פרק א | משנה ד - ה

​

  למרגלות הגלבוע (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)     צלם: אוריאל אודס ©​

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

משנה ד'

ממשנה זו ואילך מוזכרים "זוגות"* של תנאים (='חכמים').

בכל "זוג", התנא (='החכם') המוזכר ראשון במשנה שימש כנשיא והשני כ"אב בית דין".

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם- יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קיבלו תורה משמעון הצדיק ומאנטיגנוס הנזכרים במשניות הקודמות.

יוסי בן יועזר איש צרידה אומר:

יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם

"כשירצו החכמים להתקבץ ולהיוועד, יהיה ביתך מוכן לדבר זה... שאי אפשר שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה.

משלו משל למה הדבר דומה, לנכנס לחנותו של בשם, אע"פ שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט והוציא עמו" (רע"ב, על פי מדרש משלי, יג').

וכן, לך אחריהם ולמד מדרכם. לעולם ירגיש אדם צמא ורצון לדברי חכמה, ולא ירגיש ששמע די.

​

משנה ה'

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר:

יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך,

"שכל המבקש הרווחה בגוף, ובממון ובעצה, ימצאנו בביתך בכל שתוכל" (תפארת ישראל).

"שתסביר להם (לעניים) פנים עד שיעמדו בלא בושה, כאילו הם בני בית" (מאירי, באחד הפירושים)

ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו- "שיחה" היא כינוי לדיבורים בעלמא, שאין בהם צורך (מאירי).

מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם- "סופו יורש גיהנם" מתייחס לחשש שיחטא באיסור אשת איש.

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

בית

בית הוא מקום מנוחה, מקום של התכנסות, הרגעות ואגירת כוחות.

זהו המובן הכי בסיסי של בית. מקום סגור בו מתנתקים מהמולת החיים.

דומה שיוסי בן יועזר ויוסי בין יוחנן באים לאתגר את מושג הבית כפי שתיארנו אותו לעיל,

כל אחד בדרכו שלו:

יוסי בן יועזר (משנה ד') אינו רוצה שהבית יהיה רגוע מדי, דומם מדי, מקובע מדי.

הוא דורש שביתו של אדם יהיה מקום חי ופורה, "יהי ביתך בית ועד לחכמים".

בית זה מקום שצריך גם לאתגר את הרוח. להיות פתוח לרעיונות חדשים ולדון בהם.

לעומתו, יוסי בן יוחנן (משנה ה'), דווקא רוצה לשמר את הבית כמקום של מנוחה, של אגירת כוחות.

אך הוא מעוניין להרחיב מפעל זה כלפי הזולת: "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך".

שניהם פותחים את הבית.

יוסי בן יועזר דואג לפתוח את הבית באופן רוחני

ויוסי בן יוחנן דואג לפתוח את הבית באופן גשמי

הראשון כלפי בעל הבית והשני כלפי הזולת.

בימינו המשנה מקבלת משמעות נוספת

פעם בית היה מקום סגור, אך כיום עקב טכנולוגיית התקשורת שהתפתחה, הבית הוא הרבה יותר פתוח.

דרך האינטרנט זורמים אינספור תכנים לביתו של אדם.

זוהי תופעה כלל עולמית שלא הייתה קיימת בעבר.

לצד קפיצות מדהימות שהאינטרנט מביא לאנושות הוא גם מביא בעיות שיש ללמוד איך להתמודד איתם. אחד התכנים הבעייתיים המרכזיים (שעוד איננו יודעים את השלכתה על האנושות) היא חוסר הצניעות.

מדהים הוא שכשהמשנה מתחילה ב"יהי ביתך פתוח לרווחה", היא חייבת לסיים בחובת הצניעות...

"ואל תרבה שיחה עם האשה" – האמנם?!

הרש"ר הירש אומר שלא ייתכן ש'אל תרבה שיחה עם האשה' אמור בגנותה של האשה.

זה לא יכול לעלות בקנה אחד עם תחילת המשנה ('יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך') שכולו מדבר על גמילות חסדים והכנסת אורחים, דבר שבדרך כלל האשה יותר דומיננטית בו.

בכלל זה לא מסתדר עם מאמרי חז"ל אחרים בהם מפליגים בשבחה הגדול של האשה.

הוא מסביר (כפי שמוסבר בפירוש הפשט) שלשון 'שיחה' מופיע אצל חז"ל בהקשר של דברים שאינם חשובים ('שיחת חולין' 'שיחה בטלה' וכדומה).

וכך הרש"ר אומר:

"האיש המכבד את אשתו לא ישעשע את אשתו רק בדברים בטלים ושיחת חולין,

אלא ידון אתה על העניינים העומדים ברומם של החיים, וישמח להחליף איתה דעות והבנות"

(נזכיר כי הרש"ר הירש חי בשנים 1808-1888, כאשר ברקע עומדת לה תקופת ההשכלה האירופית)

הווה אומר, אל תרבה שיחה עם האשה, תרבה דיבור עם האשה.

​

מדוע פתחנו פרויקט זה?

לפני מספר שבועות, חברות וחברים של שלומית ושלי התכנסו אצלי בדירה, בערב לזכרה של שלומית.

כל אחד סיפר סיפור אישי על שלומית.

כשהגיע תורי לדבר, סיפרתי שלפני ששלומית ואני התחתנו, דברנו בינינו איך אנחנו רואים את ביתנו העתידי.

לשלומית ולי היה מאוד חשוב שביתנו יהיה בית מכניס אורחים ובית של תורה.

להכניס אורחים ב"ה הספקנו (והעידו על כך חברים רבים ומשפחה בשבעה).

שלומית תמיד אמרה שהבית שלנו צריך להיות בית חם, שצריך לגרום לאורח להרגיש בבית.

לא לשאול אם הוא רוצה לשתות או לאכול. להגיש והוא יחליט.

שהוא לא יצטרך אפילו לבקש משהו. שהכול יהיה מונח לפניו.

בית חם.

בית של תורה – באומרנו זאת, כוונתנו הייתה לא רק בית שמקפיד על קיום מצוות,

כי אם בית עם שיעור תורה קבוע בבית, לפחות פעם בשבוע.

לצערי הרב, לא הגענו לשלב בחיינו בו יכולנו לקיים שיעור תורה קבוע בביתנו, אליו יוכלו לבוא חברים ומכרים.

מהנקודה זאת, מההרגשה הזאת של פספוס, שלא הספקנו לבנות בית של תורה כפי שקיווינו, נולד הפרויקט הזה של לימוד פרקי אבות.

במצבנו הנוכחי, זה המרב שאנחנו יכולים לעשות...

יהיו הדברים לזכותה של שלומית, אשתי הנפלאה.

הרחבה היסטורית

*תקופת הזוגות היא תקופה שנמשכה כמאתיים שנה בתקופת בית שני (החל מהמאה ה 2 לפנה"ס).

בתקופה זו, ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור:

אחד כנשיא, ומשנהו כאב ביד הדין של הסנהדרין (הסנהדרין הייתה הסמכות השופטת העליונה לפסיקת הלכה ומנתה 71 דיינים).

במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.

בעוד אב בית דין היה קיים גם לפני תקופת הזוגות. מינוי חכם לתפקיד נשיא היה חדש, והחל בתקופת הזוגות.

זה נבע מכך שבימי הדור הראשון לזוגות הצליחו מתיוונים להשתלט על משרת הכהן הגדול. ועל כן החכמים מינו מקרבם 'נשיא' נאמן לתורה, שיהווה אלטרנטיבה לתפקידי הכהן הגדול.

עם עזיבתה של הסנהדרין את לשכת הגזית בבית המקדש, 40  שנה לפני חורבן הבית, ירד מעמדו של אב בית הדין. מכאן ואילך עמד הנשיא בלבד בראש חכמי התורה.

על פי רש"י, הזוגות נחלקו במחלוקת הראשונה בתולדות ההלכה: הסמיכה על קרבן ביום טוב.

מחלוקת זו לא הוכרעה במשך כמה דורות, כאשר בכל דור נחלקו ביניהם הנשיא ואב בית הדין של אותו דור.

​

משנה ד

 יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

​

משנה ה

 יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

​