סיכום פרק ב

שלומית, שלג בירושלים.          צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

קבלה מול בחירה חופשית

 

בשעה טובה סיימנו את פרק ב', וכאן המקום להתבונן שוב על הדברים, מנקודת מבט רחבה יותר.

הבה נתבונן מה פרק ב' מוסיף על פרק א'.

 

מבחינת ציר הזמן ההיסטורי, פרק א' נפתח בעידן של הפסקת הנבואה בישראל ועוסק בימים שבין סוף תקופת אנשי כנסת הגדולה ועד לערב חורבן בית שני.

לעומתו, פרק ב' נפתח בימים שאחרי החורבן, אך לאחר מחציתו חוזר חזרה לתקופת החורבן עצמה ולתחילת השיקום שאחריה (רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו).

 

אך מלבד החלוקה ההיסטורית של "פרק א' = לפני החורבן" ו - "פרק ב' = לאחר החורבן, או לפחות מהחורבן והשיקום אחריו", מה מוסיף פרק ב' על פרק א' ?

 

 

תשובה אפשרית לכך ראינו בפירושנו למשנה א' בפרק ב'.

התשובה אינה מובהקת, אך ניתן לראות שבעוד פרק א' עוסק בהעברת התורה, בפרק ב' נפתח צוהר לבחירה חופשית.

 

מדי כמה משניות  אנו מוצאים ביטוי לכך.

החל ממשנה א' בה רבי יהודה הנשיא שואל: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?"

דרך שאלותיו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?" ו- "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?"

 

ראינו שלכל תלמיד תשובה שונה. אמנם רבן יוחנן הכריע מהי דרך המלך, לב טוב! אך דרך המלך לא מתאימה לכל אחד, ותשובותיהם של שאר התלמידים נשארות עומדות במקומן. (כך פירש הרב אורי שרקי).  יש מקום לבחירה חופשית ולביטוי אישי.

 

בור סוד ומעין המתגבר

הניגודיות המסתתרת בין פרק א' לבין פרק ב' מופיעה גם בשניים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.

 

ראשון התלמידים, רבי אליעזר בן הורקנוס, מתואר כבור סוד שאינו מאבד טיפהאומן בשימור המסורת. לעומת זאת אחרון התלמידים, רבי אלעזר בן ערך, מתואר כמעין המתגברסמל היצירה והחדשנות.

 

כאשר רבן יוחנן נדרש להחליט איזה תלמיד מכריע את כל חכמי ישראל ב- "כף מאזניים", בתחילה הוא בוחר בבור הסוד, אך לבסוף בוחר במעין המתגבר.

 

ופירשנו שהבחירה הראשונה היא לפני החורבן והשניה לאחריה.

ודומה שלאחר החורבן הנורא רבן יוחנן מבין שכבר אין כזה דבר של שימור המסורת ללא צמיחה, של שימור ללא התקדמות.

 

החורבן הביא עמו תחושת אבדון קשה ליושבי הארץ. נזכור כי בתחילת פרקי אבות למדנו כי עבודת הקרבנות במקדש – העבודה – היא משלוש העמודים עליהם העולם עומד!

 

ב- 'אבות דרבי נתן' מובא סיפור נפלא השופך אור על יחסו של רבן יוחנן בן זכאי כנגד התחושות הקשות שבאו בעקבות חסרון בית המקדש:

 

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים,

והיה רבי יהושע הולך אחריו,

וראה בית המקדש חרב.

אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע לך.

יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? 

זה גמילות חסדים.

שנאמר: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי, וְלֹא זָבַח" (הושע ו, ו).

 

 

נעשה ונשמע

לא לחינם פרק א' קודם לפרק ב', שכן האופן הראוי הוא "נעשה ונשמע" - קודם נעשה ואח"כ נשמע! קודם בפרק א' אנו מקבלים על עצמנו את דבר ה', בבחינת "משה קיבל תורה מסיני...". ואח"כ בפרק ב' יש מקום למשמעות ולביטוי האישי.

 

 

שני הדברים נחוצים - קבלת מרות מחד ובחירה חופשית מנגד. יחד הם מביאים לשותפות של הבורא והנברא ולהשלמת תכלית האדם בעולם, שהיא חיבור שמים וארץ.

 

פרדוקס זה (הכנעה וביטול כלפי דבר ה'/כלפי הקב"ה, ומצד שני לא למחוק את אישיותנו אלא לקיים מתוך ביטוי אישי ובחירה חופשית) בא לידי ביטוי היטב במשנה ד' בפרק ב' – "עשה רצונך כרצונו".

 

אך דווקא הליכה בדרך זו היא אשר תביא אותנו לידי תשובתו של רבי על שאלתו:

"איזו היא דרך ישרה שיבר לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ! "

מילה אישית – בחירה חופשית וספונטניות ;)

לדעתי הספונטניות היא ביטוי יומיומי, פשוט ועדין לבחירה החופשית שלנו.

 

רבי טרפון, החותם את פרק ב', מתחיל את דבריו ב- "היום קצר והמלאכה מרובה".

כשאני קורא את המילים הללו, מיד עולה בי התחושה כששלומית ואני היינו מטיילים ביחד.

התחושה הזאת שהיום קצר, ואנחנו רוצים להספיק לראות הרבה דברים.

ההתרגשות של לקום מוקדם ובכיף, ולנסוע לטייל.

 

זה מזכיר לי את הספונטניות של שלומית.

 

יום חמישי בערב, ראינו בחדשות שבלילה צפוי לרדת שלג בחרמון, אך לא ברור אם הוא ייתפס בקרקע.

החלטנו- יאללה, מחר בבוקר קמים מוקדם ונוסעים לחרמון. למה לא?

 

שלומית מעבירה את ההחלטה הספונטנית לפסים מעשיים:

אז צריך להספיק את הבישולים לשבת כבר הערב. טוב, אז נצמצם קצת במגוון המנות כדי לחסוך נסיעה לסופר. לא נורא, מחר אנחנו בחרמון.

וצריך גם לארוז כבר הערב בשביל הטיול, שנספיק לצאת מוקדם.

 

מתעוררים ב 4:30 לפנות בוקר. 5 אנחנו בדרך,

7:30 בבוקר ווטסאפ משפחתי: "בוקר טוב, אנחנו בחרמון ויש שלג!!!", שותים שוקו חם באוויר הקר.

איזה יופי כל הלבן.

 

איזה כיף עם שלומית

 

חוזרים הביתה שעה-שעתיים לפני שבת. עייפים אך מרוצים.

 

הרחבה:

פרק א' פותח בהעברת התורה מדור לדור ("משה קיבל תורה מסיני, ומסרה..."). לאחר מכן, עד לסוף פרק א', מתוארת העברת התורה ע"י נשיאי הדור, מסוף תקופת אנשי כנסת הגדולה ועד לערב חורבן בית שני.

במהלך הדרך, פרק א' חוצה דרך תקופת הזוגות, הנחתמת עם הלל ושמאי. ומאז ועד סוף הפרק הנשיאים כולם הנם צאצאי הלל. פרק א' נחתם ע"י רבן שמעון בן גמליאל הזקן – מצאצאיו של הלל, אחד מעשרת הרוגי המלכות, שנהרג סמוך לחורבן (חי לערך בשנים 10-70 לספירה).

 

שושלת נשיאות זו של הלל אף ממשיכה בפרק ב'.

משנה א' בפרק ב' פותחת בדברי ר' יהודה הנשיא, צאצאו של הלל שנולד אחרי החורבן, בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא (135-137 לספירה).

כך גם במשניות הבאות, אנו ממשכים לשמוע את דבריהם של נשיאי שושלת הלל.

 

במחצית השנייה של פרק ב', אנו חוזרים אחורה בזמן, לרבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו ולבסוף גם לרבי טרפון. הם חיו בסוף תקופת בית שני והקימו את עולם התורה מחדש לאחר השבר שבא בעקבות חורבן בית שני, ע"י הקמת מרכז תורני חדש - כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה".

רבן יוחנן בן זכאי אף הוא שימש כנשיא, בתקופת ביניים זו סביב החורבן, ולאחר מכן וויתר על נשיאותו והחזיר את הנשיאות לשושלת הלל.