פרק א | משנה ח - ט

מנהרות הנחש הצמא, נחל צין (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

משנה ח'

 

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח (הזוג השלישי מבין חמש דורות של זוגות) קיבלו מהם. (למדו מיהושע בן פרחיה ומנתאי הארבלי, הזוג השני)

 

יהודה בן טבאי אומר:

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין- "עורך דין" הוא אדם המסדר ועורך את טענות בעל הדין לפני הדיין במקום בעל הדין )שזה מלמד לבריות לשקר ולהכחיש האמת - ר' אריה לוין).

 

וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים- במשך ניהול המשפט, יתייחס הדיין בחשד לבעלי הדין ויבדוק את גרסותיהם. ולא יטה דעתו ע"פ חזות הנתבע (שאם יושב לפניו צדיק, אל יאמר צדיק הוא ולא יטען טענת שקר. אלא, יחקור היטב).

 

וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים, כשקיבלו עליהם את הדין- מייד בתום המשפט ינקה הדיין מלבו חשדות אלה, וילמד בלבו זכות גם על מי שנמצא חייב בדין (שמא אכן פשע אך לא נתכוון לפשוע).

 

(נכתב ע"י אוריאל אודס)

משנה ט'

 

שמעון בן שטח אומר:

הוי מרבה לחקור את העדים- כדי להוציא את האמת לאור.

 

והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר- על הדיין להיזהר שריבוי החקירות לא ילמד את העדים, או את בעל הדין, להיכן חותר הדיין, וכך יידעו השקרנים לכוון את עדותם בהתאם.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

 

אנשי אמת

 

במשנה הקודמת עסקנו בהוי דן לכף זכות.

 

כאשר דנים לגבי משהו, בראש ובראשונה חובת הדיינים היא לחתור לאמת.

 

כאשר יתרו מייעץ למשה רבנו להקים מערכת משפט, הוא מקדים ואומר לו מיהם האנשים הראויים להתמנות לשופטים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע" (שמות יח' כא').

 

משנה זו עוסקת בצדק, בחתירה לאמת באולם בית המשפט.

 

כלל ידוע הוא שכאשר נאמר בפרקי אבות "הוא היה אומר" הכוונה איננה 'הנה משפט חכם שאמר פעם תנא מסוים', כי אם הנה משפט שתימצת את מהות חייו של אותו חכם.

"הוא היה אומר" - אותו חכם היה אומר זאת בכל דרכיו. במחשבתו בדיבורו ובמעשיו.

בפירוש המשנה בפעם זו ננסה להבין מדוע החתירה לאמת הייתה לשאיפת חייהם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.

 

 

רקע היסטורי

 

במשנה זו הרקע ההיסטורי מאוד חשוב.

באותה תקופה מלך ינאי המלך (תקופת מלוכתו: 103 לפנה"ס ועד למותו ב 76 לפנה"ס).

ינאי שימש גם ככהן גדול, אך היה רשע, משך את העם להתיוונות וטבח במתנגדיו.

 

חז"ל נוקטים בביטוי קשה מאוד לגביו: "ינאי רשע מעיקרו" (ברכות כט' ע"א).

 

קשר משפחתי: ינאי היה נשוי לשלומציון המלכה, אחותו של שמעון בן שטח.

בין שמעון בן שטח (אב בית הדין) למלך ינאי היתה מתיחות רבה!

 

בנוסף להיותו המלך והכהן הגדול, ינאי מבקש לשלוט גם בעזרת מערכת המשפט.

 

כאן נכנס לתמונה שמעון בן שטח שכל כך מקפיד שבמשפט הדין יהיה דין אמת.

שמעון בן שטח נאבק שהצדק יישמר בבית המשפט.

 

להלן שלושה סיפורים הממחישים את יחסם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח לאמת.

 1) לֹא תָגוּרוּ מפני אִיש כִּי המשפט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א' יז')

 

המלך ינאי הוזמן להעיד בבית הדין כיוון שהעבד שלו הרג נפש.

 

אב בית הדין, שמעון בן שטח, אומר לינאי לעמוד ולהעיד.

מתחילה תגרה, המלך אינו מוכן ששמעון הוא זה שיקרא לו לדוכן העדים.

 

מנגד, כל שאר הדיינים מפחדים לקרוא למלך לבוא לדוכן העדות.

"נפנה לימינו (המלך ינאי) כבשו פניהם בקרקע (שאר הדיינים), נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע."

שמעון בן שטח מוכיח את שאר הדיינים על כך:  "בעלי מחשבות אתם?!"

כלומר, האם אתם כמו הקב"ה שיודע מחשבות כל אדם. אינכם צריכים לעדות ינאי?!

 

"יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם!" (סנהדרין יט)

 

מסיפור זה אנו רואים כי שמעון בן שטח אכן אינו ירא מפני איש (תגורו בכותרת הנו לשון יראה). הוא אינו ירא אפילו ממלך רשע ואכזר כינאי המלך.

 

 

2) לקיחת אחריות       

 

פעם אחת שמעון בן שטח הוכיח את יהודה בן טבאי.

שמעון אמר ליהודה שהוא טעה בדין והוציא מישהו להורג כשהוא לא היה אמור לעשות זאת.

(הנידון למוות אינו תמים כל כך - הוא עד ששיקר וניסה בעדותו לגרום לגזר דין מוות של מישהו אחר).

"מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח".

כלומר, יהודה בן טבאי מיד מכיר בטעותו ומפסיק לעמוד בראש בית הדין (ישנה מחלוקת מי היה הנשיא ומי היה אב בית הדין בזוג זה. ייתכן שהם החליפו תפקיד בעקבות דין זה)

 

"כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע"

מסיפור זה אנו למדים על יושרו של יהודה בן טבאי ועל החתירה לאמת של שמעון בן שטח.

כעת אנו מבינים שמשניות אלו אכן מבטאות את שאיפת חייהם של התנאים הללו.

 

3) החמור והאבן

הסיפור השלישי הנו מעשה הקשור אך ורק לשמעון בן שטח.

זהו סיפור פשוט ואינו דרמטי כשני הסיפורים הקודמים, אך הבאנו אותו כיוון שאדם שהוא ישר, יושרו צומח ומבצבץ דווקא מהמעשים הפשוטים.

 

שרשראות עם אבני חן, מדבר יהודה  צלם: אוריאל אודס ©​

מעשה בשמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי.

למפרע הסתבר שעל צוואר החמור תלויה שרשרת עם אבן מאוד יקרה.

 

תלמידיו של שמעון מתלהבים ומצטטים לו פסוק ממשלי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י' כב'). כלומר, ה' שלח לך מתנה!

 

שמעון לא מתבלבל ואומר להם: אני קניתי חמור, לא קניתי אבן יקרה!

 

הלך שמעון בן שטח והחזיר את האבן לישמעאלי.

קרא אליו אותו ישמעאלי בהתפעלות: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח!

 

לסיום

 

על אף שהמשנה עוסקת בחתירה לאמת בין כותלי בית המשפט, ברור הוא שיסוד האמת צריך להופיע בכל הליכות חיינו.

                               

למעשה כל אדם צריך לשפוט את עצמו מדי פעם, לראות שהוא הולך בדרך הישר, בלי לפגוע בזולתו ושהוא מתקדם לאן שהוא רוצה וצריך להגיע.

משנה ח

 

יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

משנה ט

 

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר: