פרק ו' משנה יא'
לעילוי נשמתה של
שלומית
אדוות ודמדומי זריחה, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו – כלומר, מטרת בריאת העולם היא השראת כבוד ה' ואורו בעולם, לטובת בריותיו, ואין דבר בעולם שאינו משמש לשם כך, בכל דרך שהיא (תפארת ישראל, מפרשים).
שנאמר (ישעיה מג, ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'- כל דבר בבריאה משמשת להשראת שמי וכבודי, ומסיבה זו "בראתיו"- יצרתי אותו יש מאין, "יצרתיו"- הוספתי לו "צורה" (תכונות, מאפיינים וצורה) וכן "עשיתיו"- השלמתי אותו לפרטי פרטיו (על פי רד"ק, בראשית א א).
ואומר (שמות טו, יח): 'ה' ימלוך לעולם ועד'- כלומר, על אף שבהווה קשה לראות כיצד העולם משרת את גילוי כבוד הקב"ה, לעתיד לבוא תתגלה מלכות ה' בצורתה השלמה ואז נזכה לכך.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
"אספרה כבודך, ולא ראיתיך"
(מתוך שיר הכבוד – פיוט 'אנעים זמירות')
ישנם רגעים שהאדם עומד נפעם מול יופי הבריאה.
רגעים של שקט בהם הטבע, על מורכבותו ועדינותו, נגלה לעינינו.
רגע כזה יכול להיות בטיול בחוץ, במרחבים, והוא יכול להופיע בחדר קטן ומסוגר, בהברקה של רגע של חוקר העומל בשקיקה על עבודתו. כפי שהמשנה שלנו אומרת "כל מה שברא הקב"ה בעולמו..".
אולם, בטבע הבראשיתי, הדברים חדים יותר וחודרים יותר אל תוכנו.
מפל מחריש אזניים ולצידו פרח קטן שמלבלב.
עוצמת ההרים וצילם הנפרש על העמק לעת ערב, ושתיקתה של הרוח.
במעמד מלא הוד, אל מול הטבע העומד בשיא תפארתו, אם רק ירצה, יפגוש הוא האדם את אלוקיו.
"משה קיבל תורה מסיני"
דרך ארוכה עברנו עד אשר הגענו אל המשנה החותמת את פרקי אבות.במסענו, כל משנה, במילותיה הספורות, מכילה השקפת עולם שלמה, כמיהת חיים שלמה ומעבר לה.
לעתים נדמה שככול שאנו מעמיקים לפרש את המשנה, מצמצמים אנו את החכמה האדירה האצורה בה, לנתיב מסוים. באנו מוסיפים ונמצאנו גם גורעים.
לכן הפעם ננסה לא לצמצם... ונשאיר למילים של המשנה לדבר בעד עצמן!
"כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקבּ"ה בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ"
"אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים" [1].
מסכת אבות היא מידת חסידות [2]. ככל שהתקדמנו בה, העמקנו באינטנסיביות, עוד ועוד, בנפש האדם.
ולבסוף ראו איזה פלא, באה המשנה החותמת ומזכירה לנו, אחרי כל הריכוז והמאמץ הרב בשיפור עצמנו, שמטרת כל תיקון המידות הזה הוא שלא אנחנו נהיה במרכז.
אלא המטרה היא שהקב"ה יהיה במרכז. אם נשים לב, הקב"ה כמעט ואינו מוזכר בפרקי אבות! האדם הוא אשר נמצא במוקד העניינים. עד כדי כך שבמשנה הפותחת את פרקי אבות נאמר "משה קיבל תורה מ.." – ממי? מסיני!לא נאמר "משה קיבל תורה מה' " - הקב"ה כלל לא מופיע במשנה הראשונה. הר סיני, הנמוך מכל ההרים, הוא אשר מופיע.
כמו אוניה שיצאה ממים סוערים (העיסוק האינטנסיבי בנפש האדם) ועכשיו שטה לה מעצמה, מכח האינרציה, במים רגועים ושקטים (המשנה האחרונה במסכת, אשר מרחיבה לבו של אדם), וכל מה שחסר זה משב רוח קטן שייתן טפיחה קלה... שהאוניה תשוט קצת יותר בכיוון, והאוניה תשוט מעצמה ותגיע לחוף מבטחים.
כך המשנה האחרונה שבה ומאזנת את כל אשר למדנו במסכת אבות (לא אני במרכז, הקב"ה במרכז).
והרי לנו, שהמשנה האחרונה אינה עוסקת רק בהוד וההדר של הקב"ה, אלא בעיקר מלמדת אותנו צניעות וענוה.
בנימה אישית - "יערב שיחי עָלֶיךָ, כי נפשי ערגה אֵלֶיךָ"
(הסיום של שיר הכבוד – פיוט 'אנעים זמירות')
חודשים ארוכים מאז תחילת הלימוד שלנו בפרקי אבות, התייסרתי בשאלה שלא נתנה לי מנוח.
הלימוד החל כלימוד תורה לעילוי נשמתה של שלומית. בחרתי במסכת אבות כיוון שזה היה נראה לי הכי מתאים לשלומית, על מידותיה הטובות. התמונות ממקומות בהם טיילנו יחד, באו לתת את הגוון של שלומית, שכה אהבה לטייל.
במהלך הדרך התחלנו לספר בנימה האישית על שלומית. אך שלומית הייתה כה צנועה... כיצד אם כן מספרים אנו עליה כך ברבים?! אפילו שלא הכל אנחנו מספרים - האם זה הוגן, האם זה מביא לה נחת שם למעלה?
הלוואי שיכולתי לעשות את הלימוד בלי להזכיר את שלומית. כי זה מה ששלומית הייתה רוצה.שלומית הייתה צנועה, מעולם לא רצתה כבוד.
נחמתי היא שילדינו, כשיגדלו, יוכלו להכיר קצת יותר את אמא והלך רוחה, דרך הסיפורים שכתבנו.
להפתעתנו, הלימוד ביטא את שלומית בעוד דרכים. בסיעתא דשמיא, "לימוד חברים" שבועי זה (דרך המייל) הפך לנחלתם של רבים ורבות מאוד, בארץ ובעולם, מכל גווני הקשת ללא קשר לארחות חייהם. כמו שבחייה, שלומית הצליחה לגעת ברבים, גם באנשים שלכאורה היו שונים מאוד ממנה. אנשים טובים באמצע הדרך.
ועכשיו, קורא יקר, כשסיימנו את הלימוד,
כולי תקווה שמה שתיקח מהלימוד זה לא כמה שלומית הייתה מיוחדת, אלא כמה כל אחד ואחד מיוחד וכמה אתה מיוחד. אני בטוח שזה גם מה ששלומית הייתה רוצה.
יהיה לימוד זה לכבודה של שלומית אהובתנו. ויהיה לימוד זה עוד נדבך קטן בעולם, לגילוי כבוד מלכותו.
"יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" [3].
נוהגים לומר משפט זה בסיום כל פרק במסכת אבות:
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":
מקורות:
1. מסכת מגילה לא' ע"א.
2. "אמר רב יהודה: מאן דבעי למהוי חסידא (=מי שרוצה להיות חסיד), לקיים מילי דנזיקין (=שיקיים את דברי מסכת נזיקין).
רבא אמר: לקיים מילי דאבות (=שיקיים את דברי מסכת אבות)" (מסכת בבא קמא ל').
3. תהלים קד' לא'.
משנה יא':
כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו",
וְאוֹמֵר "יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".