פרק ב' משנה ז'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

שלולית אחר שיטפון, נחל צין.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים - הלל ראה גולגולת של אדם הרוג, שצפה על פני המים.

אמר לה – הלל אומר לאותה גולגולת

על דאטפת אטפוך - בתרגום מארמית: על שהצפת (כלומר - הטבעת אחרים), הציפוך (הטביעו אותך).

כוונת הלל לפי פרוש ר' עובדיא מברטנורא: רשע היית ומלסטם את הבריות ומטביען בנהר כדי לטשטש את עקבות הרציחה, ובאותה מידה מדדו לך.

וסוף מטיפייך יטופון - בתרגום מארמית: סופם של אלו אשר הטביעו אותך לטבוע גם הם. כלומר, על אף שהיית רשע ובדין קיבלת את עונשך, אלה שהציפוך בנהר ייענשו אף הם.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

אף הוא ראה

(הפירוש נכתב ע"י עודד, אבא של שלומית)

בקריאה בפרקי אבות, משנה זו מתבלטת בסגנונה, ולא רק בשל הלשון הארמית השזורה בה.

המילים הקשות שהלל בחר אינן עולות בקנה אחד עם הלשון הרכה של שאר המשניות בפרקי אבות.

הרבה מאוד שאלות מתעוררות למקרא משנה קצרה זו, שעיקרה כמה מיסודות האמונה והם:

האמונה בשכר ועונש.

השגחה פרטית המכוונת את האדם בכל מעשיו.

הנהגת ה' את האדם היא מידה כנגד מידה.

אולם, הקושי העיקרי הוא שהלל מציב אותנו בפני שאלות קיומיות ואין הוא נותן לנו תשובות לכל השאלות שהציב! לכן, היו שהוציאו משנה זו מפרקי אבות - כיוון שפרקי אבות הנו ספר שנועד להדריך את האדם ולא להותיר אותו עם ספקות והתלבטויות אמוניות.

מקצת השאלות הבאות העולות ממשנתנו יעזרו לנו להבין טוב יותר את כוונת הלל:

מדוע המשנה מתחילה בלשון יחיד (על דאטפת) ונגמרת בלשון רבים (וסוף מטיפייך)?

מה מקומם של המים בסיפור?

היה צריך לכתוב הוא אף ראה – כלומר הלל הזקן לא רק אמר משהו, אלא הוא גם ראה משהו שהוא רוצה לשתף אותנו בו. אבל מהלשון אף הוא ראה אנו מבינים שמלבד הלל עוד אנשים ראו את הגולגולת. מדוע זה חשוב?

אמר לה

נקדים ונאמר, בימי הלל, בסוף תקופת בית שני,הייתה השפה הארמית נפוצה מאד. היה חשוב להלל שדבריו יובנו ברמת היחיד ועל כן עבר ללשון העם, לארמית.

אך מה בעצם אמר הלל לגולגולת? מה הוא ניסה לומר לה? בכלל, כיצד הסיק שהיה כאן רצח?

הגמרא במסכת סוכה (דף נג'), ורוב המפרשים הממשיכים בדרך זו אומרים שהלל הכיר היטב את "בעל הגולגולת". אשר על כן הוא מדבר ישירות אל הגולגולת - אמר לה: על דאטפת אטפוך...

כלומר, הלל אינו מנחש או מסיק שבעל הגולגולת היה רוצח שנרצח (משיקולי שכר ועונש), אלא הוא הכיר את סיפור המעשה וידע בוודאות שמדובר ברוצח שלא מת באופן טבעי.

לפי דעת הברטנורא שראינו בפשט, הלל אומר לגולגולת: "רשע היית ומלסטם את הבריות... ובאותה מידה מדדו לך". זה העיקרון הראשון – יש דין ויש דיין. חטא לא נשאר ללא עונש.

אך האמנם כך הם פני הדברים במציאות?!

שאלה זו שאל כבר רבי לוי במדרש[1]: "והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מיטותיהן" – כלומר ידוע על כמה אנשים שרצחו אך נפטרו באופן רגיל ולא באו על עונשם?

ענו לו: נאמר "שופך דם האדם באדם דמו יישפך"[2].

לפי שכתוב בפסוק "דמו יישפך" בלשון עתיד, אנו למדים שהעונש הוא לאו דווקא בעולם הזה.

עוד ענו לו: אדרבה, המילה "באדם" מוסבת על סוף הפסוק. "באדם דמו יישפך" - בנוכחות המון אדם.

כלומר, לעתיד לבוא, באותה שעה שיהיה דין, כל באי עולם לדורותיהם יחזו בעונש!

זהו שאמר הלל בלשון רבים: וסוף מטיפייך יטופון – העונש איננו בהכרח מיידי, אך הוא יבוא בסוף ובנוכחות רבים. הצדק שלא נראה בפרוזדור ייראה בתחנה הסופית, בטרקלין. (ע"פ הרב ישראל לאו)

דאטפת...יטופון (יחיד ורבים)

נשוב לשאלות ששאלנו:

שאלה 1. מדוע המשנה מתחילה בלשון יחיד (על דאטפת) ונגמרת בלשון רבים (וסוף מטיפייך)?

מהפסקה הקודמת ניתן להבין מדוע המשנה מסיימת בלשון רבים (הדין לעיני כולם), אך מדוע היא פותחת ביחיד? הרישא, על דאטפת אטפוך, מעוררת שאלה "פשוטה" של היחיד - אדם חטא ומישהו אחר דרס אותו.

יכול הדורס לטעון לחזקת חפות ולומר: הנדרס היה רוצח במזיד והיה צריך למות אז הקב"ה זימן לי אותו בכביש. אני חף מפשע, שכן עונשו מוות ואני בסה"כ הייתי שליח של הקב"ה.

על כך אומר הלל: א"כ, שאל את עצמך למה דווקא אתה היית השליח של הקב"ה?

חז"ל מלמדים אותנו כלל זהב - מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. [3]

והגמרא מסבירה: גם אתה חטאת, אבל בסתר – "ביחיד", איש לא ראה. עכשיו יצא הצדק לאור – "ברבים".

כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו

שאלה 2. מה מקומם של המים בסיפור?

להלן פירוש מרתק על דרך הסוד שמסביר למה היה חשוב להדגיש שהגולגולת נמצאה במים!

אמרנו שהלל הכיר את את בעל הגולגולת - אז מי באמת הייתה אותה גולגולת?

אומרים אנשי הקבלה (האר"י הקדוש בספר "שער מאמרי חז"ל" וכן בדברי הרבי מלובביץ [4] בשם נכדו של הרמב"ם) שהיתה זו גולגולתו של פרעה מלך מצרים.

פושעים רבים הטביעו במים אבל אצל פרעה זו היתה שיטה שהוא שיכלל כיוון שחשב שהוא שולט במים - "לי יאורי ואני עשיתיני","ופרעה חולם והנה עומד על היאור". הפרות עולות מהיאור שלו, את ילדי ישראל יש להשליך ליאור שלו ולבסוף הוא רודף את ישראל לתוך הים ושם מוצא את מותו ומאז גולגולתו צפה ומחפשת תיקון.

עכשיו מובן לנו למה הלל מספר לנו שהוא ראה את הגולגולת דווקא במים!

פרעה חטא במים והטביע את בניהם של עם ישראל במים (ביאור) ועל כן פרעה נענש, מידה כנגד מידה, וטבע במים.

שאלה 3. מדוע הרבה אנשים ראו את הגולגולת?

פרעה צריך תיקון על מעשיו והתיקון נעשה דווקא על ידי הכלל!

כפי שאמרנו לעייל אף הוא ראה = גם הוא ראה. כולם ראו וגם הלל ראה את הגולגולת שצפה על פני המים - כולם תהו איך היא לא שוקעת? לשם מה היא צפה?

מסביר הרבי שהלל שב ושואל את עצמו "למה הקב"ה גרם לנו לראות את גולגלתו של פרעה" והבין שהגיע הזמן לנשמת פרעה שתמצא מנוחה וכאשר הוא משתמש בפרעה כמסר לכולנו, הוא מרומם את נשמתו של פרעה ומעניק לה את היכולת למצוא מנוחה.

על כן הלל אמר לגולגולת:

על דאטפת - את ילדי ישראל, אטפוך – במים, שחשבת שאתה שליט על המים.

וסוף מטיפייך – נאמר לרבים, לכלל עם ישראל, על הפרעואים שעמדו עלינו לכלותנו - יטופון. אין אפשרות אחרת. יש שכר ועונש, יש דין ויש דיין.

לסיכום:

מה שהתחיל כהליכה על שפת הנהר הסתיים כמאורע עמוס לקחים עבורנו.

מה שתעשה - ישוב אליך.

אפילו הרע הגדול ביותר - בר חלוף הוא.

אפשר להפיק לקח מכל דבר שאנו רואים.

כל רשע, אפילו כפרעה, במועד הנכון, יכול להיגאל. 

​

בנימה אישית – מידה כנגד מידה

(את הסיפור כתב חבר ללימודים מהתואר הראשון של שלומית)

לשלומית פשוט לא היה אפשר להגיד לא! זה לא משנה עד כמה הבקשה שלה היתה גדולה או קטנה, מלהשגיח על הניסוי במעבדות ההוראה (כי היא הלכה ללוות חברה שלה לחתונה) ועד לעזור עם תרגיל לא ברור. והסיבה לזה שפשוט המילה "לא" לא הייתה חלק מהלקסיקון שלה - אין משהו שרצית ממנה והיא לא נענתה לו בחיוב.

אפילו לשבת ללמוד למועד ב' שהיא כלל לא ניגשת אליו, רק כדי שיהיה לך עם מי ללמוד, היא לא הייתה מסרבת. הנכונות שלה לעזור, להיות עירנית לסביבה, לחוסר של האחר היה ייחודי. זכור לי מקרה שהיא הכינה דפי נוסחאות בשביל מבחן, וברגישות שלה היא כבר ידעה מי יגיע למבחן ללא דף נוסחאות מוכן והיא מראש צילמה לו את הדפים שהכינה וישבה להסביר לו מה היה כתוב שם. אומרים כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם. זה משפט שמתאר את שלומית כמו שאנחנו הכרנו אותה בכל כך הרבה אופנים ומתאר את האטמוספירה ששלומית יצרה מסביב.

מקורות:

1.         דברים רבה ב' כה'

2.         בראשית ט' ו'

3.         תנא דבי אליהו רבא, פרק טז'

4.         תודה לר' יוסי מרכוס, מארגון חב"ד, על ששיתף אותנו בדברי הרבי.

אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

​