פרק ב' משנה ח'
לעילוי נשמתה של
שלומית
מפל בנחל עמוד. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
הוא היה אומר - המשך אמרותיו של הלל.
העיקרון הכללי במשנה זו הוא שכל דבר שאדם מרבה בו אין בו תועלת אלא להיפך, מלבד כח קניינים וערכים רוחניים, שבהם יש להרבות.
מרבה בשר, מרבה רמה - ה"תועלת" היחידה שעשויה לצמוח לאדם מהימשכות יתר אחר נהנתנות ו"ריבוי בשר", היא "ריבוי רימה", ריבוי תולעים לאחר מותו.
מרבה נכסים, מרבה דאגה - מהפסדים, גניבות וכיוצא בזה.
מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זימה. מרבה עבדים, מרבה גזל.
מרבה תורה, מרבה חיים - שנאמר (דברים ל, כ): "כי הוא חייך, ואורך ימיך".
מרבה ישיבה, מרבה חכמה -"מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו"[1]
מרבה עצה, מרבה תבונה - המתייעץ עם אחרים, מרבה תבונה. כאמור במשלי יב' טו': "ושומע לעצה- חכם".
מרבה צדקה, מרבה שלום - מי שמרבה להיטיב עם אחרים, מביא שלום לעצמו, לזולתו ולעולם.
קנה שם טוב, קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא - זהו המשך של החלק הקודם במשנה: מי שמרבה תורה, ישיבה וצדקה וכו', הרי הוא זוכה לארבעה דברים: א) הוא קונה שם טוב. ב) הוא "קונה לעצמו", דהיינו, הוא מרומם את עצמו ואת נפשו [וזאת בניגוד לקניינים הגשמיים שברישא (ריבוי נכסים וכו'), שהם קניינים חיצוניים, אשר הרודף אחריהם מצוי תמיד בחרדה שלא יאבדו ובכל מקרה אין הם נשארים עמו לאחר מותו]. ג) הוא מחכים ומעשיר את עצמו בדברי תורה ובחכמתה. ד) הוא קונה לעצמו שכר נצחי, עולם הבא.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
מסע אל עבר האושר
העיקרון המנחה של משנתנו הוא שריבוי אחר תאוות חומריות בהכרח גורר תוצאות לא רצויות, זאת לעומת העיסוק ברוח. נשים לב כי היהדות איננה שוללת את החומר, אך מדריכה שהכל ייעשה במידה. הריבוי החומרי מוליד חיסרון.
לעומת זאת, ברוחניות אין הגבלה. כפי שנהג הרבי מליובאוויטש לומר, יהודי צריך לשאוף מעלה מעלה ולעולם לא להסתפק בדרגתו הרוחנית הנוכחית, אלא תמיד לצעוד קדימה [2].
המהר"ל מפראג מגלה לנו [3] שמשנתנו מקבילה לעשרת הדברות, שגם הם מתחלקים לחמישה וחמישה – חמישה דברות בין אדם לחברו וחמישה דברות בין אדם למקום. כאשר הדיבר הראשון המדבר על עצמותו של הקב"ה "אנכי ה' אלוקיך" מקביל לחלק האחרון במשנתנו "קנה שם טוב – קנה לעצמו"
אנו מבינים כעת שבתוך משנתנו הפשוטה למראה מסתתרת חכמה עמוקה שנועדה לרומם את האדם לידי תכליתו - חיבור שמים וארץ!
כדי להבין טוב יותר את דבריו של הלל במשנתנו, בפירושנו הפעם נלך בעקבות מילותיו של לא פחות מאשר החכם מכל אדם. המלך שלמה כבר עסק בהרחבה בנושאים הנידונים במשנה זו בספריו משלי וקהלת.
מלכותו של שלמה הייתה עשירה ומבוססת וקשריו מעבר לים רבים היו, על כן נקל היה לו להרבות בכל העניינים שבתחילת משנתנו (ואכן כידוע שלמה הירבה לו נשים, אלף במספר, אשר הכתוב מעיד "היטו את לבבו" מאת ה').
מכאן והלאה, לשם הנוחות, כל מה שמסומן בוורוד הנו פסוק מאחד מספריו של שלמה המלך.
הבה נצא לדרך... לאור דברי שלמה, במסע אל עבר האושר!
אכול דבש הרבות לא טוב (משלי כה כז)
בחלק הראשון של המשנה הלל עוסק בחסרונות הטמונים בריבוי הצד החומרי.
ישנם לא מעט דברים הנראים נוצצים... אלא שלבסוף מסתבר ש"לא כל הנוצץ זהב".
מרבה בשר, מרבה רמה - זהו שנאמר: צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג כה).
הביטוי מרבה רימה גם מרמז על קירוב הרימה, כלומר קירוב המוות - שכן אכילה מופרזת איננה בריאה.
מרבה נכסים מרבה דאגה - "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת ה יא) - מרוב דאגתו לנכסיו.
אך שלמה מונה סיבה נוספת: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט) – הכיסופים לכסף אינם יודעים שובע.
(כל עיתון שנפתח יאשר שדווקא האנשים הכי עשירים משקיעים את מיטב מרצם בהגדלת עושרם, במירוץ שאיננו נגמר). אלא, הדרך הרצויה היא דרך האמצע, שנאמר:
"ראש (=עוני, מלשון רש) ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי" (משלי ל ח). אומר שלמה, אל תביאני לידי עוני ומחסור ומנגד אל תביאני לידי עושר רב – אלא, תן לי במידה. זו צריכה להיות משאלתו של אדם.
מרבה נשים, מרבה כשפים - לאחר תאוות האכילה ותאוות הממון מגיעה תאוות הנשים.
ראשית, נזכור כי משנה זו נאמרה הרבה לפני חרם רבנו דגרשום (שתוקן לפני 1000 שנה), האוסר נישואין פוליגמיים. בימינו קל לנו להבין מדוע אין להרבות נשים, אך מה עניין הכשפים במשנה?
הדימוי הוא מימי קדם: ריבוי הנשים מביא לתחרות בין הנשים על לב בעליהן...ובימים ההם הנשים נאלצו להשתמש בכשפים כדי להשיב את לב בעליהן.באופן דומה, גם אדם המתחתן עם אשה אחת, עיניו ולבו צריכים להיות מופנות רק אליה.
כפי שאמר שלמה: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"! (קהלת ט ט).
וכן "ושמח מאשת נעוריך... באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה יח-יט) .
מרבה שפחות מרבה זימה. מרבה עבדים, מרבה גזל – בספר קהלת, שלמה, בעל האמצעים הבלתי נדלים, יוצא במסע אל עבר האושר: "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים... עשיתי לי גנות ופרדסים... קניתי עבדים ושפחות... הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים" (קהלת ב ד-ז).
ומה מסקנתו של שלמה, לאחר ניסיון זה למציאת האושר?
"והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש" (קהלת ב יא).
כגודל ההשקעה והמאמץ לשכלל ולרומם את עולם החומר לשיאים חדשים, כך גודל האכזבה – האושר חומק ממנו והוא חש ריקנות. לאחר מפח הנפש של שלמה מתענוגות החיים החומריים, שלמה פונה אל הרוח.
וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות - כיתרון האור מן החשך (קהלת ב יג)
מרבה תורה מרבה חיים: לפעמים דווקא ההנזרות מחיי העוה"ז הנו סם החיים, דווקא מלימוד תורה אדם יכול לחוש סיפוק אמיתי – "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם" (משלי ב י) וכן "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז יב).
להרבות חיים אין המשמעות רק להאריך את החיים, אלא ליצוק תוכן לתוך החיים - חיים מלאי משמעות!
מה שנאמר "בני, תורתי אל תשכח... כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (משלי ג א-ב).
מרבה ישיבה מרבה חכמה - ללימוד בחבורה, בציבור, יש ערך עצום שמרבה חכמה.
כפי שנאמר [4]: "הרבה למדתי מרבותי, ויותר - מחברי, ומתלמידי - יותר מכולם".הדבר נכון גם ללימודנו אנו. אפילו שהלימוד אינו פנים מול פנים, הרי עצם זה שבלימוד זה משתתפים אנשים רבים מאלץ את כותבי הפירוש להשקיע בלימוד Jושוב, כפי שאמר החכם באדם: "ומי אוהב בהמון, לא תבואה" (קהלת ה ט) ודורש רב אשי: לו תבואה!כלומר, כל האוהב ללמוד בהמון, כלומר בציבור (עם חברים רבים - רש"י), לו תהיה תבואה, הוא ימלא אוצרו בטוב.
מרבה עצה מרבה תבונה - "ושומע לעצה- חכם" (משלי יב טו). התבונה נמצאת במדריגה מעל החכמה הרגילה, התבונה היא חכמה מעשית. הנבון הוא זה "שמבין דבר מתוך דבר", שיודע לקחת את החכמה וליישמה בתחומים שונים.
היינו חושבים שדווקא הנבון הוא זה שמרבה עצה, אך הלל מורה לנו הפוך.דווקא זה הנותן עצות, נאלץ להתלבט עם קשיים שונים ומתוכם גדל להיות נבון.גם לדעת המפרשים "מרבה עצה" - זה המרבה להתייעץ, לשאול עצה - הוא זה שנהיה נבון. בבחינת "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות ד א). ובמשלי יב' טו': "ושומע לעצה- חכם".
"ותשועה ברוב יועץ" (משלי כד ו).
מרבה צדקה, מרבה שלום - כנגד יצירת המעמדות של מרבה עבדים ושפחות, מרבה צדקה מסיר את קנאת המעמדות השונים. העניים רואים שלעשירים איכפת מהם, והבדלי המעמדות מטשטשים ויוצא ריבוי השלום בין הבריות.
'שלום' הוא משמותיו של הקב"ה, ועל כן המרבה צדקה מרבה קידוש השם. ואמר שלמה: "עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה' " (משלי כב ב).
קנה שם טוב, קנה לעצמו - בעוד בארבעת הקניינים הרוחניים הקודמים הוזכרה דרך השגתם וכן הם נאמרו בלשון הווה, כאן הדרך אינה מוזכרת והלשון הנה לשון עבר – ללמדך ששם טוב נובע מהמעלות הקודמות.קנה לעצמו - שאר הקניינים אינם ממשיכים עם האדם לאחר מותו - שנאמר "ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה, כי אם ראות עיניו" (קהלת ה י) - מה יתרון בכל הקניינים הגשמיים שאדם עמל עליהם, הרי הם אינם ממשיכים עמו הלאה, האדם איננו נהנה מהם, לא ממשיך להחזיק בהם אלא מורישם הלאה - ואילו שם טוב, ההערכה למעשים הטובים אשר אדם עשה, הם ממשיכים איתו לנצח - שייכים לו בלעדית, לא ניתן לחלק אותם לאחרים, ואינם בטלים לעולם.
זהו שאמר קהלת: "טוב שם משמן טוב..." (קהלת ז א).
קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא - יש המסבירים כי אפילו אדם שמנסיבות חייו לא התאפשר לו להרבות בלימוד תורה, יכול הוא לקנות לעצמו חיי עולם הבא ע"י שהוא יתאמץ ויקנה לו דברי תורה - יקדיש את מיטב ממונו לקודש. זהו שאמר שלמה: "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" (משלי יג ז).
בנימה אישית – מרבה נכסים מרבה דאגה
אני חושב שאפשר לסכם את החלק הראשון של המשנה במילה פשטות.
כאשר אנו שומרים על הפשטות שלנו, ממילא כל הריבויים הללו כבר לא נראים נוצצים.
תמיד כששלומית ואני הלכנו ברחוב ועברנו ליד בית קטן וישן, עם מרפסת קטנה בחזית וקצת דשא ועשבים, שלומית הייתה נעצרת ומתרגשת ואומרת: "כזה אני רוצה שיהיה לנו יום אחד!"
זה לא היה בית ספיציפי. זה היה "טיפוס" מסוים של בית. הוא יכל להיות בעיר זו או אחרת, אך תמיד תגובתה של שלומית הייתה זהה.
פעם אחת הלכנו וראינו בית כזה, בית קטן וישן, מוזנח אך מטופח, בתוך "שכונה מתחדשת". סביב לבית, הרחוב היה מעוטר בבתים גדולים וחדשים, עם מיטב האדריכלות המודרנית.
ושלומית כדרכה, קולה עולה ולוחשת בהתרגשות "כזה אני רוצה שיהיה לנו יום אחד" וחיוכה מתרחב.
אמרתי לשלומית "גם הבתים האלו נחמדים", בעודי מצביע על הבתים המודרניים.
מבטה של שלומית הרצין והיא אמרה לי: "אני לא רוצה שנגור בבית כזה. אני אומרת לך, אוריאל, אין טעם לרוץ אחרי בית כזה. זה לא באמת יעשה אותנו יותר שמחים".
אמרתי לשלומית "נניח נזכה בלוטו (בלי כרטיס כמובן ;) - למה שלא נקנה בית כזה?".
ענתה לי שלומית: "תשמע, אוריאל. אני אומרת לך, בית כזה לא ייתן לנו שום דבר. אני מכירה גם אנשים עשירים – מאוד עשירים. ואני אומרת לך שהם לא יותר מאושרים מאנשים אחרים. מסכום מסוים כסף כבר לא עושה אותנו יותר מאושרים.
אין מה לרדוף אחרי כסף כשכבר יש לך מספיק כדי לחיות בכבוד.
ברגע שיש לך מספיק בשביל מחייה בסיסית, אולי קצת מעבר – זה מספיק. יותר מזה זה לא מוסיף כלום.
עדיף להשתמש בזמן כדי לעשות דברים טובים, לטייל ולפגוש חברים".
מה אומר ומה אספר, אני שאדריכלות מדברת אליי – לקח לי זמן להפנים את דבריה של שלומית.
היא צודקת, באמת לא צריך יותר!
די בכך שהבית יהיה מספיק מרווח ושיהיה מטופח (ולאו דווקא חדש). מעבר לזה הרבה יותר חשוב (ומשפיע) מי נמצא בבית (הכנסת אורחים...) ומה עושים בו (שיעורי תורה...).
יש פסוק ממשלי (יד א), ששלומית אהבה: "חכמת נשים בנתה ביתה".
יהי רצון שמילותיה אלו של שלומית ימשיכו להדריך אותי בבניית ביתנו - בגידול ילדינו, לפשטות ולשמחה אמיתית.
מקורות:
1. ר' עובדיא מברטנורא
2. בליקוטי שיחות (כרך יב', על פרשת קדושים - עמוד 93), הרבי מעלה עיקרון זה אפילו כלפי חסיד הנמצא בדרגה רוחנית גבוהה – שאל לו להסתפק בדרגה זו.
3. ע"פ ספרו של הרב שלמה טלידאנו, דבור ומחשבה, אשר מבאר את פירושו של המהר"ל למסכת אבות, בספרו דרך חיים
4. מסכת תענית ז ע"א
הוּא הָיָה אוֹמֵר,
מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה.
מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה.
מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים.
מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה.
מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.
מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים.
מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה.
מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה.
מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ.
קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה,
קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא