פרק ו' משנה ד' - ה'
לעילוי נשמתה של
שלומית
סנאי, דרום אפריקה. (התמונות ממקומות בהם שלומית ואני טיילנו) צלם: אוריאל אודס ©
לימוד לעילוי נשמת אהובתנו היקרה, שלומית מנדי מיה אודס (ברט)
יותר מלימודך עשה - יהיו מעשיך מרובים מלימודך, כאמור לעיל בפרק ג משנה ט, "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת".
ואל תתאווה לשולחנם של שרים - זוהי הוראה נוספת, שעניינה: מי שזכה לכבוד בגלל חכמתו, ומזמנים אותו ל"שולחנות מלכים ושרים", לא יתפתה ויימשך אחר כבוד זה, כי אדרבה,
ששולחנך גדול משולחנם, וכתרך גדול מכתרם - כתרה של עצם החכמה, והכבוד האמיתי שבה, עולה על כבוד מדומה זה.
ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך - נראה שהפירוש הוא: גם אם כעת מרגיש האדם שלימוד התורה כרוך בהקרבה מצדו, או שיש לו צער משום שהוא מוותר על הכבוד שיכול היה להשיגו אילו היה מתחבר למלכים ולשרים, יאמין שבסופו של דבר גמולו של ההולך בדרך הנכונה עולה על הכול, ונאמן הקב"ה על כך.
(מבוסס על פירוש לפשט המשניות 'נר למאה', לר' יחיאל וינרוט)
משנה ד' - "כך היא דרכה של תורה"
פרק ו' כולו עוסק בדרכים לקניין התורה.
לאחר שלמדנו מהן המעלות להן זוכה לומד התורה לשמה, ומנגד נתמלאנו עצב למשמע דברי הבת קול על מי שאינו עוסק בתורה "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה..." – משנה ד' באה ומעמידה את הדברים על השולחן:
"כך היא דרכה של תורה" – אתה רוצה לגדול בתורה? כך זה נעשה בפועל:
"פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" - אין הנחות – "וחיי צער תחיה" – אך – "ובתורה אתה עמל" - אזי - "..אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
ניתן להבין את המשנה בשלושה אופנים משלימים, אשר נותנים יחד תמונה מלאה:
- לומד התורה צריך להפחית בעיני רוחו את חשיבות הנאות העולם הזה.
- לומד התורה צריך לנהוג בהליכותיו בצניעות ולא בראוותנות.
- נכונות למסירות נפש בלימוד התורה. אין הכרח ללמוד תורה בתנאי דוחק ועוני, אך כשזה המצב, מחסור חומרי לא אמור למנוע או לפגוע בלימוד.
תולדות עם ישראל מלאים באינספור סיפורים על תלמידי חכמים שאכן קיימו משנה זו כפשוטה. בינהם רבי אלעזר בן ערך, שלמדנו עליו בפרק ב', שעזב את בית אביו העשיר ולמד בתנאי עוני ורעב. וכן הלל הזקן שכשלא היתה פרוטה מצויה אצלו, טיפס לעליית הגג כדי לשמוע דברי תורה.
יש מן המפרשים [1] שהדגישו שאין הכרח או אידיאל ללומד התורה לחיות בעוני, וכשיש את האמצעים מותר ואף רצוי לאכול קצת מעבר ל"פת במלח". עם זאת, ראוי מנגד להדגיש שנראה כי העמל בלימוד התורה אינו רק אמצעי דרכו ניתן ללמוד את התורה, אלא ממש חלק מן המטרה! [2]
עד כדי כך שאמר ריש לקיש [3]: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. שנאמר "זאת התורה, אדם כי ימות באהל".
כאשר אדם עומל בלימוד התורה, ומתגבר באופן שיטתי על נטיות הלב האנוכיות, הרי שבכך הוא פותח בקרבו שער לקולו של הקב"ה. האדם אף נפתח כך לכאב של זולתו והופך לאדם נעלה יותר, רוחני יותר. רק אדם כזה ראוי הוא להיות פה לתורה.
משנה ה' – "תערוך לְפָנַי שולחן..." [תהילים, מזמור כג']
משנה ה' נראית כהמשך ישיר של משנה ד'. לאחר הצער בהקרבה למען לימוד התורה, משנה ה' - "ואל תתאווה לשולחנם של שרים" - באה כמנחמת:
אל תדאג, "ואל תתאווה לשולחנם של שרים, ששולחנך גדול משולחנם, וכתרך גדול מכתרם".
