פרק ב' משנה ב'
לעילוי נשמתה של
שלומית
להקת ציפורי קורמורן גדולים על שפת הים, Plettenberg Bay, דרום אפריקה (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר:
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ- "דרך ארץ" פירושה מלאכה או מסחר
שיגיעת שניהם משכחת עוון- השילוב של עמל בתורה ועמל במלאכה מרחיק את האדם מן החטא
וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון- אל ידמה האדם בנפשו, שיהיה יגע בתורה בלבד ויזניח את המלאכה.
כי תורה שאין עמה מלאכה, "סופה בטלה וגוררת עוון"- אדם אינו בנוי לכך, ובסופו של דבר כשימצא עצמו עני ודחוק ללא פרנסה, עלול למצוא את פרנסתו בדרכים לא כשרות, ובכך יצא "קרח מכאן ומכאן" - גם יתבטל מתורתו, וגם יבוא לידי עוון (של גזל, מרמה וכדומה).
וכל העוסקים עם הציבור, יהיו עוסקים עמהם לשם שמים- ה"עוסקים עם הציבור" הם האנשים הממונים לדאוג לצרכי הציבור, וכתוצאה מכך צוברים מטבע הדברים כוח ומעמד, קשרים עם השלטון וכו'.
רבן גמליאל מזהיר את אותם עסקנים - פעלו לשם שמים ולמטרה טהורה, ואל תתגאו או תנצלו את מעמדכם וכוחכם.
שזכות אבותם מסעייתם וצדקתם עומד לעד- זכות אבותם של הציבור מסייעת, "וצדקתם" של האבות "עומדת לעד", ולכן אסור להם להתגדל על הציבור כי בזכות הציבור יש להם זכות אבות.
ואתם- העוסקים עם האבות, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם- 2 פירושים:
א. אפילו השתדלתם ולא הצלחתם הרי "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" ויש לכם שכר כאילו עשיתם.
ב. למרות שזכות אבות היא שמסייעת לכם, הרי שלגבי השכר אני נותן לכם "כאילו עשיתם", בזכותכם.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ
(הפירוש נכתב ע"י עודד, אבא של שלומית)
הקשר למשנה הקודמת ברור, רבי יהודה הנשיא אומר שם "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" ואילו כאן רבן גמליאל (בנו של רבי יהודה הנשיא) מדריך אותנו מה יעשה מי שבכ"ז נכשל בעבירה - איך
"לשכח עוון":
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון.
על מה מבסס רבן גמליאל קביעה זו?
המדרש שמואל מסביר:
תלמוד תורה - על הפסוק ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו דורשים חז"ל "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה (בלימוד התורה), המאור שבה מחזירן למוטב" [1].
כלומר, יש הבטחה בפסוק זה שאפילו אם ח"ו עם ישראל יפנה עורף לקב"ה ויעבור עבירות חמורות, אך עם זאת ימשיך ללמוד תורה, הקב"ה מבטיח שמאור התורה יחזיר את עם ישראל למוטב.
דרך ארץ במובן של שלום בין הבריות – נאמר "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, אומר המקום (הקב"ה), כביכול איני יכול לשלוט בהם כיוון ששלום ביניהם" [2].
כלומר, כל עוד העם עסוק בתורה ושומר על אחוה ורעות, הקב"ה מעלים עין מעוונות העם, משכיח עוונות.
וכל תורה שאין עמה מלאכה
נשים לב, בעוד במשנה הקודמת, רבי יהודה הנשיא מוזכר רק כ-"רבי", במשנתנו נאמר רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר.
בוודאי מהסמיכות למשנה הקודמת ניתן היה להסתפק ברבן גמליאל בנו אומר.
מדוע דווקא במשנתנו, בה "רבי" כלל אינו הדובר, הוא מוזכר באופן מלא?
כדי לענות על כך עלינו להבין את הניגודיות גדולה בין רבי לבין בנו רבן גמליאל, או ליתר דיוק בין התקופות בהם הם חיו ופעלו.
רבי יהודה הנשיא, הנקרא בקיצור "רבי", נולד בשנת 120 לספירה (50 שנים לאחר חורבן בית המקדש השני) וחי 100 שנים.
פרסומו בא לו בגלל יחסיו המצוינים עם אנטונינוס קיסר רומי (שיחות רבות בניהם מתועדות בגמרא,החל בשאלות אמוניות - באיזה גיל נכנס יצר הרע באדם? ועד לשאלות מטאפיזיות – מפני מה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב?).
פרסומו הגדול יותר הוא בכך שבשנת 200 לספירה הוא כינס את כל המשניות וחתם בכך את ששת סדרי משנה. מאז ובמשך 300 שנים נכתבה הגמרא שהיא פירוש והרחבת המשנה.
המשנה מאגדת את כל הדינים וההלכות, ובהעלתם לכתב הציל רבי את התורה שבע"פ משכחה בעקבות טרדות הגלות.
כמו"כ, רבי היה עשיר גדול מאוד (הגמרא מציינת שיותר מכמה מלכים), ובכלל בתקופתו המצב הכלכלי בארץ היה טוב יותר מאשר בדורות אחריו (ולא מעט בזכות היחסים המצוינים ששררו עם רומי. באופן כללי, אנטונינוס היה קיסר יוצא דופן: הוא לא יצא לאף מלחמה בזמן שלטונו, נהג במתינות, עול המסים לא היה גבוה והממלכה תפקדה היטב).
לעומת זאת, בתקופתו של רבן גמליאל (ובדורות אחריו), המצב הכלכלי בארץ הורע מאוד כיוון שהקיסר החדש גבה מסים גבוהים.
זה יכול להסביר מדוע רבן גמליאל מדבר במשנתנו על מלאכה. אנשים היו חייבים להתאמץ כדי להתפרנס!
על רקע הניגודיות הזאת בין רבי לבין בנו רבן גמליאל, פתיח המשנה מדגיש לנו שדבריו של רבן גמליאל הם אותה תורה של אביו!
אין כאן שינוי של התורה עקב הנסיבות שהשתנו, אלא אדרבה, הדברים נאמרו לכתחילה.
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ נאמר ע"י הבן רבן גמליאל שגדל בבית אמיד מאוד ושלא נזקק למלאכה כדי להתפרנס.
ולמען הסר ספק - רבן גמליאל אף מדגיש וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון!
יהיו עוסקים עמהם לשם שמים
האם איש ציבור, העושה לשם שמים, צריך לנהוג ביד קשה או ביד רכה?
מצד אחד, מסופר במסכת כתובות, בשנת פטירתו אמר רבי:
"לבני הגדול אני צריך. נכנס אצלו רבן גמליאל ומסר לו סדרי נשיאות.
אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים" - כלומר אם אתה רוצה להצליח היה תקיף.
מצד שני ,רבן גמליאל דורש על הפסוק "ונתן לך רחמים וריחמך" [3] - כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מהשמים.
אלא שההסבר הוא כזה:
רבי מצווה את רבן גמליאל לנהוג ביד רמה וללא משוא פנים כלפי בעלי שררה. לבעלי השררה שתחת הנשיא יש כוח רב ויש צורך לרסנם.
ואילו, כלפי עם ישראל, יש לנהוג רק במידת הרחמים ללא גבול.
מלאכה ותורה – גוף ונשמה
במסכת סנהדרין מובאת שיחה מרתקת בין אנטונינוס הקיסר לרבי שעניינה הגוף והנשמה.
אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין של העולם הבא!
כיצד?
הגוף יכול לטעון: אני לא חטאתי, אלא הנשמה היא זו שחטאה, שמיום שפרשה ממני הנשמה הריני מוטל כאבן דומם בקבר!
ובאופן דומה, הנשמה יכולה לטעון: אני לא חטאתי, הגוף הוא זה שחטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור!
על כך ענה רבי: אמשול לך משל למה הדבר דומה – למלך שהיה לו פרדס נאה עם פירות נאים, והושיב בפתח הפרדס שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא.
אמר לו החיגר לסומא: פירות נאים אני רואה בפרדס, בו והרכיבני על כתיפך ונביאם ונאכלם.
הרכיב הסומא את החיגר על כתיפיו והביאום ואכלום.
לימים בא המלך לראות את הפרדס. אמר להן: הפירות הנאים, היכן הם? מה עלה בגורלם?
אמר לו החיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן ולקחת את הפירות?!
אמר לו הסומא: כלום יש לי עיניים לראות שהיו בפרדס פירות נאים?!
מה עשה המלך? הרכיב חיגר על גבי כתפי הסומא ודן אותם כאחד!
סיים רבי את משלו ואמר: אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד." [4]
רבי מלמד שלא ניתן להפריד בין הגוף והנשמה, בין החומר לרוח - ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
מילה אישית – העוסקים עם הציבור לשם שמים
(עודד אבא של שלומית מספר)
כשהילדות היו צעירות הייתי לוקח אותן בימי חמישי לחלק מזון.
אחת המשפחות החלה לתת לנו בתמורה צלוחית עם סחוג חריף.
גילוי נאות, אנחנו ייקים וריח הסחוג מספיק כדי שנתחיל לדמוע. על לאכול אין בכלל מה לדבר.
הבנות שאלו אם לקבל את המתנה?
הסברתי להן שעל ידי כך שאנחנו לוקחים בתודה את המתנה, החסד מתעצם כיוון שאין פה יותר מצב של נתינה חד צדדית אלא החלפה.
גם אם אנחנו נתנו בשר ודגים,עוגות ויין,אורז וסוכר, מרגע שקיבלנו תמורה כלשהי, נשמר כבוד המשפחה.
בשבת האירוסין של שלומית ואוריאל הזכרתי את הסיפור הזה בדברי על הנתינה האולטימטיבית.
לקחת רק על מנת לשמור על כבודו של המקבל.
שלומית המשיכה לבקר את המשפחה גם כשכבר לא נזקקה לקבל מאיתנו מזון.
מקורות:
1. פתיחתא דאיכה רבתי, אות ב'
2. בראשית רבה לח' ו'
3. דברים יג' יח'
4. מסכת סנהדרין, צא' ע"א
משנה ב
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם: