סיכום פרק א

שלומית מנווטת ליד בריכת רם, טיול בגולן.          צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

כדי לעשות סדר בדברים, נעשה הפעם הפסקה ונסכם את כל אשר למדנו עד כה.

 

(מצורף גם קובץ עם הפירוש לכל המשניות של פרק א').

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

 

המהר"ל מפראג מסביר כלל רוחני: התחלה של כל דבר כוללת את כל הדבר עצמו.

כמו שזרע של עץ מכיל במטען הגנטי שהוא נושא את כל התכונות של העץ שעתיד לצמוח ממנו,

כך ראש לכל דבר, התחלה של כל דבר כוללת את כל הדבר עצמו.

כלומר כל דבר ראשוני הוא מיוחד, כיוון שלמעשה הוא כולל את כל מה שיבוא אחריו.

 

כלל רוחני זה תקף גם בנוגע למשניות.

המשנה הראשונה בכל מסכת מכילה את תמצית מהות המסכת - זה נכון לכל המסכתות!

באופן דומה, המשנה הראשונה בכל פרק בפרקי אבות מכילה בתמציתיות את כל המשניות של אותו הפרק.

 

בטרם נראה זאת לגבי פרק א', הבה נתבונן ברעיונות העיקריים במשנה א':

 

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע...ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים:

הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

 

המסר הכי מובהק במשנה א' הוא העברת התורה מדור לדור, הקבלה והמסירה.

בפירושנו עמדנו על ההבדל בין השניים: קבלה – הכל עובר, מסירה – מנסים שהכל יעבור.

 

פרשני הדורות תהו מדוע משנה זו נאמרה דווקא במסכת אבות שעוסקת  בענייני מוסר ודרך ארץ?

 

ההסבר המקובל הוא שזה בא ללמד שכל התורה, תורה שבכתב ושתורה שבע"פ, הלכות אגדות ומדרשים ואפילו דברי המוסר שבמסכת אבות – כולם מקורם שמיימי מאת הקב"ה בסיני.

מיקום המשנה בא להדגיש שאפילו דברי המוסר שבמסכת אבות ניתנו בסיני ולא נלמדו מניסיון החיים של החכמים.

 

מכאן עולה המסר השני, כדי לקבל את התורה צריך לעמוד לפני ה'.

 

למעשה צריך היה להיות כתוב משה קיבל תורה מה' – למה כתוב מסיני?

 

סיני בא לרמז על ענוה (בין לפי המסבירים שהכוונה להר סיני, שהיה הנמוך מכל ההרים שבסביבתו, ובין לפי המסבירים שהכוונה למדבר סיני, שגם מרמז על ענווה, כיוון שמדבר הוא מקום של שממון, ללא שמץ של גאוה). גם משה, העניו מכל אדם, מרמז על כך.

אם כן, המסר השלישי המסתתר במשנה הוא שכדי לקבל את התורה יש צורך בענוה.

 

בסוף המשנה מופיעים שלוש רעיונות באופן גלוי:

הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

 

להלן נראה כיצד כל פרק א' משתקף ברעיונות של משנה א':  

 

 

1. העברת התורה מדור לדור (משניות: ב', טז')

 

לאורך כל פרק א' עסקנו בהעברת התורה מדור לדור לאור קשיי התקופה, אך במספר משניות זה בלט יותר.

 

במשנה ב', כנגד הפסקת הנבואה וכניסת שלטון ותרבות יוון לארץ (בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. 356 עד 323 לפנה"ס) שמעון הצדיק מעמיד שלוש יסודות איתנים ליהדות: תורה עבודה וגמילות חסדים.

 

לקראת סוף פרק א' (במשנה טז'), בעקבות כניסת השלטון הרומאי לארץ, (הקבלה מדור לדור נפגמת ונוספים שמות תואר לרבנים) רבן גמליאל  עומד מול מצב קטסטרופלי של ריבוי המחלוקות וירידת הדורת ומביע בצורה נחרצת:

עשה לך רב- התורה עוברת במסורת מרב לתלמיד,

והסתלק מן הספק - בלי הקבלה הזאת מתחילים מחלוקות.

 

 

2. עמידה לפני ה' (משניות: ג', י')

 

במשנה ג' אנטיגנוס איש סוכו מסביר את החשיבות של עבודת ה' שלא על מנת לקבל פרס, כעבד העסוק ברצון אדונו (ולא בפרסים) וממילא שרוי כל ימיו לפני ה'.

 

עמדנו על משמעות שמותם של גרי הצדק שמעיה ואבטליון (משניות י'-יא') (משנה יא' ראה להלן).

שמעיה מתווה לנו כללים ברורים כיצד להמשיך להיות בן חורין ולשמוע את דבר ה', גם כאשר אנו כפופים למרותו של "מישהו מעלינו" (אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות...).

 

3. ענוה (משניות: יב'-טו')

 

הלל סמל המתינות והענווה מדריך אותנו הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום... (משנה יב'), מקנה לנו במעשיו את המסירות ללימוד התורה (משנה יג', ודלא מוסיף יסף: השומרים לא נתנו להלל להכנס לבית המדרש, ולכן טיפס לגג בית המדרש והקשיב מפתח הארובה כל הלילה...וירד עליו שלג מן השמים), ובמשנה יד' מלמדנו על לקיחת אחריות על על עצמי (אם אין אני לי מי לי) למען הזולת (וכשאני לעצמי מה אני) ובלי להתמהמה (ואם לא עכשיו אימתי).

 

בנוסף, למשנה יד', ראינו את פירוש הזוהר: מפני שיבה תקום - השיבה שלך! ואז כשתגיע לימי זקנתך, והדרת פני זקן.

