פרק א | משנה יז
חרדון מסתתר בסלע, מכתש רמון (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
שמעון בנו אומר- זהו בנו של רבן גמליאל הזקן (כלומר נינו של הלל הזקן), הראשון מבין עשרת הרוגי המלכות.
כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה - כל ימי גדלתי בין החכמים, למדתי מהם מידות והנהגות חשובות, והמידה המועילה והמבורכת מכולן היא השתיקה.
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה- לאחר שעסק התנא בשבח השתיקה מוסיף התנא, שאפילו בדיבורים ראויים, כגון דברי תורה, העיקר הוא יישום הדברים בפועל, שלא להיות בבחינת "נאה דורש ואין נאה מקיים".
וכל המרבה דברים מביא חטא- כאמור בספר משלי (י, יט) "ברוב דברים לא יחדל פשע". המדבר ללא הבחנה ואינו נזהר בדבריו, בא לידי מכשול, "לפי שוודאי יהיה בדבריו לפחות מילה אחת שאינה ראויה להיאמר. ומסימני החכמים - מיעוט הדיבור... וריבוי הדברים - מסימני הכסילים" (רמב"ם)
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
חלק א'
כל ימי גדלתי
רבן שמעון, נשיא ישראל, פותח את משנתנו בצורה כה פסטורלית ונעימה - כל ימי גדלתי בין החכמים – שמעון הוא הדור הרביעי בשושלת הנשיאים המפוארת שהחלה בהלל הזקן.
אכן הוא גדל בבית חכמים!
מסקנתו היא ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה – בבחינת "סיג לחכמה שתיקה" (דברי רבי עקיבא בפרקי אבות ג' יז').
נדייק בעקבות הילקוט מעם לועז (לפרקי אבות): כל ימי גדלתי – לא רק בצעירותו, אלא אף לאחר שהתמנה לנשיא ראה עצמו כקטן הגדל בין החכמים ולא מעל החכמים.
עם זאת, מכך שאין במשנה אזכור לתואר "רבן"*, מבינים שזו נאמרה בטרם התמנה לנשיא.
אך בל נטעה, המשנה לא נאמרה בצעירותו, אלא כשכבר היה חכם גדול – בצל נשיאות אביו, רבן גמליאל, אשר האריך ימים ונשיאותו נמשכה כארבעים שנה (ולכן לא נאמר במשנה מי הוא אביו, שכן זה ברור, רבן גמליאל עודנו היה בחיים).
אולי הדרך הפסטורלית והנקייה בה מתאר רבן שמעון את חווית גדילתו בתורה, היא היא גדולתו. שכן הימים בהם הוא חי והתקופה בה הוא התמנה לנשיא (כשמונה עשרה שנים לפני חורבן בית שני) היו קשים ביותר לעם ישראל. מאז שהתנחל בארץ שלטון הנציבים הרומאים "במשנה הקודמת", המצב רק הלך והחמיר!
מעשי טבח של ליגיונות זרים החלו להופיע בעידוד השלטון הרומאי.
הצדוקים השתלטו על בית המקדש ומינו כהנים גדולים מושחתים, ובמקביל קמו קבוצות של קנאים** (בריונים בלשון חז"ל) אשר לצד אידיאולוגיה לוחמת לעצמאות השליטו על העם שלטון של טרור ופחד.
לימים הקנאים הם שהמיטו וזירזו את החורבן, כאשר שרפו את מצבורי האספקה של העם שהיה נתון במצור בירושלים.
לצד כל זה, רבן שמעון שומר על אופטימיות*** (כל ימי גדלתי בין החכמים), דורש מאיתנו הקשבה פנימית (ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה), מדגיש את החשיבות לפעול (ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה) ומזהיר אותנו ממכשולים צפויים (וכל המרבה דברים מביא חטא).
תולה ארץ על בלימה
יש המפרשים את השתיקה במשנתנו (ברטנורא, רשב"ץ, מחזור ויטרי, רבנו בחיי ועוד) לפי דברי הגמרא במסכת חולין (פט' ע"א): "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה (איוב כו' ז') ".
כה חשובה היא מידת הסבלנות שרבי אילעא אומר שהעולם כולו מתקיים רק בזכות מי שעוצר את עצמו בשעת כעס, שותק ולא נגרר למריבה.
זהו דבר מופלא שיש לתת עליו את הדעת, העולם כולו נברא בדיבורו של הקב"ה ("ויאמר אלוקים יהי אור..." בראשית א' ג') והעולם כולו מתקיים בכח השתיקה!
אמנם לא מצאתי לכך מקור, אך לא מן הנמנע ששמעון, מתוקף היותו שייך להנהגה המתונה של העם (בין כבנו של הנשיא ובין כנשיא עצמו), ספג עלבונות מפי הבריונים הקנאים. וכנגד העלבונות הללו נהג בשתיקה.
כמו שנאמר בגמרא "הנעלבים ואינן עולבין, שומעים חרפתן ואינן משיבים, עושין מאהבה ושמחים ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא') " (שבת פח' ע"ב)
מילה אישית
קרן, אחות של שלומית מספרת:
ולא המדרש עיקר אלא המעשה
לא במקרה שלומית החלה לדבר בגיל מאוחר. תמיד שקלה את מילותיה.
היו מקרים בהם היינו יושבות כל האחיות ומפטפטות והיא הייתה רק צוחקת...
לשלומית הייתה דרך מיוחדת לחתוך דברים. היינו יכולים לתכנן כמה אנשים משהו, להרבות בכל מיני אפשרויות ומה נעשה אם ככה ומה נעשה אם ככה. שלומית, הקטנה מבין האחיות, היתה שקטה בדיונים, אך היא הייתה יכולה בסוף לחתוך: "טוב! נלך לפה, נטייל שם. היא תביא את זה והוא יביא את זה". ואכן כך עשינו.
שתיקתה של שלומית
שלומית ידעה לבלום פיה בשעת זעם או כעס.
גם אם מישהו עצבן אותה היא מעולם לא הייתה מתפרצת. לא נהגה לדבר בלי לחשוב לפני כן.
שלומית עבדה בחברה בינלאומית המנהלת מחקרים רפואיים.
(היא הגיע לכך לאחר שסיימה תואר ראשון בהנדסת ביוטכנולוגיה ותואר שני במחקר רפואי).
פעם בעבודה שלומית דברה בטלפון עם מישהו חיצוני לחברה, בקשר למחקר כלשהו.
הלה החל לכעוס על משהו שלא היה בשליטתה של שלומית.
על אף ששלומית לא דיברה עם הדיבורית, הטונים מן הצד השני של הקו עלו ועלו וכל הנוכחים בחדר שמעו מן הצד את השיחה.
הוא כועס ומתעצבן ושלומית שומרת על שלוותה, עונה ושואלת לעניין.
השיחה הסתיימה, שלומית הניחה את השפורפרת ומלמלה בשקט "איזה מעצבן" והמשיכה לעבוד.
ברגע זה, כל המאזינות בחדר פרצו בצחוק. לא האמינו איך שלומית לקחה את השיחה הזאת בכזאת שלוות נפש. הם כבר רצו "להרביץ" לחוצפן הזה, איך הוא מדבר בלי טיפה של כבוד, ואילו שלומית שמרה על שתיקה.
סמוך ללידת ילדינו, כששלומית היתה מאושפזת במחלקת היריון בסיכון, מדי פעם הקשיבה לשיר The Sound Of Silence (של הצמד: Simon and Garfunkel). שלומית אהבה את השיר הזה שמדבר על דממה.
קישור לשיר.
שתיקת הגוף
ישנה מילה אחת במשנתנו שלכאורה ניתן היה לוותר עליה, מילה אחת שאתגרה את פרשני משנתנו לאורך הדורות – לגוף!
שמעון יכל לקצר דבריו ולומר "ולא מצאתי טוב אלא שתיקה".
שתיקת הגוף היא שהביאה פרשנים רבים לבצע חלוקה בין הדיבור בצרכי הגוף ובין הדיבור בצרכי הנפש.
יש להמעיט בדיבור החמרי ולהרבות בדיבור הרוחני.
בבריאת האדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז') ומסביר תרגום אונקלוס "לרוח ממללא", מלשון מלל. כלומר כח הדיבור הוא עיקר נשמת החיים של האדם.
על כן חז"ל מקפידים מאוד שהדיבור, שהנו עיקר ייחודיות האדם, יהיה שמור עבור דברים נעלים.
הרמב"ם מחלק את דיבורו של האדם לחמישה, מן הגרוע למובחר:
1. דיבור אסור (לשון הרע, רכילות, לקלל וכו')
2. דיבור מאוס (מושב לצים ושאר מיני שיחה בטלה)
3. דיבור מותר (עסקיו, פרנסתו וסחורתו – מוגדרת כדיבור בצרכי הגוף)
4. דיבור אהוב (לשבח המעלות ולגנות העבירות והמידות הפחותות)
5. דיבור מצוה (קריאת התורה ולימוד דרכיה ומצוותיה)
אין צורך לומר שצריך להמנע מ 1) ו 2) בחלוקת הרמב"ם.
ממשנתנו אנו למדים שאף בדיבור המותר ( 3 – דיבור לצרכי הגוף) יש למעט ככול הניתן ולא לעשותו העיקר.
צרכי הגוף הם כלי להופעת הנשמה.
רבן שמעון מדריך אותנו שלא נגרר אחרי הצד הגופני אלא עלינו לשים לב לכך שהצד הרוחני שלנו הוא העיקר.
עם זאת הוא גם דואג שהרוחניות תרד ותשפיע גם למטה - ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה!
הרחבה
* אמנם שמעון אמר את המשנה בטרם התמנה לנשיא, אך כשרבי יהודה הנשיא (נינו של שמעון) ערך את המשנה מאוחר יותר, בוודאי שהוא יכל להוסיף לשמעון את התואר רבן.
שמואל הקטן ניבא את החורבן ואת מיתת עשרת הרוגי מלכות, כאשר הראשונים למות יהיו רבן שמעון ורבי ישמעאל (ואכן כך היה. רבן שמעון נהרג כשנתיים לפני חורבן הבית).
חז"ל מסבירים שעשרת הרוגי מלכות באו לכפר על מעשה עשרת השבטים במכירת יוסף ולא כל אחד יכל להיות מעשרת הרוגי המלכות.
לפי זה מוסבר בספר תפארת יהושע כי כאות הערכה לגדולתו של שמעון, רבי יהודה הנשיא נמנע מלהוסיף את התואר "רבן" לשמעון, כיוון שרבן שמעון הוא כדורות הראשונים, ששמם הולך לפניהם ואין להם צורך בתארים נוספים (כפי שהסברנו בפירוש המשנה הקודמת).
** כפי שהזכרנו, בתקופתו של רבן שמעון הורע מאוד מצב העם. מצב זה גרם להשתוקקות לגאולה ולפריחה של "מחשבי זמנים" (של הגאולה) ע"פ המרומז בספר דניאל.
עקב כך קמו כתות שונות ומשונות והחלו בניסיונות לקרב את הגאולה ע"פ חישובים וסימנים שהם מצאו.
במסכת יבמות (סב' ע"א) נאמר "אין בן דוד בא (כלומר המשיח לא יבוא) עד שיכלו נשמות שבגוף".
מסביר רש"י: נשמות שבגוף זהו אוצר הנשמות.
כנגד מחשבי קיצין אלו עונה רבן שמעון במשנתנו "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – מוטב שתשתקו ואל תעסקו בחישוביכם.
*** לצד הרגעים הקשים הללו, שמעון, שגם היה אתלט, ידע לשמר את השמחה בעם.
(בפתח עונת הגשמים, בנוסף ליין, נהגו בסוכות לנסוך מים על המזבח בבית המקדש - כיוון שבחג הסוכות נידונים בשמים על הגשם של השנה החדשה. מאורע זה נקרא שמחת בית השואבה, כיוון שהיו שואבים את המים הללו ממעין הגיחון)
מסופר בגמרא (סוכה נג' ע"א) שבשמחת בית השואבה שמעון היה מלהטט ועושה ג'אגלינג עם שמונה לפידי אש! בנוסף היה עושה עמידת ידיים, אך רק אגודליו נגעו בקרקע וכלשון הגמרא "ואין בריה יכולה לעשות כן".
בחלק א' הסברנו שרבן גמליאל נהיה נשיא בתקופה קשה משל אביו ועם זאת הוא שמר על אופטימיות.
הסברנו את מושג השתיקה בשעת מריבה (תולה ארץ על בלימה) ועל כך שהעולם כולו מתקיים עבור שתיקה כזאת!
לבסוף הסברנו שהמילה "לגוף" (ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה) הערימה קשיים על פרשני הדורות בבואם לפרש את משנתנו.
בעקבות כך, הם הסבירו את משנתנו כחלוקה בדיבור בענייני הגוף (אותו יש למעט - ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה) ובענייני הנפש (שצריך להיות העיקר - גדלתי בין החכמים).
אך נותרנו עם מספר שאלות על המשנה - האם מיעוט הדיבור בענייני הגוף הוא עיקר החכמה ששמעון למד מן החכמים? וכי מה עניין הגוף בדברי חכמים?
ננסה להתבונן מחדש מהי שתיקה ואולי נבין טוב יותר את דברי החכמה החמקמקים של רבן שמעון.
חרדון למרגלות יעל, מצפה רמון. שימו לב לחרדון למטה בצד ימין ;)
(התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)
צלם: אוריאל אודס ©
פרק א' משנה יז' - חלק ב
לעילוי נשמתה של
שלומית
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
חכמת השתיקה
מסופר על פגישה בא הגיע הרב אהרן מבעלז לרבי מהוסיאטין. השניים נכנסו לחדר התיישבו זה מול זה, ובמשך כל הפגישה שתקו.
כשיצא הרב אהרן, אמר למלוויו בהשתוממות, "שמעתם (בימיכם) כאלו דיבורים"?
הם אמנם שתקו, אך בהחלט דיברו - דיברו בשפת השתיקה.
סיפור זה אינו חריג. ישנם עוד מגדולי ישראל הידועים בשתקנותם וישנם סיפורים דומים מאוד עם רבנים אחרים.
כך גם היה בפגישתם הראשונה של רבי מנחם מנדל מוורקא ורבי אלעזר, נכדו של המגיד מקוזניץ - שתקו שעה תמימה.
אח"כ נתנו לבני לויתם להיכנס. "עתה סיימנו את מעשינו" אמר רבי מנחם מנדל.
רבי מנחם מנדל מוורקא היה ידוע בכינויו הצדיק השותק, בשל מנהגו לומר דברי תורה קצרים במיוחד ובאופן כללי מיעט בדיבור. הוא הנהיג את חסידות וורקא כמעט ללא דיבור.
לימים, כשנתארח הצדיק השותק בקוצק שאל אותו הרבי מקוצק: "היכן למדת את חכמת השתיקה?"
תחילה מוכן היה לענות, אבל נמלך בלבו ונהג גם הפעם בחכמתו זו.
(הסיפורים אודות הרבי מוורקא מתוך הספר אור הגנוז מאת מ. בובר, עמוד 435)
מאמרותיו הידועות של הרבי מקוצק: "שתיקה – היפה שבקולות".
שפת החכמה
בספר שיחת אבות (על משנתנו) מובא סיפור מרתק מילדותו של הרב אריה לוין:
"תענוג מיוחד היה לי עת הייתי יושב על יד ר' דוד הכהן (הרב הנזיר), והאזנתי לקול שתיקתו.
היה זה איזה קול סודי-מסתורי, קול מרומם. קול של שירה עילאית היה בוקע ועולה מתוך שתיקתו"
פעם אחת הייתה לרב אריה לוין התלבטות רצינית ודחופה והוא מיהר למצוא את הרב קוק, לקחת עצה מפיו. בהגיעו לבית המדרש, לא היה שם איש מלבד הרב הנזיר.
"נגשתי אליו, נתתי לו שלום והחזיר לי שלום מתוך חיוך קל ופניו צוהלים, ורמז לי בידו לשבת.
ישבתי על ידו, הבטנו והסתכלנו זה בזה מבלי להוציא אף הגה מפינו, וכך ישבנו ושתקנו יחד לערך חצי שעה.
אח"כ קמתי ונפרדתי מאתו וחזרתי הביתה.
בבואי הביתה הרגשתי כאילו נפתרו לי כל השאלות והספקות, כל מה שרציתי לשאול נראה לי כ"כ פשוט, כ"כ בהיר, והיה לי הדבר לפלא".
בהזדמנות אחרת הוא סיפר כל זאת לרב קוק והלה הסביר לו שהרב הנזיר אינו שתקן, כי אם דברן גדול, אך בשפה מיוחדת, שפת השתיקה.
הרב קוק המשיך והסביר (ע"פ דברי המהר"ל) שהמחשבה נמצאת מעל הדיבור וש-"השתיקה היא ביטוי של המחשבה – והיא שפת החכמה. וזה שאמר אליפז דממה וקול אשמע (איוב ד' טז'), וכששני הלבבות מתאחדים בשתיקה, אזי שומעים את הקול עובר מאחד לשניי".
ואומר הרב חרל"פ, תלמידו של הרב קוק "על ידי השתיקה, כל הגוף שותק מרגשותיו ואינו מחוה דעה, כי אם מניח עצמו להיות מקשיב ללחשי נשמתו". (מי מרום מסכת אבות, עמוד ק')
A Moment Of Silence
בשנות ה 60 נאסרה האפשרות להתפלל בבתי ספר ציבוריים בארה"ב, בגין עקרון הפרדת דת ומדינה (המעוגן בחוקת ארה"ב).
בתחילת שנות ה 80 הרבי מליובאוויטש פנה לנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, בבקשה להכניס לתכנית הלימודים (בבתי הספר הציבוריים) "רגע של שתיקה" (או כפי שזה נקרא באנגלית - A moment of silence).
הוא טען שהפרדת הדת והמדינה בחוקה נועדה לאפשר חופש דת, ורגע של שתיקה בוודאי עולה בקנה אחד עם חופש דת.
מהו רגע של שתיקה?
שישים שניות של שקט, בתחילת יום הלימודים, בהם התלמידים יתבוננו שיש בורא לעולם, הצופה ומשגיח על ברואיו.
הרבי נימק: "לפעמים יש יתרון למחשבה על דיבור, שכן המחשבה עמוקה ופנימית יותר מאשר דיבור הנאמר ביחד עם כמה וכמה ילדים. במחשבה אין צורך לחקות את השני או לפחד ממנו, שכן אף אחד אינו יודע מה שהוא חושב, מלבד בורא העולם ומנהיגו, הבוחן כליות ולב"
נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, היה ביחסים מאוד טובים עם הרבי וכיבד את דעתו.
בעקבות כך, הנשיא דחף לשנות את החוק האמריקאי, כך שיאפשר למוסדות החפצים בכך "רגע של שתיקה".
לבסוף החוק עבר ו"רגע של שתיקה" אכן מיושם, גם כיום, במספר מדינות (states) בארה"ב.
כאן המקום להבהיר כי הרבי לא היה הראשון שהציע את ה- "רגע של שתיקה".
קדמו לו ארגונים נוצריים, אך הרבי הוסיף עיקרון מאוד חשוב לתכנית: על התלמיד להתייעץ עם הוריו על מה לחשוב בדקת השתיקה!
הרבי ראה זאת כבעיה שבמסגרת החינוך המודרני, ההורה אינו פעיל מספיק בחינוך ילדיו ומי שאחראי על החינוך הוא בית הספר/המורים.
שיתוף ההורים ברגע של שתיקה עוזר להכניס את ההורה ליום הלימודים של הילד, ועוזר להורה להקנות לילד ערכים.
במעשיו, הרבי מליובאוויטש חיבר את אמצע המשנה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, עם תחילת המשנה, בכך שפעל לקדם רגע של שתיקה בחינוך האמריקאי.
מילה אישית
שירה, חברה טובה של שלומית מהשירות הלאומי מספרת
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
"שלומית, כל כך הרבה דברים עשתה למען החברה בלי שחבריה ידעו על כך.
על עשייתה הרבה ידעתי (חשבתי שידעתי) אך מעת לעת תמיד גיליתי עובדות חדשות, על דברים נוספים שעשתה ועושה מתוך מחשבה תחילה אך בטבעיות ופשטות...
על אף הדיבורים הרבים על נתינה ועשיה לקהילה, שלומית לא הרגישה צורך לדון סחור סחור אלא ישר ניגשה לעשייה בצניעות רבה
כל המרבה דברים...
באחת הפעמים שהתארחתי בביתה הלכנו בשבת לבקר מבוגר בבית אבות, אדם בודד שאין לו משפחה שתבקר אותו.
בלי הרבה הסברים ומילים הגענו לשם ושוחחנו איתו וכשיצאנו משם נותרתי עם המון שאלות (שלומית, איך הוא קשור אליך? הוא לא קשור, אז איך התחלת לבקר אותו?...) והיא מצידה הסתפקה בכמה מילים בודדות. כלומר שלומית לא ראתה במעשיה משהו מיוחד או יוצא דופן.
בפעם הקודמת הזכרתי שכששלומית היתה מאושפזת לפני לידת ילדינו, מדי פעם הקשיבה לשיר The Sound Of Silence (של הצמד: Simon and Garfunkel). שלומית אהבה את השיר הזה שמדבר על דממה.
קישור לשיר (אך הפעם בגרסה עם התופים :)
משנה יז
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא: