פרק ב' משנה ט'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

פרות רועות במעלה הר Picos de Europa, צפון ספרד.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי.

הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך - אם השכלת לנצל את חייך והרבית כראוי בלימוד תורה, אל תראה בכך דבר יוצא מגדר הרגיל, או מעלה יתרה שאינך מחויב בה.

כי לכך נוצרת - זהו ייעודך הטבעי.

כך ביארו רוב המפרשים. פירוש אחר: "אל תחזיק טובה לעצמך", אל תשמור אצלך את הידע שצברת, אלא עליך ללמד אחרים, וכך כותב המדרש שמואל באחד מפירושיו: "אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה, אל תחזיק טובה, שהיא התורה, לעצמך, לך לבד, ולא תרצה ללמד לאחרים, רק יפוצו מעינותיך חוצה, ואל תחזיק אותה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת, ללמוד וללמד, ומחויב אתה ללמד לאחרים"

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

רבן יוחנן בן זכאי קיבל...

משנה זו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת מכמה בחינות.

• ראשית, המשנה הקודמת נאמרה ע"י הלל הזקן, ומשנתנו ע"י רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) אשר קיבל מהלל ומשמאי. כלומר יש כאן רצף כרונולוגי.
• במשנה הקודמת דובר על מרבה תורה – מרבה חיים, ובמשנתנו אם למדת תורה הרבה. רצף ענייני.
• מעל לכל אלו, במשנתנו מהדהדת הקריאה לפשטות שנרמזה גם במשנה הקודמת. הפשטות מסלקת את ריבוי החומר (ואת תוצאותיו המזיקות כפי שראינו במשנה הקודמת) ומביאה במשנתנו לענווה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. והרי לנו גם רצף רוחני-כללי בין המשניות.

כך מספרת לנו הגמרא:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, וגזרות שוות תקופות וגימטריאות. שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן.

דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא" [1].

מכאן אנו כבר רואים כי משנה זו הייתה בנפשו של ריב"ז, שכן הוא למד תורה הרבה – נחזור לכך בהמשך.

בפירוש פשט המשנה ראינו כי ישנם שתי דרכים להבין את משנתנו:

אם למדת תורה הרבה – אם הנך חכם וגדול בתורה,

אל תחזיק טובה לעצמך – התרחק מן הגאווה, כי לכך נוצרת.

אל תחזיק טובה לעצמך – אל תשמור את כל מה שלמדת, את כל הטובה, לעצמך. אלא הפץ את חכמתך הלאה, כי לכך נוצרת.

נשתבחה משנתנו שזכתה לאיחוד התארים 'רבן' ו'קיבל' - שריב"ז היה רבן של כלל ישראל וכן קיבל את התורה בשלמותה מהלל ושמאי.

ננסה להבין את משנתנו לשיטת הלל ולשיטת שמאי.

אליבא דהלל – אם למדת תורה הרבה

"שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן.

שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו,

שלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון

ועשרים - בינוניים.

גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי." [1]

א"כ ריב"ז הוא קטן תלמידיו של הלל, ואל יהא דבר זה קל בעינינו!

דומה הדבר לחייל "הכי חלש במחלקה", אך במחלקה בסיירת מטכ"ל. בוודאי שאין זה חייל חלש כלל וכלל.

דבר נוסף שאנו למדים מכך הוא שאין לזלזל ב"תלמיד החלש", שכן סופו של ריב"ז שנועד לגדולות.

לכל אדם יש את הסיבה שלשמה הוא נוצר, ה-כי לכך נוצרת, והלל מעיד על ריב"ז כך: "מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל" [2].

ואכן כך היה, ריב"ז קיים בשלמות את דברי משנתנו לפי הפירוש השני – לא החזיק טובה לעצמו אלא הפיץ את התורה לכל עם ישראל ובעצם העמיד את עולם התורה להתמודדות עם הגלות הארוכה שהחלה בימיו, עת חרב בית המקדש השני. (נרחיב על כך בפירוש המשנה הבאה).

דבריו של ריב"ז עצמו [3] מלמדים אותנו הן על הערצתו של ריב"ז להלל והן את רוחב ידיעותיו בתורה:

"אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו – אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי".

ריב"ז המשיך ואמר: "ולא אצלתי מחכמת חכמים, אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו".

נשים לב, כאשר ריב"ז מדבר על הלל רבו, הוא מדבר בלשון יפה של שירים ונפלאות. אך כאשר הוא עובר לדבר על עצמו ביחס לחכמים, הוא משווה את עצמו לזבוב...

א"כ, ריב"ז עצמו למד תורה הרבה, אך עם זאת נהג בענוונותו של הלל.

הדבר אף רמוז במשנתנו – ריב"ז ניסח את משנתנו בלשון אם למדת תורה הרבה. האם לכשלעצמו זו ענווה! הוא לא ראה את עצמו כאחד שבאמת למד הרבה תורה, אלא ראה זאת כטיפה בים.

רבן יוחנן בן זכאי חי את משנתו כפשוטה ולא החזיק טובה לעצמו.

אליבא דשמאי – כי לכך נוצרת

הרשו לי להעז ולהציע פירוש למשנתנו לפי שיטתו של שמאי הקפדן, שכן משנתנו עצמה מעידה שהתקבלה אף משמאי:

לכאורה ניתן היה לוותר על שלושת המילים האחרונות במשנתנו – כי לכך נוצרת.

מסר כמעט זהה היה עובר אם רבן יוחנן בן זכאי היה נעצר ב-אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך!

אך למעשה שלושת המילים מעמיקות את משמעות המשנה - הן מקפלות בתוכן את הקפדנות של שמאי, אשר נובעת מאמת בלתי מתפשרת.

