פרק ב' משנה א'

לעילוי נשמתה של 

שלומית

מדרגות העולות לראש פינה הישנה   (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו)  צלם: אוריאל אודס ©

לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)

רבי אומר - "רבי" הוא כינויו של רבי יהודה הנשיא, מאחרוני התנאים (דור 7 לשושלת הנשיאים של הלל), מסֵדר המשניות.

 

איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם- סימני ההיכר של דרך חיים נכונה, הם שניים:

האחד, "תפארת לעושיה", דהיינו, שדרך חיים זו מרוממת אותו מהבחינה האישית (וכלשון רבינו יונה: "שמכינה לב טהור באדם ומחדשת בקרבו רוח נכון)

והשני, שהיא "תפארת לו מן האדם", בעיני הבריות.

 

 

והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות- כשם שאתה זהיר במצווה הנראית בעיניך כ"חמורה" וחשובה, כך היזהר במצווה הנראית בעיניך כ"קלה", דהיינו פחותה יחסית. כי גם מצווה הנראית בעיניך כ"קלה", אינך יודע את מידת שכרה והשפעתה.

 

והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה-  כשאדם עומד בפני פיתוי לעבור עבירה (או לבטל מצווה), יחשוב על התועלת הזמנית והארעית שתצמח לו מביטול המצווה או עשיית העבירה, מול התועלת הנצחית שתצמח לו מההתגברות על יצרו ועשיית המצווה או ההימנעות מהעבירה.

 

והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה - זוהי עצה נוספת לאדם העומד בפני פיתוי עבירה.

 

שלושת הדברים הם:

דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים -

א) "דע מה למעלה ממך"- תן לבך למציאות ה' וגדולתו.

ב) "עין רואה ואוזן שומעת" תן דעתך לכך שהכול נראה ונשמע.

ג) "וכל מעשיך בספר נכתבים"- תן דעתך לכך שאין דבר ש"נשכח", ועל כל דבר יבוא הגמול בעיתו ובזמנו.

 

(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)

איזו היא דרך ישרה?

 

התחושה הכללית בקריאת משנתנו היא שרבי פותח באמירה אצילית ויפה המרחיבה לבו של אדם (איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת...) , עובר לדקדקנות במצוות ומסיים בהפחדה.

 

משהו לא מסתדר, העיסוק בשכר ועונש של המצוות אינו מסתדר עם מה שלמדנו בפרק א' "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" (משנה ג').

גם כיצד אתה מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, אם אינך יודע מתן שכרן של מצוות?

בכלל, זה לא כ"כ מתאים לרבי שנקרא רבי הקדוש להתעסק עם יראה תחתונה ולא יראת הרוממות [1]

 

ננסה להבין מה רבי אומר לנו.

 

באמירתו דרך ישרה רבי רומז לנו לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, אשר נקראו ישרים [2]

 

ומדוע נקראו שלושת האבות ישרים?

 

חז"ל מסבירים שמתוך ישרותם הגדולה, האבות קיימו את התורה כולה עוד לפני שהיא ניתנה בסיני.

 

נאמר במדרש: "ומהיכן למד אברהם את התורה?

רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעות תורה" (בראשית רבה צה' ג').

כליותיו של אברהם היו מייעצות לו כיצד לנהוג כאשר התלבט. הכליות מרמזות על מוסר כליות.

מוסר הכליות של אברהם היה כ"כ חזק שאפילו בלי ציווי הוא הרגיש מה ה' רוצה שהוא יעשה.

 

רבי רוצה שנבחר לעשות את המצוות מתוך הזדהות פנימית, כמדריגת האבות.

 

"התכלית בבריאת האדם היא שהאדם עצמו יבחר בדרכו הנכונה.

מי שמסכת זו היא נר לרגליו...ישאף לכך שגם השקפתו, רצונותיו ואף רגשותיו – ובעצם כל כולו יהיה חדור ברצון האלוקי כפי שמשתקף בתורה.

כאשר זו תהיה דרכו של האדם... או אז תושלם לגמרי תכנית הבריאה המשותפת של הבורא וברואיו" [3]

 

פרק א' עסק בקבלת התורה (עמדנו על כך בסיכום פרק א') – זהו הבסיס, קיום המצוות מתוך ביטול והכנעה לה' !

על גביו, המסר שעובר כחוט השני בפרק ב' הוא הבחירה לקיים את התורה מתוך הזדהות (לדוגמה, במשנה ד' "עשה רצונו כרצונך" וכן במשניות י'-יד', כאשר רבן יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם"...)

 

כאשר אדם מקיים את המצוות במדריגה כזאת, הוא נהיה שותף של הקב"ה, וממילא היא תפארת לעושיה (כלומר לאדם) ותפארת לו מן האדם (לקב"ה, מן האדם שמקיים את המצוות מתוך הזדהות).

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה

 

כעת יקל עלינו להבין את המשך המשנה:

 

קיום המצוות מתוך הזדהות עמוקה יכול לגרום לריפיון בקיום מצוה מסוימת בה אין לאדם הזדהות עמוקה.

על כן רבי מחזק את ידינו לא לפספס אף מצוה בשל טיעון זה.

 

הרב יעקב משה חרל"פ מסביר:

"ההויה היא שירה שלימה שכולה אומרת כבוד לה' - "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע..." (תהלים יט' ב'). כל הנמצא בהויה הוא מתוי הנגינה והזמרה העליונה, ואם יחסר דבר אחד מן העולם חסר תו אחד."

 

הרב חרל"פ ממשיך לפרט שנאמר במדרש שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, ושהתורה נקראת שירה "כתבו לכם את השירה הזאת" ולכן אם חסרה אפילו אות אחת מספר תורה, ספר התורה פסול, שכן המנגינה חסרה. מנגינה זו היא שירת הבריאה ליוצרה ב"ה.

 

"ורק היודע מנגינת העולם ומנגינת ההויה כולה, מרגיש החסרון, אף אם לא חסר אלא תו אחד.

 

קיומי המצוות הן הן האצבעות הפורטות על התוים למען יוציאו קול במיטב הניגון והשיר, ומכאן כל הדקדוקים והזהירות, הזריזות והשמירה בכל המצוות ובכל פרטיהן דקדוקיהן וכונותיהן, למען שהמנגינה של כל ההויה תנגן בדיוקה בלי חסר..." [4]

 

דע מה למעלה – ממך!

 

"בחכמת האמת מבואר, כי מעל העולם שלנו ישנם עולמות רוחניים רבים, ועולמנו יונק את חיותו מהם.

מעל לעולמות רוחניים אלו, נמצא אור אין סוף ברוך הוא, וממנו יונקים העולמות הרוחניים את חיותם... סדר ההשפעה הוא: הבורא, העולמות, העולם הזה" [5]

 

דע מה למעלה – תדע שכל מה שנמצא מעליך, בעולמות העליונים, הכל ממך – בידך!

יש לך אחריות עצומה, מעשיך כאן משפיעים שם! [6]

 

ועל כן רבי נותן לנו כלים נוספים כדי להיטיב דרכינו.

ישנם שלושה דברים שבעזרתם לא תבוא לידי עבירה:

 

ברשותך עין רואה – התורה שבכתב (שנלמדת ע"י ראייה)

ואוזן שומעת – זו תורה שבע"פ (שנלמדת ע"פ השמועה)  [7] ,

 

שכן נאמר: "תנא דבי ישמעאל: בני, אם פגע בך (=פגש אותך) מנוול זה (יצר הרע), משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כג' כט') אם אבן הוא נימוח, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה' א') ואומר אבנים שחקו מים (איוב יד' יט')" [8]

 

וכל מעשיך בספר נכתביםאתה הוא הספר. מצוות ומעשים טובים נחקקים בלבך!

מילה אישית – ולישרי לב שמחה

 

אם הייתי צריך לבחור משנה אחת מפרקי אבות המתארת את שלומית, ייתכן מאוד שהייתי בוחר בפתיח של משנתנו. תפארת הנו יופי אצילי. בעיני שלומית תמיד הייתה אצילית, בדיבורה, בתנועותיה.

 

תחושה סובייקטיבית זו הלכה והתעצמה אצלי עת שהעמקתי בפירושי משנתנו.

 

הוד ותפארת מבטאים שניהם יופי מפעים, אך בעוד ההוד משתק, התפארת מרוממת ומחברת.

שלומית הייתה כזאת, מסתכלת אל הלב של האדם שמולה ומתחברת לאנשים בקלות.

 

קשה לתאר את הישרות של שלומית. ישרות המחשבה וישרות הלב, ישרות שאיננה מתפשרת, אך תמיד בצורה נעימה ואצילית.

 

ראיתי שהרב קוק מסביר בספרו עין איה  שהאדם הישר אינו פורש מעסקי העולם הזה, כי אם עושה בהם ומרחיב בהם ומוסיף ליישובו של עולם, וזאת הייתה מידת הישרות של האבות.

"כי זאת מדריגת הישר, שלבו שמח בכל טוב שהשפיע ה' הטוב בעולם, שנאמר ולישרי לב שמחה" [9]

 

על רגל אחת, האדם הישר אינו רואה את העולם כמקום מאיים, אלא כהזדמנות להוסיף טוב ולכן כל מפגש שלו עם החיים מוסיף לו שמחה.

 

ואכן שלומית עסקה בתיקון עולם בצורה מעשית, בשרות הלאומי ולאחר מכן בבחירת מקצוע – מחקר רפואי, כדי לתקן את העולם. ושלומית תמיד עשתה דברים עם שמחה, תמיד הייתה מחייכת וצוחקת בקלות.

 

אנו רגילים לחשוב שלהיות אדם ישר זה דבר בסיסי, על גבי זה אפשר להיות צדיק – בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.

אך הרב קוק הופך את היוצרות ומסביר שהישרות היא המטרה של הצדיקות! [10]

 

מפגש עם מישהי כמו שלומית נתן מושג עד כמה האבחנה הזאת נכונה, יש משהו מאוד אמיתי בישרות, מאוד מיוחד.

 

אם מישהו היה מתנהג בצורה עקומה, אומר או עושה משהו מכעיס, שלומית הייתה אומרת שלא צריך לכעוס עליו אלא לרחם עליו, כי בסופו של דבר הוא זה שסובל מזה הכי הרבה. ועל דרך החיוב, כאשר אדם חושב ומתנהג בצורה ישרה, הכל משתנה, כל הלך הרוח שלו, כל מה שמעסיק אותו והחיים הם הרבה יותר משמעותיים וטובים.

 

שהיא תפארת

 

קשה עד מאוד לתאר מהי התחושה הזאת כשאדם מקרין תפארת. זה יכול להיות המעשה הכי פשוט, ועדיין תכונה זו תקרין החוצה.

 

אולי מילותיה של יעל, חברה של שלומית מהתיכון, ייטיבו לתאר תחושה זו:

 

"קוראים לי יעל, הייתה לי הזכות ללמוד באולפנת אמנה בכיתה עם שלומית.

אני ממש זוכרת את היום ששלומית הגיעה אלינו לכיתה כמה חודשים אחרי תחילת שנת הלימודים וכבר בכניסה העדינה והביישנית אך מלאת הבטחון שלה לכיתה, הרגשתי שהצטרפה אלינו מישהי מיוחדת.

 

ואכן אחרי מספר ימים שלומית התחברה עם כל הבנות וכולן כל כך אהבו אותה וההרגשה הייתה שכל הכיתה זכתה בנכס ממש".

 

רשימת מקורות:

 

1. הרב אורי שרקי על משנתנו

2. ראה במסכת עבודה זרה כה. בו מוסבר ש-"ספר הישר" המוזכר בספר יהושע, הנו ספר בראשית, אשר נקרא גם בשם זה על שם ישרותם של האבות.

3. הרב סימון ג'ייקובסון מחסידות חב"ד על משנתנו, בספרו לפנים משורת הדין - פרקי אבות במבט פנימי

4. לחם אבירים פרק י'

5. הרב חנניה מלכה, בספרו לקראת שבת, על פרשת בראשית

6. הרב חיים מוולוז'ין בנפש החיים שער א' פרק ג'

7. ע"פ הרב מכאל הכהן בספרו דרכי אבות

8. קידושין ל' ע"ב

9. עין איה על מסכת ברכות פה' אות פז'

10. "והמובן של צדקות בכלל, היא הכשרה להישרות שהיא המטרה" מאמרי הראי"ע עמוד 378

משנה א

 

 רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין: