סיכום פרק ג

שלומית, יער הרקפות, רמות מנשה.          צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

מנהיג ציבור והאדם הפרטי

זה עתה סיימנו את פרק ג', מחצית מפרקי אבות. נסכם לנו את אשר למדנו עד עתה.

פרק א' נפתח בעידן של הפסקת הנבואה בישראל ועוסק בימים שבין סוף תקופת אנשי כנסת הגדולה ועד לערב חורבן בית שני.

לעומתו, פרק ב' נפתח בימים שאחרי החורבן, אך לאחר כמחצית חוזר חזרה לתקופת החורבן עצמה ולתחילת השיקום שאחריה (רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו).

בדומה לפרק ב', פרק ג' עצמו גם הוא עוסק בדברי חכמים סביב ולאחר החורבן – מה אם כן מחדש לנו פרק ג' ? מה התייחד פרק ג' מפרק ב' ?

התשובה נעוצה בדוברים של פרק ג' ובמשנה הראשונה של פרק ג', המהווה תמצית לכל פרק ג'.

הדוברים של פרקים א'-ב' הנם המנהיגים הרוחניים של עם ישראל בתקופה ההיא. נשיאי ישראל, מעבירי התורה מדור לדור.

פרק א' עובר דרך תקופת הזוגות (נשיא וראש הסנהדרין) - משם לשושלת הנשיאים של הלל הזקן אשר ממשיכה כחוט השני בפרק ב'. פרק ב' נחתם ברבן יוחנן בן זכאי (ותלמידיו) אשר העתיק והקים את עולם התורה לאחר החורבן מירושלים ליבנה.

לעומת זאת, החכמים בפרק ג' לא שימשו בתפקיד נשיא בישראל. אפילו רבי עקיבא, שמופיע בהרחבה לקראת סוף פרק ג' (4 משניות), אשר שימש כגב רוחני מאחורי מרד בר כוכבא לא שימש באופן רשמי בתפקיד מנהיגותי של עם ישראל.

נסכם:

• פרקים א'-ב' – החכמים הם מנהיגי עם ישראל.
• פרק ג' (ולמעשה גם ד') – החכמים אינם נושאי תפקיד רשמי, אך כמובן גדולי תורה עצומים.

מה כל זה יכול ללמדנו לגבי מהות פרק ג'?

עבודת ה' הפרטית

בעבר הסברנו כי פרק א' עוסק בהעברת התורה, ופרק ב' פותח צוהר לבחירה החופשית.

קבלת עול מול הזדהות פנימית. והדברים משלימים זה את זה, והסדר עקרוני – "נעשה ונשמע".

ניתן לומר כי פרק ג' בא להדגיש שלא רק שהבחירה היא חופשית, אלא היא ייחודית לכל אדם. כלומר, פרק ג' עוסק בעבודת ה' הפרטית של כל אדם.

הדברים עולים מיד מהמשנה הראשונה בפרק ג' : [1]

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן..."

זהו חשבון פרטי. לכל אדם הדרך הפרטית השייכת רק לו - רק הוא יכול לצעוד בה. בלשון הקבלה, לכל אחד "תיקון" שלשמו בא לעולם, וזוהי הדרך שבה יהלך, ועתיד כל אחד ליתן דין וחשבון על המעשים הפרטיים שלו.

עקביא בן מהללאל לימדנו כיצד להמנע מעבירות, שכן כל עבירה מהווה הסתרה בהופעת הנשמה, צמצום בגילוי המהות לשמה האדם הגיע לעולם.

מספר החכמים והדעות בפרק ג' מורה לנו שהדרכים בעבודת ה' מגוונות – לכל אדם הדרך הייחודית שלו – וכל הדרכים נחוצות - "שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" [2]. וכולם חביבין - "חביב אדם שנברא בצלם" (פרק ג' משנה יח')

"כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת" (פרק ג' משנה יב')

אמנם הדרכים בעבודת ה' מגוונות, אך ניתן לחלק את משניות פרק ג' לשני נושאים עיקריים:

• רוח - לימוד התורה.
• מעשים - יישום התורה.

אלו החלקים היסודיים המרכיבים את עבודת ה' של כל אדם, וכל אדם צריך לתת עליהם את הדעת.

למרות שבתחילת הפרק רוב הדגש הוא על לימוד התורה (משניות: ג'-ז', ט'-יג'), לקראת סופו המסקנה היא שצריך את שניהם – "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (משנה כא').

יתירה מכך, רבי אלעזר אף מפרט, האיזון הרצוי יבוא על פי היחס הבא: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו" (משנה כב').

זהו אותו אילן נאה שפגשנו קודם לכן במשנה ט' – "המהלך בדרך ושונה... ואומר מה נאה אילן זה". רק שכאן אין מפסיקין ממשנתנו. כאן, לקראת סוף פרק ג', כבר יש חיבור נכון ומאוזן בין הרוח לחיי המעשה. והתורה הופכת לתורת חיים.

​

בנימה אישית – "הזמן שהקדשת לשושנתך"

לאורך לימודנו בפרק ג' נתקלנו לא אחת במסירות נפש גדולה של החכמים בלימוד התורה. מסירות עילאית זאת עלולה ליצור אצלנו מחסום נפשי - כיצד יגיעו מעשיי למעשי אבותיי?

בכלל, כפי שאמרנו לעיל, לכל אדם יש את הדרך הייחודית שהוא צריך לצעוד בה, ובוודאי לכל אחד צריכה להיות מסירות נפש בדבר המיוחד שלו.

אך כיצד מגיעים למסירות כזאת?

לשלומית היו כל מיני דברים שהיא השקיעה בהם את מרצה. בוודאי היתה לה דרך ייחודית. אחד הבולטים זה ההתנדבות הקהילתית שסיפרנו עליה בעבר.

גם תוך כדי לימודים באוניברסיטה בתואר שדורש השקעה רבה, שלומית הקדישה את מיטב זמנה ומרצה בהתנדבות בקהילה, והיא עשתה זאת בשמחה.

​

עלינו להבחין מהיכן מתחילה ומתפתחת מסירות שכזאת.

שלומית מאוד אהבה את הספר 'הנסיך הקטן', ודומני שסיפור קטן מתוכו שופך אור על שאלתנו

(ונוכל ללמוד ממנו קל וחומר לגבי לימוד התורה).

באחד הפרקים מסופר שלנסיך היתה שושנה שהוא גידל. אחת ויחידה.

לימים הנסיך הקטן נחשף לגן של שושנים – "חמשת אלפים שושנים, שכולן דומות אשה לרעותה" – ואמר לעצמו בעצב "האמן האמנתי כי עשיר אנכי בפרח יחיד סגולה שאין כמותו בעולם. והנה ראיתי כי אין זו אלא שושנה פשוטה ושכיחה".

לאחר מספר עמודים הנסיך הקטן שינה את יחסו לגן השושנים. "הנכן יפות, אך ריקניות –הוסיף ואמר – וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיני הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיני אני הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום-יום. רק אותה שמתי תחת פעמון-זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות... רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי...".

השועל ניתח את הדברים מהצד וקלע ביסוד הדבר: "הזמן שהקדשת לשושנתך, הוא המשווה לה חשיבות כה רבה".

וזהו מעגל קסמים. אם יש דבר שחשוב לנו, עלינו להשקיע בו זמן. ואם נשקיע בו זמן, הרי שנאהב אותו יותר.

וכאן קורא יקר, חשוב אתה מה חשוב לך בחייך. והאם משקיע אתה בו מספיק זמן?

הערות:

1. ע"פ הכלל של המהר"ל, לפיו המשנה הראשונה של כל פרק מהווה תמצית של כל הפרק. כמו זרע המכיל את המטען הגנטי של כל העץ שעתיד לצמוח.

2. אבות פרק ד. כפי שהסברנו, לפרק ד' מבנה דומה לפרק ג' וממילא תוכן דומה.

​

רקפות ביער הרקפות, רמות מנשה.       צלם: אוריאל אודס ©​