 

שמאי, במילותיו הספורות (אמור מעט ועשה הרבה - משנה טו') מדקדק ועונה להלל היכן אדם צריך לנקוט במידת הקפדנות והיכן עליו להיות עניו (והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות):

 

כלפי עצמי:

 

  • ענייני החומר - ענווה
  • ענייני הרוח - קפדנות

 

כלפי הזולת:

 

  • אני חייב לזולת - קפדנות
  • הזולת חייב לי - ענווה

 

 

4. הוו מתונים בדין (משניות: ו'-ט', יא', יח')

 

החובה לדון לכף זכות (במשניות ו'-ז') ותורתו של ר' נחמן מברסלב: והוי דן את כל האדם לכף זכות, שע"י שמחפשים ומוצאים מעט טוב (מתינות בדין), ובוחרים לדון לכף זכות, ע"י זה מעלים את האדם באמת לכף זכות.

 

 

החתירה לאמת הייתה נר לרגלינו בהבנת דבריהם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח (משניות ח'-ט') התוודינו לינאי המלך (הרשע) - הצלע השלישת של זוג החכמים הנ"ל.

 

שמעון לא ירא מינאי בבית המשפט (הוי מרבה לחקור את העדים), יהודה מכיר בטעותו בדין שפסק ומפסיק לעמוד בראש בית הדין, וכן יושרו של שמעון ניכר כשהוא מחזיר את האבן היקרה לישמעאלי ממנו קנה את החמור.

 

במשנה יא', אבטליון מורה לחכמים על המתינות בדין: חכמים הזהרו בדבריכם...

אבטליון ("אב טליא" = אבי הקטנים/היתומים), אב בית הדין המטיל על כתפי העומדים בראש החברה, החכמים, את האחריות לדאוג לחלשים בשולי החברה.

 

 

במשנה יח', רבן שמעון בן גמליאל מסביר את שלושת הדברים עליהם העולם קיים, ולולא הם "איש את רעהו חיים בלעו". העמקנו מדוע הדין האמת והשלום אינם בהכרח תכונות סותרות - "ושלשתן דבר אחד, נעשה הדין, נעשה האמת, נעשה השלום", שכן "נפסק הדין, שלום בינהם". ואין מתינות גדולה בדין מהכנסת האמת והשלום בכפיפה אחת.

 

 

5. והעמידו תלמידים הרבה (משניות: ד'-ה')

 

במשניות ד'-ה' (תחילת תקופת הזוגות) אנו מתוודעים לחשיבות שביתו של אדם יהיה פתוח כלפי פנים באופן רוחני (יהי ביתך בית ועד לחכמים - יוסי בן יועזר איש צרידה) וכן יהיה פתוח כלפי חוץ באופן גשמי (ויהיו עניים בני ביתך - יוסי בן יועזר איש ירושלים)

 

6. ועשו סייג לתורה (משנה יז')

 

במשנה יז', שמעון בנו של גמליאל הזקן אומר לנו: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ראינו מספר אפשרויות לפרש ביטוי זה.

 

  • תולה ארץ על בלימה - העולם כולו מתקיים עבור מי שבולם את פיו בשעת מריבה.
  • צמצום הדיבור בענייני/בצרכי הגוף לעומת הדיבור בענייני הנפש, שהנו העיקר.
  • חכמת השתיקה - דיבור מופלא/נסתר של גדולי ישראל בעזרת השתיקה.

מילה אישית

 

לשלומית הייתה מחשבה מאוד בהירה, הכל היה אצלה מסודר ולכן פשוט וברור.

זה התבטא אצלה, בין היתר, במספר הרגלים טובים.

 

חברות שלה סיפרו לי שכבר בבית הספר היסודי, אם היה ויכוח או דיון סוער לגבי עניין כלשהו, שלומית הייתה עושה סדר בדברים. הייתה אומרת "רגע, בואו ניקח דף ועיפרון ונכתוב את הדברים – יתרונות וחסרונות".

 

וזו גם הייתה הטקטיקה של שלומית בעבודה. העבודה שלה (ניהול מחקרים קליניים) מאוד תובענית, מלאה באינספור פרטים שכל הזמן משתנים ומתווספים ואסור לפספס שום דבר. אז לשלומית היו רשימות ופתקים עם הערות... וכפי שהעידו עליה ההנהלה הבכירה: כשפרויקט הגיע או עבר לשלומית, יכולת להיות רגוע שהכל יסתדר.

 

לשלומית הייתה ארונית במשרד מלאה בקלסרים. אז שלומית הזמינה קלסרים בצבעים שונים וסידרה הכל עם חלוקה של צבעים וכך היא השתלטה על מספר מחקרים במקביל והכל היה ברור ונגיש.

 

באינספור פעמים שלומית עשתה סדר בדברים.

אחרי שהילדים נולדו, הכל היה מסודר אצל שלומית ביומן. מתי הולכים לטיפת חלב, ומתי זה ומתי זה... אמא למופת.

 

זה התבטא בהרבה דברים בביתנו. אך חשוב לי להדגיש, זה לא היה אובססיבי או מעיק. להפך, בכלל לא שמת לב לכך. הרגלים קטנים ששינו הרבה.

רק היום, אני יכול לראות עד כמה הרגלים אלו של שלומית עשו שהבית שלנו יהיה כ"כ שליו ונעים.

 

 

הערה:

החלוקה שהצגתי רחוקה מלהיות סופית. קודם כל, ישנם רעיונות נוספים החבויים במשנה א'.

בנוסף, ישנם משניות שניתן לסווג תחת מספר כותרות/רעיונות.

בכל אופן, החלוקה שהצגתי ממחישה את העיקרון שהמהר"ל הנחיל לנו.