פרק ב' משנה ה'

לעילוי נשמתה של

שלומית

​

חסידות נודדות, דרום הר חברון.  (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

הלל אומר:

אל תפרוש מן הציבור - "אלא השתתף עמהם לכל דבר, לעול מלכות, לתעניות ולתפילה, שכן שלח לה מרדכי לאסתר, 'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים', שלא תפרוש מן הציבור" (ריב"ש)

ואל תאמן בעצמך עד יום מותך - אל תיתפס לשאננות, לסמוך על עצמך שלא תיכשל או תחטא. על האדם לעמוד על המשמר כל ימי חייו

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו - אל תשפוט את חברך על התנהגותו במצב מסוים, אם לא היית אתה עצמך במצב כזה

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע - אל תאמר דברים בצורה עמומה ובלתי מובנת ("דבר שאי אפשר לשמוע") מתוך תקווה שלבסוף יבינוך בדרך עקיפה ("שסופו להישמע"), אלא אמור דבריך בצורה ברורה וישירה

ואל תאמר לכשאפנה אשנה (=אלמד, שינון...) , שמא לא תיפנה - אל תדחה את חובת הלימוד "לזמן פנוי", כי "זמן פנוי" זה עלול לא להגיע לעולם.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

אל תפרוש מן הציבור

משנתנו רווית נושאים ובמבט ראשון לא ברור למה שלל אמרות אלו קובצו למשנה אחת?

מה המכנה המשותף בינהם?

כדי לענות על כך, עלינו להבין את כל האמרות הללו של הלל כרצף אחד המבטא את נפשו המיוחדת! [1]

"קיים הלל בנפשו מאמר זה, ואם כי היה נשיא בישראל נהג בפשטות הליכות והיה מעורב בדעת עם הבריות, אהוב ואהוד על תלמידיו ובציבור הרחב". [2]

הלל קיים בהליכות חייו את ההפך המוחלט מפרישה מן הציבור.

למעשה, יש הסוברים [2] כי כל המשנה שלנו מסכמת את דרכו החינוכית של הלל.

כידוע הלל ושמאי העריכו מאוד זה את זה ונהגו כבוד זה בזה, אך הייתה בינהם מחלוקת יסודית מהי הדרך החינוכית הראויה.

שמאי סבר שלימוד התורה מתאים לבני האצולה בלבד, "שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות (בעל ייחוס משפחתי) ועשיר".

לעומת זאת, "בית הלל אומרים: לכל אדם ישנה(ילמד תורה). שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים". [3]

המתח בין שתי הגישות במחלוקת זו מורגש לכל אורך הדורות ורלוונטי גם כיום בחינוך ילדים או תלמידים -זאת משום שיש יסוד אמת בשתי הדרכים, של הלל ושל שמאי.

גישה זו של שמאי אינה נובעת מצרות עין כלפי הבריות, שכן כבר ראינו ששמאי עצמו אמר והוי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות – אלא מתוך כבוד כלפי לימוד התורה. שלא יהא קל בעינך לימוד התורה.

במשנתנו הלל מתרעם על שיטתו של שמאי ופורס בפנינו את שיטתו שלו.

לעומת ההסתגרות של שמאי, הלל סובר שאין לפרוש מן הציבור, כמו שאמר הלל בעבר וכשאני לעצמי מה אני?!

אדם צריך לחיות בתודעה שלא כל החכמה נמצאת אצלו - ואל תאמן בעצמך עד יום מותך - אלא עלינו להיות פתוחים לשמוע ולקבל גם גישות שונות משלנו.

שוב הלל מזהיר אותנו מן הפירוד ומדגיש ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. אל תנהג בקנאות והחמרה כלפי אנשים השונים ממך.

עד כאן הלל עסק בפתיחת שערי בית המדרש לציבור הרחב.

מכאן ואילך הלל מלמדנו כיצד מה שנלמד בבית המדרש ייכנס אל תוך לב הלומדים.

הלימוד צריך להיות מוגש לתלמידים בצורה נהירה ונעימה.

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע. כלומר, אל תגיד דברים בצורה מסובכת מתוך מחשבה שאם התלמיד יתאמץ הוא יבין אותם. המטרה היא שהתלמיד ידע ויבין את החומר הנלמד.

ובעניין זה, שואל הרבי מקוצק: מדוע נאמר בקריאת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצבך היום על לבבך" ולא נאמר בלבבך?

אלא שלא תמיד הדברים ייכנסו ללב מיד - שאי אפשר לשמוע, אך בבוא הזמן הלב ייפתח והם יחלחלו אליו פנימה - שסופם להישמע.

לבסוף הלל שב ומדגיש את החשיבות בהתמסרות ללימוד - ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה.

כדי שלימוד התורה באמת ישפיע, יש צורך בקביעות.

כדי להדגיש את חשיבות הדבר, חז"ל מלמדים אותנו שכשהאדם עולה למרום, ראשית שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה?" (=האם עסקת במסחר ביושר? האם התפרנסת ביושר?) והשאלה השניה ששואלים אותו היא: "קבעת עתים לתורה?" [4]

הלל מלמדנו שהדרך הטובה בחיים בנויה מרכישת הרגלים טובים.

ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה, אל תיתן למרוצת החיים להוליך אותך, אלא עצור וקבע לך הרגלים טובים.

עד שתגיע למקומו [5]

נתבונן באמרה האמצעית, שהנה לב כל האמרות - ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!

ישנו דימיון רב בין אמרה זו לבין מה שלמדנו בפרק הקודם "והוי דן כל אדם לכף זכות".

לעולם לא ניתן להגיע בוודאות למקומו של חברך. תמיד ייתכנו פרטים בנידון שאינך מכיר, רקע אישי שונה ומבנה נפשי אחר, לחצים חיצוניים שאינך מודע אליהם ועוד ועוד.

אפילו נאמר שהנך מכיר את כל הפרטים, ישנו שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון.

הרב קוק מסביר [6] שכאשר הנך ניגש להוכיח את חברך על מידה רעה, עליך לבדוק שאין במידה זו גם תועלת לאדם: יכול להיות שהדבר הרע אותו אנו מנסים לעקור משמש כמחסום למידות נפש גרועות יותר.

לדוגמה, ייתכן אדם גאותן, אך למעשה מידה זו מצילה אותו מייאוש ועצבות. כלומר, ללא חוסנה הנפשי של הגאווה, אדם זה, בעקבות נסיבות חייו, יכל להתרסק לגמרי. וא"כ במקרה כזה גאוה היא הרע במיעוטו.

אך בסופו של דבר, מסביר רבי נחמן מברסלב [7], היחיד שיכול להגיע למקומו של כל אדם הוא 'מקומו של עולם' (כינוי לקב"ה). רק בורא עולם יכול לחדור לנבכי הלב והנפש, לדעת את כל הפרטים ולהכיל את כל המורכבויות.

מצד האמת, אני לא יכול לדון את חברי. רק מי שיצר את האדם יכול לדון אותו דין אמת.

​

מילה אישית – תדון כשתגיע למקומו!

(את הסיפור הבא חברה של שלומית התעקשה שאספר)

פעם אחת שלומית ואני(=אוריאל) הלכנו לפגוש חברה של שלומית.

בעוד אנו מחכים בבית הוריה שהיא תגיע, ניסינו להתקשר אליה אך לא היה מענה.

אמא שלה סיפרה לנו שהבת שלהם היא אדם מאוד מפוזר ומבולגן – לדוגמא: היא הייתה אמורה להגיע לבית כבר לפני שעתיים ושלא ניתן להשיג אותה כי היא איבדה את הטלפון שלה לפני כמה ימים כשהיא נסעה בטרמפ ושזוהי הפעם השלישית שהם נאלצים לקנות לה מכשיר חדש.

האב אף הוסיף שהדבר הכי מרגיז זה שביתם כלל לא מתרגשת מזה.

שלפחות תשתדל קצת יותר התחנן האב.

עד כאן, סה"כ זוהי סיטואציה מובנת, אך דווקא התגובה של שלומית היא זו שהדהימה אותי.

(הדברים הבאים עלולים להשמע חצופים, אך מי שהכיר את שלומית יודע שהייתה לה דרך מיוחדת לומר גם "דברים שאינם נשמעים", תמיד עם חיוך ובעדינות. ניכר היה שהדברים נאמרים מדאגה כנה ומישרות הלב).

שלומית אמרה להם שהם צריכים לדעת שצורת החשיבה המבולגנת הזאת היא לא משהו שתלוי בבת שלהם.

כמו כן הם צריכים לדעת שמי שהכי סובל מזה זו דווקא הבת שלהם.

"תחשבו כמה עבודה נוספת היא צריכה לעשות בגלל שהיא שוכחת דברים. פעם נוסעת בלי הארנק וצריכה לחזור ופעם מאבדת את הפלאפון."

שלומית אף הוסיפה שלמרות שהתכונה הזאת עולה לחברתה במחיר כבד, בכל זאת היא מתמודדת ולא נעצבת או מתעצבנת כשהיא מגלה ששכחה משהו.

"תחשבו איזה סיוט זה יכול להיות שכל רגע אתה מגלה דברים שהיית כבר אמור לעשות או כשאתה הולך לעשות משהו פתאום באמצע הדרך אתה מגלה ששכחת לקחת איתך משהו... "

רק שלומית הייתה מסתכלת כך על הדברים, בעין טובה, ועוזרת להורים לראות את מקומה של ביתם בלי לדון אותה.

לימים החברה של שלומית סיפרה לי שמאז מדי כמה זמן ההורים שלה מזכירים בגאוה את מה ששלומית אמרה להם ואומרים כמה נכונים היו דבריה.

מקורות:

1.         יש אומרים שזהו אותו הלל הנזכר בפרק הקודם, ויש אומרים שמדובר בהלל אחר. אנו נפרש לפי הדעה הראשונה

2.         לב אבות, מאת ר' יהודה הראל

3.         אבות דרבי נתן, ב' ט'

4.         שבת לא' ע"א

5.         פסקה זו מבוססת על שיעור של הרב אורי עמוס שרקי למשנה זו

6.         הרב קוק בספרו 'מוסר אביך' -דיני תוכחה

7.         ליקוטי מוהר"ן תנינא פרשה א'

משנה ה

הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

​