למקרא מילים אלו אנו מדמיינים ברוחנו שולחן של מלך מסיפורי אלף לילה ולילה (אלאדין? J), עמוס בכלי זהב המלאים בכל טוב...
השפת אמת מבאר משנה זאת באופן מפתיע, וכך הוא אומר: שמדובר בשולחן של מלך ישראל!
כלומר, מעלת לומד התורה כה גבוהה, ש"שולחנו" גדול אפילו מ"שולחנו" של מלך צדיק בישראל.
"ונאמן הוא בעל מלאכתך"
לכאורה צריך היה להיות כתוב "ונאמן הוא בעל הבית שישלם לך..." (בדומה למשנה כ' בפרק ב': "רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה..ובעל הבית דוחק"). הרי אנו בעלי המלאכה!
כיצד אם כן מכונה כאן הקב"ה בשם של פועל - בעל המלאכה?!
אלא, גם כאשר אדם פועל, משתדל ועושה, אם נתבונן בדבר, הרי שהקב"ה הוא העושה את מלאכת האדם.
"וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וכן "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו".
כלומר, גם כאשר אנחנו פועלים ועושים דברים טובים במציאות, יש לומר בענוה שלמעשה "אין עוד מלבדו" ואיננו אלא שלוחים של הקב"ה המשתדלים לעשות רצונו, והקב"ה הוא מסובב הסיבות ולמעשה הוא עצמו בעל המלאכה.
דווקא התבוננות עמוקה זו מגלה את החידוש שבדברי המשנה:
אפילו שהקב"ה הוא מקור כוחנו... ולמעשה הוא בעל המלאכה, עם כל זאת, עדיין, אומר התנא, נאמן הוא הקב"ה לתת לנו שכר על השתדלותנו בקיום רצונו.
בנימה אישית – שולחן הסטודנטים
רחלי פרידמן חדד, חברה של שלומית, מספרת:
"שלומית היתה חברה בגרעין סטודנטים. פעם שלומית ואוריאל ארגנו בדירתם ארוחת שבת משותפת לכל הסטודנטים. אני וחברה נוספת היינו אחראיות על חלוקת האוכל (מה כל אחד מביא).
מטבעי אני אדם שאם הדברים לא מתוקתקים כרצונו, אני מתחילה מאוד להילחץ...
הרגשתי שאין מספיק דברים לסעודה, כבר יום שישי בצהריים ונרשמו עוד ועוד חברים ולא יהיה מספיק אוכל. התקשרתי בבהילות לברטי (כינוי של שלומית אודס-ברט) ואמרתי לה שאני מרגישה שאין מספיק דברים ושאלתי אותה מה כבר יש והצפתי בעוד ועוד תלונות...
אחרי שסיימתי ענתה לי שלומית בקול השמח שאף פעם לא אשכח- "האמת, עוד לא התחלתי לבשל, אני עכשיו מפשירה את העוף, ויש לי פשטידה אחת, אבל אל תדאגי הכל בסוף יסתדר.."
ואני חשבתי שאני משתגעת... שלומית בנחת שלה חזרה שוב ושוב.."אל תדאגי, הכל יסתדר. כל אחד יביא קצת ויהיה בסדר". שלומית המשיכה בשלוותה והכל התנהל בעצלתיים - אבל באמת שבסוף הכל היה כפי שאמרה.
ישבנו כולנו יחד, כ 20 סטודנטים, סביב שולחן שבת מוארך ועוד שולחן מתקפל, ולא היה חסר דבר. וכולם נהנו.
באותה שבת ייחלתי לנחת רוח שלה, לאמונה שהכל מסתדר ובעיקר לקול מרגיע ושמח בדיוק כמו שהיה לה, לשלומית."
מקורות:
1. השפת אמת בפירושו למשנה
2. ראה מאמרו של הרב שמואל חסידה "המאמץ וההצלחה", באתר 'חברותא'.
3. שבת פג
משנה ד':
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה:
פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.
מי שמגיע לדרגה כזו, שהעיסוק בתורה חשוב בעיניו מהכול, אשריו גם בעולם הזה, כי הוא חי חיים נכונים ומשתחרר מהשעבוד למותרות.
משנה ה':
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה,
וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם,
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ.
אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד - דהיינו, על אף שהתבאר לעיל שהתורה נותנת לאדם מלכות וממשלה וכד', לא יתרכז הלומד בכך, ולא זו תהיה עיקר שאיפתו.
