פרק א | משנה טו

גמל מטפס על צלע הר, מדבר יהודה (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

שמאי אומר: (כזכור, הלל ושמאי היו הזוג החמישי והאחרון בתקופת הזוגות)

עשה תורתך קבע- לימוד התורה צריך להיות העיקר, והמלאכה והפרנסה- טפל, אמצעי בלבד.

(לפי התפארת ישראל, כוונת שמאי היא שלימוד התורה צריך להיות לא בדרך עראי)

אמור מעט, ועשה הרבה - הגמרא למדה כלל זה מאברהם אבינו.

בתחילה כשהזמין את אורחיו, אמר להם רק "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בראשית יח' ה'), אך לבסוף עשה הרבה יותר מזה, שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם וגו'" (שם, פסוק ז').

על כך אומרת הגמרא, "אמר רבי אלעזר, מכאן, שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים" (מסכת בבא מציעא, דף פז ע"א)

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות- "כשאתה מכניס אורחים לביתך,  לא תיתן להם ופניך כבושות בקרקע, שכל הנותן ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן כל מתנות שבעולם, מעלין עליו כאילו לא נתן כלום" (רע"ב).  

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

​

שמאי עונה להלל

כה סמלי הוא, שבעוד הלל דיבר בשלושת המשניות האחרונות שלמדנו,

שמאי, האומר במשנתנו אמור מעט ועשה הרבה, מסתפק במשנה אחת בלבד.

יתירה מכך, נשים לב כי משנה תמציתית זו של שמאי מקבילה לשלושת משניותיו של הלל! (אם כי בסדר שונה *)

עשה תורתך קבע – מקביל למשנה יג' – ודלא מוסיף יסף – ההתמסרות ללימוד התורה.

אמור מעט, ועשה הרבה – מקביל למשנה יד' – ואם לא עכשיו אימתי.

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות- מקביל למשנה יב' – אוהב שלום ורודף שלום.

בין משנתנו לבין שלושת המשניות הקודמות מסתתר דיאלוג בין שמאי להלל.

מה פשר דיאלוג זה?

ישנו דבר משונה בסוף משנתנו.

במשנה הפותחת לדברי הלל (משנה יב') הזכרנו את הנאמר במסכת שבת (ל' ע"ב):

"לעולם יהא אדם ענוותן (בעל מידת הענווה) כהלל ואל יהא קפדן כשמאי".

כאשר אנו מדמיינים בעיני רוחנו את קפדנותו של שמאי, לכאורה זה אינו מסתדר עם סבר הפנים היפות בסוף משנתנו?!

פירוש נפלא של ר' אריה לוין למשנתנו מסביר את הדיאלוג של שמאי עם הלל וכן מראה היכן מסתתרת קפדנותו של שמאי במשנתנו ומהיכן הגיע סבר הפנים היפות.

"הנה הלל הורה לדורו במידת הענווה: אוהב שלום ורודף שלום, בא שמאי לעורר שישמור עצמו מן הקלקולים אשר ייתכנו שיבואו אם יחזיק רק במידת הענווה לבד.

שהנה כללו של דבר שבכל מעלה ימצאו מעלות וחסרונות, שהנה מידת הענווה היא מידה טובה... עם כל זה לא ימנע אשר אם האדם יסתפק במידה זאת שלא ישתמש שום פעם בהפכה – יקלקל.

וכן במידת הקפדנות, בודאי מידה גרועה, עם כל זה לא יושלם האדם באם לא ישתמש בה בשום פעם."

ר' אריה מעמיד את מידת הענווה כנגד מידת הקפדנות.

ענווה וקפדנות אינם הפכים, אך ענווה מטבעה יכולה לגרור חוסר קפדנות, כיוון שאדם שהוא עניו אינו עומד על מידותיו.

באופן כללי ענווה זו מידה טובה ואף נעלה, וקפדנות היא מידה גרועה - אך יש מצבים בהם נחוצה קפדנות.

תארו לעצמכם שהנכם עומדים בפני ניתוח. האם הייתם רוצים שהמנתח יהיה אדם קפדן, דקדקן ומדויק, או שמא הייתם רוצים שהוא יהיה אדם עניו וסלחן, אדם זורם ולא דקדקן?

בוודאי שהייתם רוצים שהמנתח יהיה אדם כמה שיותר אחראי ומסודר, ללא הפתעות. כלומר אדם קפדן.

ממשיך ר' אריה לוין להסביר:

"טוב הדבר מידת הענווה בדברים הנוגעים לעצמו, היינו שאינו מקפיד על אכילתו ועל בגדיו ועל משכבו, אולם יהי זה רק בדברים הנוגעים אל צרכי החומר, אולם בדברים הנוגעים בצרכי הנפש עשה תורתך קבע – היינו מה שנוגע לשלימות הנפש קבע שלא יהיה בדרך ארעי בלי קפידא."

וכלפי הזולת, אם חברך חייב לך משהו ואינו עומד בדיבורו – התנהג עמו במידת הענווה, אל תקפיד עמו שהוא אינו עומד בדיבורו.

אולם, כשאתה חייב משהו לזולתך – "לא די שתקיים מה שהבטחת (אלא) עוד יותר מחוייב אתה – אמור מעט ועשה הרבה."

אפילו אם חברך פגע וביזה אותך, השתדל להתנהג עמו בענווה. אל תקפיד על דבריו אלא הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

שמאי, בדייקנותו המופלאה, מסביר לנו היכן בחיינו יש לתת מקום לקפדנות והיכן למידת הענווה.

נסכם את החלוקה של שמאי בין ענווה וקפדנות (לפי ר' אריה לוין):

כלפי עצמי:

• ענייני החומר – ענווה
• ענייני הרוח - קפדנות
•  

כלפי הזולת:

• אני חייב לזולת – קפדנות
• הזולת חייב לי - ענווה

​

סבר פנים יפות

שמאי סובר שעיקר גמילות החסדים של אדם זה סבר הפנים כלפי הזולת *.

ברור הוא שכדי שסבר הפנים יהיה באמת אפקטיבי (ולא מזויף), שמאי מתכוון שצריך ליצור תנועה נפשית פנימית, של שמחה בראיית הזולת, וממילא תחושת נפש זו תקרין החוצה בסבר פנים יפות.

אך כדי להגיע לשמחה הפנימית הזאת, בהחלט ניתן להתחיל בהשתדלות שיהיה לנו סבר פנים יפות (כדברי ספר החינוך: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות).

מילה אישית – פנים מחייכות

שלומית תמיד הייתה מחייכת, זה היה סבר הפנים של שלומית.

לא היה צריך הרבה כדי להצחיק את שלומית, שלומית הייתה שמחה וחייכנית.

אפילו כאשר אמרה משהו שאולי לא מצא חן בעיני שומעיה (שלומית מעולם לא נרתעה מלומר את דעתה), תמיד אמרה זאת בחיוך, בצורה יפה שאינה פוגעת.

מכר של שלומית מהעבודה (שלא ממש עבד עם שלומית) סיפר לי את הדברים הבאים:

"הכרתי את שלומית בעיקר משיחות מסדרון במשרד.מה שאני זוכר שהיא תמיד הייתה מתעניינת בשלומך בצורה שאני הרגשתי שהיא באמת מתעניינת ולא שואלת בגלל נימוס. היה שם משהו מאוד אמיתי ב"מה שלומך" הזה..."

מהסיפור הקטן הזה אפשר להבין קצת יותר את הלך רוחה של שלומית כלפי הזולת.

סבר הפנים היפות של שלומית נבע משלווה פנימית, מאהבת הזולת והחיים בכלל.

​

הרחבה

* ראינו כי משנתנו מקבילה למשניותיו של הלל, אך בסדר שונה.

ניתן להבין את סדר דבריו של שמאי במשנתנו מהקבלה נוספת – הקבלת משנתנו למשנה ב':

משנה ב':

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר,

על שלושה דברים העולם עומד:

• על התורה (עשה תורתך קבע -שמאי)
• על העבודה (אמור מעט ועשה הרבה - שמאי)
• ועל גמילות חסדים (והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות - שמאי)

מכאן אנו כבר מבינים את שהזכרנו לעיל:

שמאי סובר שעיקר גמילות החסדים של אדם זה סבר הפנים כלפי הזולת.

תלמידיו של שמעון הצדיק, במשניות ג'-ה', אף הם מקבילים לדברי רבם:

• על התורה – יהי ביתך בית ועד לחכמים (משנה ד')
• על העבודה – הוו כעבדים המשמשין את הרב (משנה ג')
• ועל גמילות חסדים – יהי ביתך פתוח לרוחה (משנה ה')

אם נמשיך את ההקבלה לדברי שמאי, נקבל כי כי סבר פנים יפות במהותה הנה הכנסת אורחים.

(ההקבלות בין המשניות ע"פ הרב ישראל-מאיר לאו בספרו אבות לדור)

​

משנה טו

 שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

​