להגיע למצב בו כבוד חברך חביב עליך כשלך. (רש"י)

ושוב יום אחד לפני מיתתך - חזור בתשובה "יום אחד לפני מיתתך", ומכיוון שאין אדם יודע מתי יום מיתתו לכן תמיד עליו לתקן את עצמו, מעין מאמר הלל לעיל (א' יד') "אם לא עכשיו אימתי".

והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש - מצד אחד, "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים" (דהיינו, ללמוד ולהפנים את דרכיהם והתנהגותם), אך מאידך גיסא, "הוי זהיר בגחלתן", יש להיזהר שהקירבה לא תביא לידי קלות ראש, כי המזלזל בכבודם, עונשו קשה, שנשיכתן נשיכת שועל וכו'.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

שלמות עבודת היהודי בעולם

(הפירוש והנימה האישית נכתבו ע"י עודד, אבא של שלומית)

המהר"ל [1] מבאר כי עבודת היהודי בעולם מורכבת משלושה יסודות:

1. בין אדם לחברו.

2. בין אדם לעצמו (במידות ובמעשים).

3. בין אדם למקום (לקב"ה).

אדם המתקן את עצמו בשלושה מישורים אלו יכול להגיע לשלמות. וכך הוא מבאר את משנתנו:

• כנגד  "בין אדם לחברו"  - יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. הזהר בכבוד חברך - כבשלך. והוא שאמר הלל  "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" זו היא כל התורה כולה. (שבת, ל"א, ע"א)
• כנגד "בין אדם לעצמו" -   אל תהי נח לכעוס. כשאדם כועס הוא מאבד שליטה על עצמו ופורצות תכונותיו הגרועות ביותר.
• וכנגד "בין האדם למקום" – ושוב יום  אחד לפני מיתתך. היה תמיד בהרהורי תשובה. כל חייך – בתשובה. שנאמר "בכל יום יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט,ח'), וכן נאמר "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת?" (עבודה זרה , ג, ע"א)

ושוב יום אחד לפני מיתתך

מה חולף בדעתו של אדם היודע שקיצו קרב?

מסתבר שאדם השוכב על ערש דווי ויודע בבירור שימיו ספורים מסוגל בפעם הראשונה להסתכל על חייו ללא כחל ושרק, בלי העמדת פנים – להיישיר למוות את עיניו ולדעת בבירור היכן שגא ומה היה עושה אחרת לו רק ניתן. בלילות הלבנים בבית החולים עוברות תמונות חייו של האדם מול עיניו והאמת בוקעת ללא מנגנוני הדחקה והכחשה.

מחקר התפרסם באוסטרליה ע"י האחות ברוני וור [2] שעבדה במוסד סיעודי וטיפלה בחולים סופניים. היא נהגה לדבר איתם על חייהם ותיעדה את תשובותיהם לשאלה:

האם היו דברים שאתם מתחרטים עליהם? האם במבט לאחור היו דברים שהייתם עושים או נמנעים מלעשות?

במחקרה היא שמה לב כי חמש תובנות חזרו על עצמן אצל כל הנשאלים:

1. הלוואי שהיה לי את האומץ ללהיות נאמן לעצמי ולא לציפיות של אחרים ממני.

אלפי החלטות מקבל האדם בימי חייו שהן תוצאה של לחץ חברתי סמוי או גלוי.[3]  על כמה חלומות מוותר האדם בגלל "מה יאמרו". חיים של תסכול ותת הישגיות עוברות עליו וברגע זה הן צפות. הוא זוכר הכל ומתייסר על מיטת חוליו.

2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה.

החמצתי את חוויות הילדות של ילדי, את זמן האיכות עם ההורים ובת הזוג. העבודה שאבה אותי – מה נשאר לי מכל זה ברגעים אלו? תחושת ההחמצה מעיקה עד כאב. תחושת ההחמצה שתי פנים לה.

"שב ואל תעשה" – מדוע הייתי צריך לעשות מעשה זה או אחר שלא באו ממקום חיובי,

ו -"קום ועשה" - מדוע לא הקדשתי יותר זמן ללימוד, לקהילה, לתרומה לזולת, לתחביבים.

3. הלוואי שהייתי מביע יותר את הרגשות שלי.

מדוע לא אמרתי לבני משפחתי עד כמה אני אוהב אותם. הייתי עצור ברגשותיי מה שמירר את חיי אז ויותר מכך עתה.

4. הלווואי שהייתי שומר יותר על קשר עם החברים שלי.

כשאדם גוסס – אומרת האחות האוסטרלית – הוא בעיקר מתגעגע לחבריו שאיתם לא שמר על קשר. ברגעים אלו חסר לאדם כל מעגל חברתי שנוצר ונזנח. "או חברותא או מיתותא". חור שחור נפער. חברי אמת נותרו בצידי הדרך.

5. הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר.

לא מיציתי את חיי כלל. קימצתי על עצמי. דיכאתי חלומות – טיולים שרציתי, עולם שיכולתי לראות, תרבות שיכולתי לחוות. לא הפנמתי שחיי אושר הם בחירה.

השכחתי - " זכרונות יפים הם גן עדן שממנו איש לא יוכל לגרשני".

האומנם לא זכרתי ש - "חייו של אדם נמדדים לפי מספר רגעי האושר שהצליח לאסוף לאלבום זכרונותיו".

לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. אך מסתבר שגם אדם שחי את חייו בזיוף ובשקר, כשהוא מרגיש בימיו האחרונים שסופו קרב, יודע בדיוק איך צריך היה לחיות אותם. "ברגע של אמת מגלים את האמת" אבל אז, להוותנו, מגלים גם שלחיים אין מועד ב'. אין מקצה שיפורים.

דווקא ברגע שבו ברור לך כיצד היית צריך לחיות את חייך, מגיע מלאך המוות ומודיע לך "אלה היו חייך וכעת הם נגמרו". [4]

רבי אליעזר מלמד אותנו "ושוב יום אחד לפני מיתתך".

שואלים תלמידיו: "וכי יודע אדם באיזה יום ימות ויעשה תשובה"?

אמר להם: כל שכן שיעשה תשובה היום, שמא ימות מחר. ושוב מחר, שמא ימות למחרתו - נמצא כל ימיו בתשובה" [5]

​

נימה אישית

הידעתם ששלומית היתה כיפית, בעלת צחוק מתגלגל וסוחף עם חוש הומור ו...

מסתבר ששלומית אהבה מאד את פו הדב, אהבה לצטט אותו לחברותיה.

מסתבר שלא רק ריב"ז עמד בפני החלטות קשות - גם פו הדב נאלץ להחליט בשאלה קרדינאלית (עבורו):​

​"וכששאל השפן 'דבש או שמנת מתוקה על הלחם?' התרגש פו עד מאד והשיב 'גם זה וגם זה'​.

אך כדי שלא יחשב רעבתן חשב עמוקות, קימט את מצחו, ולבסוף אמר 'על הלחם אפשר לוותר' ".

מקורות והרחבות:

1.         אמר אברהם לקב"ה: אברהם ביקש רחמים עליהם: "האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר... חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

והקב"ה נעתר לו "ויאמר ה', אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום עבורם" ( בראשית יח' כג').

2.         "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך ... שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך... וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב' יא').

3.         ראה ספרו של הרב בני לאו - חכמים ,כרך שני.

4.         מייד עם בואו של ריב"ז ליבנה הוא מכנס את תלמידיו ומתחיל "אמר להם צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם" - וזו היא משנתנו של השבוע הבא.

5.         סנהדרין לב' ע"ב

6.         ישעיהו מד' כה'

7.         ברכות כח,ע"ב

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

​

הרחבה: האם קיים רבי אליעזר את משנתו?

אחד הסיפורים המדהימים ביותר הקשורים לרבי אליעזר הוא  "תנורו של עכנאי" ("עכנאי" הוא נחש בארמית) []. השאלה שהעסיקה את בית המדרש היתה אם תנור העשוי חוליות יכול לקבל טומאה. רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין (ונקרא התנור "עכנאי" כיוון שבבית המדרש דשו בסוגיה זו רבות, סבבו ודשו בו כנחש שזנבו בפיו).

לפנינו בעיה. רבי אליעזר הוא גיסו של רבן גמליאל, והוא פוסק הדור, והנה הוא בדעת יחיד מול כל גדולי הדור.

"תנא: באותו היום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו"

אמר להם: אם הלכה כמותי – (עץ) חרוב זה יוכיח . נעקר חרוב ממקומו 100 אמה.

אמרו לו: אין מביאים ראייה מן החרוב".

כמה יפה וראוי – לא קובעים הלכה לפי מעשים שלא כדרך הטבע, יחיד ורבים, הלכה כרבים .

"אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם" – הפסיקו לזרום.

"אמרו לו – אין מביאים ראייה מאמת המים ". חכמים לא מתרגשים מהמופתים.

"חזר ואמר להם אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע בן חנניה. אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם, מה טיבכם?

לא נפלו הכתלים מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטים ועומדים"

ורבי אליעזר, להוט להוכיח את צדקתו, מגביר את הקצב "חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו"

ויצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!!!

וחכמים – לא מתרגשים ."עמד ר' יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא " - אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג, ה').

אחרי שראינו באיזה מאמצים ושקידה פילס רבי אליעזר את דרכו לכתרה של תורה נבין מדוע בחר דווקא בחרוב, אמת המים וכתלי בית המדרש. רבי אליעזר רצה להוכיח לחכמים שהלכה כמותו לא בגלל הניסים אלא בגלל שיש בו את שלוש המידות החיוניות לחכם ואלו הן:

חרוב - הסתפקות במועט.

אמת המים - סמל לענווה שהם זורמים תמיד מגבוה לנמוך.

כתלי בית המקדש - סמל לשקידתו בתורה כמו שראינו שלא מש מבית המדרש במשך עשרות שנים.

לסיפור – סיום עצוב. רבי אליעזר לא הסכים לחזור בו – סופו שנידו חכמים את רבי אליעזר על שלא קיבל את דעתם, דעת הרוב הקובעת, והיה מנודה עד יום מותו.

"שאלו: מי ילך להודיעו (על הנידוי)?

אמר ר' עקיבא: אני אלך. לבש שחורים וישב לפניו בריחוק 4 אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?

אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדלים ממך..."

"זלגו עיניו דמעות".

כמה עצוב – גדול הדור מוצק בדעתו, מן השמים מצדיקים אותו, והנה הוא בנידוי. כל חבריו ותלמידיו יהיו בדלים ממנו עד שיחזור בו, אבל, משוכנע בצדקתו רבי אליעזר לא חוזר בו, עד יום מותו.

סיפור זה מתקשר עם משנתנו.

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס – רבי אליעזר, שלמעשה צדק בויכוח, לא כעס על שאר החכמים כאשר נידוהו. לא כעס על תלמידיו, לא על רבי יהושע בן חנניה ולא על רבי עקיבא. היו לו כל הסיבות בעולם לכעוס, מן השמים יוצאת בת קול ומאשרת את דבריו, עם זאת אין הוא מחזיק דבר כנגד גיסו רבן גמליאל שאינו מצדד בו.

גם סופה של המשנה התגלמה בדמותו - והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל... וכל דבריהם כגחלי אש – רבי אליעזר בשקידתו העצומה התחמם כנגד אורם של חכמים וזכה להיות "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (ראינו זאת במשנה קודמת). לא לחינם אומרת בת קול: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום.

ומצד שני, בסיפורנו אנו רואים כי הוא נכווה מחכמים כאשר נידוהו. הוא היה בנידויו עד יום מותו.

מה עם אמצע משנתנו, האמנם קיים רבי אליעזר את ושוב יום אחד לפני מיתתך?

מדוע כאשר כל שאר החכמים ללא יוצא מן הכלל חולקים עליו רבי אליעזר ממשיך להתעקש ולדבוק בצדקת דרכו, אפילו ביום מותו?

כיוון שמבחינה אובייקטיבית הוא הצודק!

אדרבא, לאחר שהעידו עליו חרוב, אמת המים, קירות בית המדרש ולבסוף גם בת קול, אם רבי אליעזר היה משנה את פסיקתו הוא היה חוטא לאמת.

המשמעות של ושוב יום אחד לפני מיתתך היא לדבוק בצדקת דעתך – וכך בדיוק חי רבי אליעזר, עד יום מותו, על אף הנידוי, הוא חי לפי האמת הפנימית שלו.

מקורות:

1.         מתוך ספרו של הרב לאו  "אבות לדור".

2.         מתוך הבלוג inspiration and chai וכן ספרה של Bronnie Ware: The Top 5 Regrets of the Dying.

3.         המרגלים אומרים "ונהיא בעיננו כחגבים -  וכן היינו בעיניהם" – אם אתה חגב בעיניך – כך תהייה גם בעיני זולתך. ככל שהדימוי העצמי שלך נמוך יותר, כך תושפע יותר מהסביבה.

4.         על הדברים החשובים באמת – ד"ר חיים שפירא.

5.         אבות דרבי נתן  ט"ו,ד' – מתוך מאמר של הרב יוני לביא.

6.         בבא מציעא, נ"ט,ע"א