לכך נוצרת – אינך נוהג במידת חסידות כאשר אינך מחזיק טובה לעצמך. ענווה אין עניינה וויתור על כבוד – שכן העניו האמיתי כלל אינו מצפה לכבוד. אם אתה מוותר על הכבוד סימן שבמובן מסוים אתה חושב שמגיע לך הכבוד, סימן שבלב עדיין הנך מחזיק טובה לעצמך!

ה-כי לכך נוצרת השמאיי בא לומר לנו , בין אם "אל תחזיק טובה" היא ענווה ובין אם היא הפצת לימוד התורה, אין מדובר במעשה הירואי, בדקדוק סופרים ובמנהג חסידים, אלא מדובר במינימום הנדרש מכל אדם באשר הוא נוצר.

כאן חזרנו אל החוט הרוחני המקשר למשנה הקודמת – פשטות.

אם נאמץ את מידת הפשטות ולא נחזיק טובה לעצמנו, בוודאי שנהיה קרובים יותר לענווה אמיתית.

למה לא היית זושא?

החסיד רבי זושא היה ידוע בענוונותו ובטוב לבו [4].

בהקשר של כי לכך נוצרת, מפורסמת ביותר היא אמירתו של רבי זושא:

"בעולם הבא לא ישאלו אותי - זושא, למה לא היית משה רבנו? אלא ישאלו – זושא, למה לא היית זושא?".

לכל אדם יש את ה-"לכך נוצרת" המיוחד שלו הוא נועד.

לכל אדם יש את ה-"אם למדת תורה הרבה" המיוחד שלו, כשרונות בהם הוא בורך ומעלות רוחניות שהוא רכש בהליכותיו ובמעשיו. ולכל אדם זה תמיד מופיע בצורה של אם – שכן אדם אינו יודע אם כבר עשה הרבה, או שמא עוד כשרונות חבויים אצלו ועוד מעלות רוחניות מחכות לו שיעפיל אליהן.

רבן יוחנן בן זכאי מדריך אותנו לא להחזיק טובה לעצמנו בדרך, אלא לנהוג בענווה ולדאוג לתת מטובתנו לזולת.

​

בנימה אישית

בקריאת משנתנו, קשה שלא לראות את שלומית. שלומית שלנו בורכה בחכמה ובתבונה אך תמיד הצניעה זאת ומעולם לא עשתה מכך עניין. כאשר פנתה ללימודים אקדמאיים, התלבטה בין אוניברסיטה אחת שהציע לה מלגת לימודים מלאה לכל ארבע שנות הלימוד ובין אוניברסיטה שנייה, בלי המלגה המלאה ופחות יוקרתית, אך שנמצאת קרוב למקום השרות הלאומי שלה. לבסוף שלומית החליטה ללכת לאוניברסיטה השנייה, שכן, כפי שאמרנו כבר בעבר, רצתה להמשיך בעשייה שלה לטובת הכלל במקום השירות הלאומי.

קרן אחותה של שלומית מספרת:

במהלך השבעה הגיעו הרבה אנשים שלא הכרנו, לספר לנו דברים שלא ידענו על שלומית שלנו.

ערב אחד כבר לקראת הלילה, הגיעו לביתנו כמה בנות מקסימות שמשפחותיהן עולות חדשות בארץ. אמא שלי ואני ישבנו איתן לשמוע מה הן באו לומר. לא הופתענו בכלל כאשר סיפרו לנו ששלומית, שהייתה כשבע שנים באותה עיירה בה גם שירתה בשרות הלאומי, התחילה ללמד אותן מתמטיקה בשנות התיכון המוקדמות, המשיכה איתן שנה אחר שנה עד שסיימו בגרות. הן ביקשו לומר תודה, וציינו שהן מעולם לא חשבו שיסיימו בגרות ועל להגיע לאוניברסיטה בכלל לא חלמו, אבל שהיום הן לומדות לתואר ראשון ושהן מאמינות שזה בזכות הסבלנות של שלומית והעידוד שעודדה אותן להאמין שהן יכולות ושהן יצליחו.

חברה נוספת של שלומית (מוריה) מספרת איך פעם הייתה בעצבות כי נכשלה באיזה מבחן. במקרה היא פגשה אז את שלומית בקמפוס. שלומית אמרה לה: "מורי, תואר בלי נכשל אחד זה לא תואר". זה ממש עודד אותה והכניס אותה לפרופורציות...

מקורות:

1.         מסכת סוכה, כח' ע"א.

למעשה אביי ורבא חיו כמאתיים וחמישים שנה אחרי ריב"ז. אם כן כיצד ריב"ז היה בקיא ב"הויות דאביי ורבא"?!  אלא, שכוונת הגמרא היא שכל הדעות והסברות והפלפולים בין אביי ורבא כבר היו ידועים לריב"ז ונחשבו ביחס לחכמתו הגדולה כ"דבר קטן".

2.         מסכת פסחים ג' ע"ב

3.         מסכת סופרים, טז' ח'

4.         ע"פ ויקיפדיה. עוד על רבי זושא:  האחים זושא ואלימלך (לימים רבי אלימלך מליז'נסק) נולדו בתחילת המאה ה-18 בעיירה עתיקה בצפון מזרח פולין למשפחה יהודית בת ששה ילדים הם גזרו על עצמם לצאת למסעות נדודים ארוכים ("גלות" בפי החסידים) בלי פרוטה בכיס ובלי אוכל, בהם נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד. בכל מקום שאליו הם הגיעו, ניסו להדליק את הגחלת היהודית.

במסעותיהם הם פגשו את המגיד ממזריטש והפכו לתלמידיו המובהקים.

​

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.

​