פרק ב' משנה ו'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

לביאה אורבת, דרום אפריקה.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

הוא היה אומר: כלומר הלל הוסיף גם מאמרים אלו:

אין בור ירא חטא - בור אינו יכול להיות ירא חטא, שהרי הבורות מביאה עמה גם חוסר מודעות לפגם ולחטא. מי שאיננו מכיר בחטא, כיצד ידע ממה עליו להתרחק?

הרמב"ם בפירושו למשניות מגדיר "בור – שאין לו לא חכמה ולא מידות".

ולא עם הארץ חסיד - "חסיד" הוא אדם שנוהג לפנים משורת הדין, מעבר לצדק הבסיסי המוטל על כל אדם. ידיעת התורה והעיסוק בה הם שמביאים לידי דרגה זו, והיא לא תימצא אצל "עם הארץ".

ולא הביישן למד - "מידת הבושת היא טובה בכל עניין, לבד(-מלבד) בלימוד" (רבינו יונה).

ולא הקפדן מלמד- מי שהוא קפדן וכעסן, אינו ראוי להיות מלמד לתלמידים או מורה לעדה - "דברי חכמים בנחת נשמעים".

ולא כל המרבה בסחורה מחכים - ריבוי מסחר ובקיאות בהוויות העולם אינם הופכים את האדם לחכם יותר בלימוד התורה.

 ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש - בהיעדר מי שיוביל, היה אתה המוביל ואל תצטנע יתר על המידה.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

בין בור לעם הארץ

(הפירוש נכתב ע"י עודד, אבא של שלומית)

ניתן היה לחשוב, שדווקא אדם בור יהיה ירא חטא יותר מאדם שאיננו בור, שמתוך בורותו אינו בקי מה נחשב לחטא וייזהר שבעתיים מפניו. הלל שולל מחשבה מוטעית זו ומדגיש כי חוסר ידיעה מביא גם לחוסר מודעות לפגם שבחטא.

המפרשים עומדים על ההבדל בין המונח בור לבין המונח עם הארץ הנזכרים במשנה:

ה"בור" ריק מכל ידע, ולגביו נאמר במשנה לעיל שאין הוא יכול להיות ירא חטא, כי אין לו מודעות לחטא.

המאירי מוסיף ש"בור" הוא כמו שדה בור, שדה שאינו מצמיח ואי אפשר לו להצמיח אפילו ע"י זריעה.

לעומתו, המונח עם הארץ מתאר אדם שאינו בקי היטב בתורה, אך יש לו מעט ידע ואף הגינות בסיסית ומידות ישרות. אדם כזה יכול להיות הגון וירא חטא, אך חסיד אינו יכול להיות – כפי שאומר רבינו יונה: "אל מעלת החסידות לא יוכל לגשת אליה כי אם אדם גדול בתורה, שהיא (החסידות) מידה הצריכה טהרת הלב וזכות הנפש".

לא הביישן למד, הבושה הרגילה, שאותה משבח הש"ס, היא בושה שיסודה בענווה. לעומת זאת, הבושה לשאול שאלות, אין מקורה בענווה אלא בגאווה דווקא – שמתוך דאגה על כבודו אינו רוצה להראות עצמו כמי שידיעתו חסרה או כמי שלא הבין.

ולא הקפדן מלמד, וכך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ד, ד): "הרב שלימד, ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה".

ולא כל המרבה בסחורה מחכים - דהיינו, ניתן היה לחשוב שריבוי עסק המסחר והבקיאות בהוויות העולם מוסיפים חריפות, וכתוצאה מכך לימוד התורה של סוחר יהיה חריף יותר משל אדם שכל עיסוקו בתורה. אומר הלל, "לא כל המרבה בסחורה מחכים", הדרך לחכמת התורה וחריפותה אינה עוברת דרך מסחר.

ומסביר המהר"ל מפראג שהתורה בהיותה רוחנית לא תקלט בסוחרים המסתובבים כל יום סביב הגשמיות ומרכז חייהם הוא החומר.

עלינו לזכור שהלל, באומרו ולא כל המרבה בסחורה מחכים, גדל בתורה מתוך עוני מופלג. הגמרא מספרת שהלל היה מרוויח בכל יום מטבע "טרעפיק" עלוב אחד בעבודתו כחוטב עצים. חצי נתן להוצאות הבית וחצי לשומר בית המדרש כדי ללמוד. וכשלא יכול היה לשלם עבור בית המדרש, עלה לגג והקשיב לשיעורים דרך הארובה.

ולא הקפדן מלמד: ר' פרידא - אותה מידה תאיר בעולם

הגמרא מספרת לנו סיפור מאלף המלמד אותנו עד כמה צריכים להשקיע בתלמיד גם אם איננו מהיר הבנה:

לר' פרידא היה תלמיד קשה הבנה ועל כן, כשר' פרידא היה מלמדו עניין מסוים, הוא היה חוזר ומלמדו את אותו עניין ארבע מאות פעמים, עד שהתלמיד היה מבין.

יום אחד לפני השיעור, הגיעו אנשים לבית המדרש ובקשו את רבי פרידא לאיזשהו דבר מצוה דחוף.

ר' פרידא מצידו לא ביטל את השיעור, אלא לימד את התלמיד הזה כרגיל ארבע מאות פעמים.

אולם כשסיים, הסתבר שעדיין התלמיד איננו מבין.

אמר לו ר' פרידא: מה יום מיומים, מדוע לא הבנת את שלימדתיך?

אמר לו: מאותה שעה שבאו האנשים לקרוא לך לדבר מצוה, דעתי הייתה מוסחת מהשיעור, כיוון שכל שעה הייתי אומר – עכשיו יקום כבודו ללכת.

אמר לו ר' פרידא: אל תדאג, אני לא הולך לשום מקום עד שתבין את הלימוד. חזר ושנה לו תלמודו עוד ארבע מאות פעמים, והבין התלמיד.

יצאה בת קול מן השמים ואמרה לר' פרידא" אשריך! בזכות מצוה זו שקיימת בחר לך: או שתחיה ארבע מאות שנים או שתזכה אתה וכל הדור שלך לעולם הבא. מה רצונך?

נענה ר' פרידא: רצוני שאזכה אני ודורי לחיי העולם הבא.

אמר להם הקב"ה: תנו לו את זו וגם את זו. [1]

אך האם באמת מוטל "לבזבז" זמן כה רב על כל תלמיד קשה הבנה?

התשובה הפשוטה לשאלה היא כן!

מסביר הרב לאו את הנאמר בספר איוב: "אדם לעמל יולד" – "לעמל" הנו ראשי תיבות של ללמוד על מנת ללמד. כלומר, אכן מוטל עלינו לחלוק מחכמתנו למי שלא שפר עליו גורלו והבנתו פחותה משלנו (ארחיב על כך להלן ב"נימה אישית").

החובה איננה רק על המלמד, אלא גם על התלמיד.

ר' חיים שמואלוביץ, ראש ישיבת מיר, אמר: "כולם מתפעלים מהמורה, ר' פרידא, ואני מתפעל מהתלמיד שהיה מוכן לשבת וללמוד כל דבר ארבע מאות פעמים".

ואני מוסיף: אסור לאדם להכנע למוגבלויות שלו. אם אדם מודע לחסרון מסוים שלו, אך איננו מתבייש ללמוד ולתקן בעקשנות, סופו שימצא דרך להתגבר על המוגבלות.

ובכל זאת, האם אין זה מוגזם לחזור עימו על הלימוד באופן קבוע 400 פעמים?

המספר 400 חוזר הרבה פעמים בתורה ורומז ל 4 עולמות, זה מעל זה, אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. לפי תורת הסוד, ר' פרידא בסבלנותו בא לסלק את הפירוד ולקשור את 4 העולמות זה בזה ע"י המשכת אור ה' בגילויה בתורה.

בעקבות דברי ה"תומר דבורה", מופיע בספר "קול התורה" שיעור עמוק בדרך הנהגתו של הקב"ה את עולמו:

אומר על הסיפור ה"תומר דבורה"[2]: וגם למדנו שם כי המתנהג במידות אלו אינו זוכה לעצמו בלבד, אלא גורם "שאתה מידה תאיר בעולם".

ומוסבר בספר "קול התורה"[3], שכן בסוף הסיפור אנו רואים שלא רק שהקב"ה גומל את ר' פרידא באריכות ימים - מידה כנגד מידה, כנגד הזמן שר' פרידא "בזבז", אלא הקב"ה מאיר את כל אותו הדור, וגומל לו באותה מידה שנהג ר' פרידא. ר' פרידא נהג בתלמידו בסבלנות אין קץ ומידה כנגד מידה, הקב"ה "סובל הכל ממש עד כדי להכניס כל אותו הדור ההוא לעולם הבא גם שאינם ראויים לכך".

​

נימה אישית – במקום שאין אנשים

שלומית שירתה שירות לאומי שנתיים בעיירת פיתוח והמשיכה לגור בה ולעבוד עם הנוער למשך 6 שנים נוספות בהן סיימה תואר בהנדסת ביוטכנולוגיה ומאסטר במדעי הרפואה מתוך שייעדה את עצמה להיות חוקרת, ואכן עבדה במחקר רפואי עד הסתלקותה לעולם שכולו טוב.

אהבתי לבוא לבקר את שלומית עם ערב. היינו יורדים לטייל ברחוב בין האילנות.

מכל בית היו רצים לקראתנו ילדים אתיופים קטנים וקוראים "סלומית, סלומית" והיא היתה מחליקה את ידה על ראשם ו"קוראת אותם בשם".

"אני מכירה את כולם" ענתה לשאלתי. "אני מלמדת אותם ואוהבת את כולם".

כשהתקבצה סביבנו קבוצה גדולה של ילדים הכריזה שלומית - "זה אבא שלי".

"אבא סלה ,אבא סלה.." פעו החמודים והמשיכו ללכת אחרינו.

כשנשארנו לבדנו אמרה לי שלומית שבערבים היא מלמדת את האמהות שלהם קרוא וכתוב. אם הן לא תדענה לקרוא הן לעולם לא תקלטנה בארץ ובודאי לא תוכלנה לעזור לילדים בלימודים.

"שלומית" אמרתי לה, "את מהנדסת וכל כך מוכשרת - תני לילדים בכיתה ד' ללמד אותן לקרוא ואת, למדי סטודנטים".

נתנה בי שלומית את עיניה החכמות ואמרה "אבא, אתה יודע היטב שהם לא יעשו את זה ומישהו הרי צריך ללמד אותן".

כל מה שלא עשו אחרים - שלומיתי שלנו היתה עושה.

וזכרתי - "במקום שאין אנשים- השתדל להיות איש".

היום אני יודע ששלומית היתה איש גם במקום שבו היו גם היו אנשים.

קישורית לשיר שאהבנו לשמוע, 'ערב מול גלעד', בביצועו של אריק איינשטיין:

מקורות:

1. מסכת עירובין נד ע"ב

2. "תומר דבורה" – ספר מוסר קבלי שכתב רבי משה קורדובירו באמצע המאה ה-16. מקור שם הספר הוא בסיפור על דבורה הנביאה שהייתה שופטת את ישראל בעודה יושבת תחת "תומר דבורה". בספר מותווית הדרך לתיקון המידות דרך התדבקות במידות של הקב"ה.

3. קול התורה - מאת הרב שמואל בירנבאום, ראש ישיבת מיר בארה"ב - בעמוד יז'

​

משנה ו

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

​